ק

שה שלא להסתכל על "העיר הזאת שלנו" של HBO, שהשבוע ישודר הפרק האחרון שלה, כסדרת המשך ל"הסמויה" המופתית. אחרי הכל, מדובר בשתי סדרות משטרה של דיוויד סיימון שמתרחשות בבולטימור, ואפילו חולקות לא מעט שחקנים. אולם במבט שני ההבדלים בין השתיים מהותיים, בעיקר במיקוד: "הסמויה" עסקה בצדדים רבים של המלחמה בסמים — הסוחרים, המשתמשים, השוטרים, בתי המשפט וכו' — ואילו "העיר הזאת שלנו" מתמקדת רק ביחידה מיוחדת של המשטרה למלחמה בנשק לא חוקי. ואם ב"הסמויה" השטן הגדול שעומד במרכז כל העוולות בעיר היה נגע הסמים, הרי שבסדרה החדשה זו המשטרה עצמה.

במשך הסדרה אנחנו נתקלים בשוטרים שבשם המלחמה בסמים ובנשק לא חוקי מפעילים אלימות על אזרחים תמימים, נתפסים משקרים בעדות בבית המשפט, עוצרים אנשים ללא הצדקה פרט לריקון פינות הרחובות, מפלילים אזרחים רק כדי להתחמק מעונש, גונבים כסף מסוחרי סמים ואפילו שודדים אזרחים. עקב כך אזרחי בולטימור פשוט הפסיקו להאמין לשוטרים. באחד הקטעים החזקים בסדרה, תובע משטרתי מנסה למצוא 12 מושבעים למשפט רצח, אלא שמתוך יותר מ־500 מושבעים פוטנציאליים הוא מצליח למצוא שבעה בלבד שלא היתה להם אינטראקציה שלילית עם המשטרה ויכולים לשפוט את הראיות המוצגות על ידיה בתום לב.

הדרך שבה משטרת בולטימור נוהגת באזרחים אולי קיצונית, אבל התפיסה שעומדת בבסיסה משותפת ליחידות משטרה בכל העולם — הן רואות בכל אזרח אויב פוטנציאלי. ובמלחמה כמו במלחמה מותר לעשות לו הכל. התפיסה הזאת מכשירה רעות חולות שנהוגות גם בישראל, משימוש ברוגלות ללא אישור, פיקוח או אפילו איום מהותי ועד אלימות נגד מפגינים שקטים. וזה עוד בלי שנדבר על היחס של שוטרים לערבים וכהי עור.

אינספור הבעיות שמציפה "העיר הזאת שלנו" מבהירות שהמשטרה כגוף לעולם לא תוכל לתקן את עצמה. כי הבעיה היא המערכת עצמה, שצריכה להגדיר מחדש את מטרת קיומה — לא לפעול למען "רחובות נקיים", אלא למען האזרחים שחיים בהם.