36

שנה חלפו מאז המריא "אהבה בשחקים" אל על ועד שנחת סרט ההמשך שלו "אהבה בשחקים: מאווריק". לכאורה דבר לא השתנה בין שני הסרטים: שניהם סרטים גבריים, עם רוב מוחלט של דמויות גבריות, כמות טסטוסטרון ששווה לאוקטן בדלק המטוסים, וחיבה לטקסי חניכה שגברים עושים לגברים אחרים. ובכל זאת הסרטים שונים מאוד, ובעיקר בפרמטר אחד מפתיע: "מאווריק" כמעט נטול מאצ'ואיזם.

הגבריות של "אהבה בשחקים" מודל 1986 היתה של קבוצת תרנגולים — יהירים, אלימים ומסוכנים. לחששנים לא היה מקום בבית הספר לקרבות האוויר של חיל הים האמריקאי. לעומת זאת, קבוצת הדמויות במודל 2022 לא רק מייצגת את פני הקולנוע של המאה ה־21, אלא גם את הפנים ההטרוגניות העכשוויות של אותו קורס טיס יוקרתי: חבורה מגוונת יותר, שכוללת בתוכה נשים ואנשים ממוצא אתני שונה.

"אהבה בשחקים" הראשון נזל ממוחו של המפיק ג'רי ברוקהיימר, שסרטיו בשנות השמונים והתשעים (למשל "פלאשדאנס", "ילדים רעים" ו"חופשיות על הבר") נוצרו מתוך מנטליות של מנהל מועדון חשפנות: הכל סמי־ארוטי, עם תאורת חדר מיטות, עם פלגי גוף חשופים שכמעט תמיד ינצנצו בעור רטוב ממים או שמן תינוקות. בהתאם לכך, "אהבה בשחקים" עסק בגברים שרודפים זה אחר זה בשמים, ואחרי נשים על הקרקע. גברים היו ציידים, נשים היו שלל. זה היה הסרט שהכניס ללקסיקון העולמי את המושג "Wingman", השותף לטיסה — מי שביום שומר לך על הגב בקרב ולעולם לא יעזוב אותך, ובשעות הערב יעזור לך לצוד דייטים בפאב, ואז ייעלם כשהעסק מתחמם ותפקידו תם.

האסטרטגיה של הגבר הצייד שלצדו החבר הטוב שעוזר לו במלאכת הפיתוי הפכה להיות קוד קבוע בין גברים דושים, חניכי לימודי אמנות הפיתוי, שרואים בנשים טרף. וב"אהבה בשחקים", חוץ מהאופציה היחידה והטרגית של הזוג הנשוי, כל אקט אחר של חיזור גבל בפלילים, ובראשם מערכת היחסים הפרובלמטית בין מדריכת הטיס ובין אחד מחניכיה. בימים ההם, והם לא היו כל כך מזמן, החברה פטרה מערכות יחסים כאלה עם קריצה, צ'פחה והיי־פייב.

הסרט החדש חף מכל זה. טום קרוז שב לגלם את דמותו של מאווריק, טייס הקרב המהולל, אלא שהפעם הוא פחות יהיר וזחוח. בשנים שחלפו הוא איבד חברים, למד מכישלונותיו ונותר ללא בת זוג. הוא עכשיו בתפקיד המדריך, והוא צריך ללמד את חניכיו מעט ענווה ועבודת צוות. הוא עדיין שוויצר שמסרב לקבל מרות, אלא שהפעם נדמה שבגילו ובמעמדו הוא הרוויח את הזכות לזלזל במפקדיו. והוא גם מלנכולי יותר.

גם החיזורים נראים אחרת. הפאב ב"מאווריק" מנוהל בידי האקסית של הגיבור — טריטוריה שבה היא קובעת את החוקים. וכשמישהו מעז להציק למישהי, הוא מיד מושלך מהמקום בידי פרחי טיס צעירים, שבאים להגנתה. זו סצנה בלי קמצוץ הטפה, תוכחה או צדקנות, שמציגה בהומור ובחן מציאות חדשה בין גברים לנשים.

השינוי שחל ב"אהבה בשחקים" בניהולו של קרוז כמפיק אינו מקרי — זו השיטה שמאפיינת כל אחד מהסרטים שהפיק. קרוז מנקה את סרטיו ממיניות. תמיד תהיה שם אשה לצדו, אבל הקשר בין הגיבור והאשה יהיה לרוב מקצועי וענייני בלבד. הדמויות בסרטיו לא מתעניינות בסקס ומגדר — אלה מקצוענים, שהמשימה היא כל מה שמעסיק אותם.

הגיבורים של "מאווריק" גם מנהלים מערכת יחסים הפכפכה עם המדינה — כולם אנשי מדים בהווה או לשעבר, שמפגינים חשדנות כלפי המשימות והבוסים שלהם, שכבר אכזבו אותם בעבר. זה נובע מההבנה של קרוז שסרטיו צריכים להפוך ללהיטים בכל העולם, ולא כל העולם מאוהב בארצות הברית ובסמליה.

"אהבה בשחקים" המקורי נוצר בתקופה שבה הקולנוע האמריקאי פנה בראש ובראשונה לקהל אמריקאי, ולכן זה היה סרט אולטרה־פטריוטי להוט לקרב. והיה להם גם אויב ברור: הסובייטים. אבל בסרט החדש יש משימה מסוכנת עמוק בעורף האויב, שהקים כור גרעיני באופן לא חוקי, אלא שלרגע לא נאמר לנו מי זה האויב הזה. אולי איראן, אבל זה לא נאמר. אולי מדינה אחרת. לא משנה. הקרב הוא לא בין מדינות, אלא בין אנשים, להוכיח מי הטייס המיומן ביותר.

קרוז מנקה את סרטיו מטריגרים שיעוררו עליו זעם. סטנדאפיסט כמו ריקי ג'רווייס או דייב שאפל יכול להצחיק חצי עולם ולהכעיס את החצי השני, אבל מפיק של סרט שעולה מאות מיליוני דולרים חייב שכל העולם יאהב אותו. קרוז למד מחייו הפרטים עתירי השערוריות בדימוס שאסור להסיח את דעתו של הציבור מהמוצר שהוא מוכר. והוא יודע שהקהל רוצה גיבורים והרואיזם, רוצה חבורות ומקצוענות, וכדי לתת את זה לכמה שיותר אנשים צריך לנקות כל זכר לשוביניזם או גזענות. "אהבה בשחקים: מאווריק" הוא להיט כי הוא נברא בדמות התקופה הזאת והוא סטרילי כמותה.