חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// עידן עופר לא מפסיק להתחמק /// פערי השכר חייבים להישאר על סדר היום /// פסילת הפרסומת מטרידה /// המלכה אליזבת נשארה רק ביזנס

מוסף כלכליסט | 02.06.22

עידן עופר

דנ"א של התחמקות ממס

בינואר נחשפה הדרישה של חברת צים שבשליטת עידן עופר לשנות את מדיניות המס שחלה עליה, כדי לחסוך לה מאות מיליוני דולרים. בעקבות הביקורת פרסם עופר הודעה אישית נדירה, שבה התנער מהמהלך של מנהלי צים והוסיף: "אני גאה בהצלחת צים, ולא פחות גאה שהציבור בישראל כולו ייהנה מהצלחתה דרך תשלום המסים על רווחיה".

גם מנכ"ל כיל — עוד חברת ענק של עופר — גאה לשלם הרבה מס לטובת אזרחי ישראל. "תפקידנו להרוויח כסף ולשלם הרבה מסים ותמלוגים למדינה", אמר רביב צולר בריאיון ל"כלכליסט" עם כניסתו לתפקיד, והתפייט על חשיבות השקיפות בחברה שניזונה ממשאבי טבע. והנה, בשבוע שעבר פרסם אורי טל־טנא ב"כלכליסט" ניתוח עומק של התנהלות כיל. תקצר היריעה מלהיכנס לטכניקת ההתחמקות החשבונאית (הערכות שווי, קיזוזים, פחת), אבל השורה התחתונה ברורה: שבע שנים מאז שנכנס לתוקף היטל רווחי יתר על משאבי טבע, כיל לא שילמה אגורה. לפי החישוב של טל־טנא, אילו היתה נוקטת חשבונאות שמרנית המשקפת את כוונת המחוקק, היתה מחויבת (כולל 2022) במס רווחי יתר של כ־600 מיליון דולר. כמעט 2 מיליארד שקל שנגרעו מהציבור. אגב, זה לא חדש, והטכניקה היצירתית נחשפה כבר במרץ 2021 בידי טל־טנא. זה לא שינה את ההתנהלות של צולר, שאולי מצהיר ש"תפקידו לשלם הרבה תמלוגים למדינה", אך החברה שתחתיו עושה כל שביכולתה כדי לחמוק מהתפקיד הזה.

התנהלות מס חומקנית טבועה עמוק בדנ"א של החברות של עופר. לכן חשוב כל כך לדרוש מהמחוקקים ומהרגולטורים, בדגש על רשות המסים המנומנמת, שלא יתרשמו מההצהרות היפות אלא יתעוררו ויקפידו על גביית מסים כדין. עופר עצמו אומר שזה יגרום לו גאווה.

/// אמיר זיו

פערי השכר

מספרים שהם תחמושת

מדי שנה בודק "כלכליסט" את פערי השכר בחברות הציבוריות: הפער בין שכרו של בעל התלוש הגדול ביותר לשכר העובד הממוצע בחברה. לשיא שנרשם השנה אחראית דיפלומט: פער של פי 290. יבואנית הענק גם נהנתה משיעורי רווחיות גבוהים, גם פינקה את המנכ"ל ב־24 מיליון שקל - וגם טענה שחובה להעלות מחירים.

ממצא מטריד נוסף שעלה בבדיקת "כלכליסט" הוא פערי השכר בין נשים לגברים באותם תפקידי הנהלה בכירים. הפער הממוצע בין סמנכ"ל לסמנכ"לית כספים, למשל, הוא 25%. צריך לזכור את הנתון הזה בימים הקרובים, שבהם ייחשפו הפערים המגדריים בהתבסס על דו"חות שהחברות עצמן יפרסמו. התמונה אצלן תהיה ארוזה יפה יותר, אבל אפשר להניח שאם בהנהלה הבכירה יש פערי שכר גדולים, מצב העובדות האחרות גרוע בהרבה.

על הפערים האלה חייבים לדבר. מספר אחרי מספר, שנה אחרי שנה. חובה להכיר אותם, כדי להטיחם בפרצופן של החברות כשהן מבקשות להעלות מחירים או לפטר עובדים, וכשהן מתיימרות לייצג ערכים חברתיים. המספרים הם התחמושת של הצרכנים, של בעלי הפנסיות והציבור כולו; קורות הגדר שיאפשרו לנו להישמר מפני התנפחות הכוח וההון.

/// גולן פרידנפלד

מלחמת החלב

ביזיון של פסילה

כשהיינו ילדים, בשבועות היינו נוסעים לקיבוץ לראות את הטרקטורים שנושאים את התבואה ואת הרקדנים עטורי הזרים, הסתובבנו בגאווה עם סלי ביכורים וחגגנו את "חג המים". זה לא היה חג של חלב, בדיוק כפי שטוען עכשיו קמפיין של חוות החופש. אבל מאז ילדותנו הוא עבר "מיתוג מחדש" — או אולי מדויק יותר לומר: השתלטות עוינת — בחסות קמפיינרים של יצרני החלב שהפכו את אכילת הגבינות למהות החג. האינטרס שלהם ברור, אבל פחות ברורה ההתגייסות של מי שאמורים לשמור על הציבור. את שיתוף הפעולה שלהם עם הנדסת התודעה קשה יותר לעכל.

עכשיו מתחולל על כך קרב: הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ותאגיד השידור פסלו סרטון של חוות החופש, שביקש להזכיר ששבועות אינו חג של חלב, ושייצורו כרוך בסבל בל יתואר של בעלי החיים. מה הנימוקים לפסילה? שימוש לא הולם בשיר ילדים ("האוטו שלנו", ששימש כבר בפרסומת של תנובה), "נושא שנוי במחלוקת" (להבדיל מפרסומות לבשר, חברות הגז או "שבת ישראלית"? כאילו שיש נושאים לא שנויים במחלוקת בישראל) ו"פגיעה בטעם הטוב" (תיאור הולם לחלק ניכר מהקמפיינים כבר עשרות שנים). תיעוד של פרה רצה אחרי העגל הנלקח ממנה אינו פוגע ברגשות הציבור; מי שנפגעים הם הפרה והעגל. אם מישהו עלול להיפגע משידור הסרטון, אלו רק יצרני החלב. כך שאין בפסילה הזאת שום הגנה על אחדות העם, על נפשותינו העדינות או על ילדים חובבי שירים. יש כאן רק תחושה קשה של התמסרות מוחלטת ללוביסטים של יצרני החלב, או של עיוורון כבד משנים של אותה הנדסת תודעה. מול זה, הציבור צריך להיות פקוח עיניים.

/// גלית חמי

חגיגות ההכתרה

נשארה רק מסחטת כספים

80% מכלכלת בריטניה נשענים על מגזר השירותים, בעיקר התיירות. זה יכול אולי להסביר את טירוף המרצ'נדייז הנוכחי לרגל חגיגות ה־70 להכתרת המלכה, שיתקיימו בסוף השבוע. במקום להסתפק במטבעות, בולים וקומקומי תה, כמו אלה שהונפקו לחגיגות הזהב של המלכה ויקטוריה, בחגיגות הפלטינה של אליזבת המגוון מסחרר: מעוגיות בצורת הכלבים שלה, בובת ברבי במהדורה מוגבלת וגמדי גינה, דרך גרביים ומגבות ועד קופסאות תה (בכל זאת אנגלים). כל אלה עתידים לסחוט מארנקי הבריטים כ־280 מיליון ליש"ט. הברבי, למשל, אזלה מהאתר של כלבו ג'ון לואיס בתוך שלוש שניות בלבד. המזכרות האלה לא יניבו תשואה אדירה, רק יצברו אבק, אבל הקונים רוצים מזכרות, משהו להיאחז בו בשנים לא פשוטות לממלכה, כמו שריד אחרון למוסד שכבר היה צריך לחלוף מהעולם, ומשמר את מעמדו בעיקר כמסחטת כספים.

/// תמר טוניק

צילום: אי.פי.

מילת השבוע

//

דור סער־מן

שבועות מזכיר את יחסינו המורכבים עם כל מה ש"חלבי"

הקשר של שבועות למאכלי חלב חריג מכמה סיבות. ראשית, אין לו שורשים היסטוריים קדומים; הוא כנראה נעוץ במסורות אשכנזיות מימי הביניים, ולא בטוח שמאוד פופולריות. היו שלל מסורות כאלה, אז למה דווקא הוא נדבק חזק כל כך? שנית, יש כאן משפחת מאכלים שלמה ולא מאכל־שניים (כמו בפסח, בחנוכה או בפורים). שלישית, כל הקשר הזה מתבסס על מוצר לא מלהיב במיוחד: הישראלים מתים על בשר — הוא נתפס כרציני, משביע, איכותי, הדבר האמיתי — ומתייחסים לאוכל חלבי כאל נחות יותר. לא סעודה רצינית, מקסימום בראנץ' קצר. אפילו חומוס וצ'יפס נתפסים כארוחה יותר חזקה ואותנטית מאיזה קיש נחמד, משהו למפגש חברות בבית קפה, להבדיל מהבשר ה"גברי". בקיצור, למרות עשרות שנים של קמפיינים שמעודדים ילדים לשתות חלב כדי שיהיו חזקים, החלב עדיין נתפס כחלש. לא בכדי אנחנו מכנים דברים מעוררי פיהוק, ללא שפיץ או כוח, "חלביים".

ובדיוק בגלל זה שבועות לא נמצא כרגע תחת איום ממשי. כשביטלו זיקוקים ביום העצמאות או מדורות בל"ג בעומר, היו כמה מוחים קולניים שהגיבו כאילו נגעו להם בקודש הקודשים של הישראליות. לשבועות כבר כולנו מגיעים רוויי חגים, וממילא כל מה שיש לנו בו זה קצת אוכל חלבי, לא משהו ששווה להילחם עליו. בסך הכל חלב. לכן הקמפיין הטבעוני נגד מוצרי חלב בשבועות לא באמת מסעיר את הרוחות. כן או לא נאכל פשטידה בערב החג? מה זה משנה, העיקר שיש סטייק במנגל למחרת.