ב

ספטמבר 2016 הגיע דונלד טראמפ, אז מועמד לנשיאות, ל"טונייט שואו", תוכנית האירוח הלילית של ג'ימי פאלון. פאלון הוביל באותה תקופה את טבלת הרייטינג של משבצת הלייט־נייט, כי הציע לצופיו בידור אסקפיסטי קליל שהתאים לתקופה האופטימית של ימי אובמה. הוא מיעט לערב פוליטיקה או להביע דעות שנויות במחלוקת והעדיף לעשות צחוקים עם אורחיו. במהלך הראיון ביקש פאלון מטראמפ רשות לפרוע את שערו והוא הסכים. חודש וחצי אחר כך, כשטראמפ זכה בבחירות, פאלון קיבל על הראש כאיש תקשורת שנרדם בשמירה, ובמקום לעמת את טראמפ על התבטאויותיו הגזעניות והמיזוגיניות, הפך אותו לחיית מחמד חביבה.

הליטוף הזה עלה לפאלון ביוקר: בארבע השנים האחרונות מלך הרייטינג במשבצת הלילית הוא סטיבן קולבר, שב־2014 החליף את דיוויד לטרמן ב"דה לייט שואו", ועד אז דשדש ברייטינג ובתודעה. מרגע שטראמפ נבחר, קולבר זרח. אמנם גם מנחי לייט־נייט נוספים, למשל סת' מאיירס וטרבור נואה, הפכו את המונולוגים שלהם למאמרי מערכת אנטי־טראמפ נוקבים, אבל קולבר היה הבוטה שבהם. מעולם לא נשמע מנחה מדבר על נשיא באופן שבו הוא מדבר על טראמפ, עם שלל גידופים ושמות גנאי. וזה השתלם לו — לראשונה נהפכה רשת CBS, שבה הוא משדר, לנצפית ביותר בתוכניות הלילה.

ואז באה הקורונה. מאז אמצע מרץ כל מנחי הלייט־נייט נאלצו לעזוב את האולפנים ולשדר מבתיהם. תוכן המשדרים לא השתנה באופן משמעותי — קולבר נותר פוליטי ופאלון המשיך להיות קליל — אבל האנרגיות התהפכו. ללא פידבק מקהל באולפן, קולבר התגלה כפרפורמר לא חד, לא אנרגטי ובעיקר — לא מצחיק. הוא אפילו מצטייר כמי שמרוכז בעצמו ובמראהו החיצוני באופן שמזכיר קצת את טראמפ, שנוא נפשו.

לעומתו, פאלון פרח בזמן הסגר. הוא מיהר להסתגל לשידור מהבית והיה מחלוצי הזום בפינה המוזיקלית שייסד: הוא הזמין אמנים מפורסמים לצלם את עצמם בבית שרים שיר שלהם, בזמן שחברי להקת הליווי של התוכנית מלווים אותם, כל אחד מביתו, כדי ליצור יחד גרסת כיסוי חדשה. התוצאה היתה טרנד עולמי של שירה בציבור בזום. המסר היה ברור ומנחם: כולנו תקועים בעסק הזה יחד, אז לפחות בואו נשיר. פתאום אווירת ה"בואו נעשה שמח" של פאלון התאימה לתקופה.

פאלון גם היה הראשון מקרב מנחי תוכניות האירוח שחזר לשדר מהאולפן ברוקפלר סנטר בתחילת ספטמבר. עדיין ללא קהל, אבל מספיק "כמו פעם" כדי להחזיר קצת סומק ללחיי המשדר, אחרי כמעט חצי שנה של משדרים ביתיים, שנראו קצת כמו תשדורות מצוקה של אנשים שננטשו על אי בודד. וכך קרה שבשבועות האחרונים, לראשונה זה ארבע שנים, פאלון מתחיל להדביק את הפער מקולבר ברייטינג.

ואם הקרב בטלוויזיה עדיין בעיצומו, הרי שהקרב ברשת הוכרע מזמן — פאלון הוא מלך היוטיוב של תוכניות הלייט־נייט: בשנה האחרונה קטעי הווידיאו מתוכניתו צברו 2.3 מיליארד צפיות, עלייה של 14% מהשנה הקודמת, וערוץ היוטיוב שלו הוא המוביל מתוך כל ערוצי תוכניות הבידור הטלוויזיוניות. ללמדנו שבימי הסגר והקורונה, צחוקים ומוזיקה המוגשים בסרטונים קצרים שלא דורשים קשב וריכוז היו החיסון שהקהל הרחב חיפש.

האם הסגר פשוט הוציא לאמריקאים את החשק לאקטואליה? ממש לא, פשוט התכנים חייבים להיות בקצב הנכון ל־2020. קחו למשל את מאיירס, שבמשבצת השידור שלו באמצע הלילה לא מצליח להביא מיליון צופים ערים, אבל ברשת נהפך לוויראלי. למאיירס יש בתוכנית פינה קבועה ששמה "A Closer Look", שבה הוא וכותביו מתבוננים לעומק בכותרות היום שחלף, ומשיבים להן בפאנץ' ליין קצר, ביקורתי ומצחיק. בעוד קולבר מאבד כוח וריכוז, הצפייה בתוכני היוטיוב של מאיירס זינקה ב־42% (!!!) בשנה האחרונה.

הקורונה היא הברירה הטבעית של מגישי הלייט־נייט: המותאם שורד. וכך, פאלון ומאיירס, שהשכילו להתאים את תוכניהם לצריכה ברשתות החברתיות, התגברו על חוליי השידור מהבית, ואילו קולבר, שבעיקר חיכה לשובו של העולם הישן והמוכר, איבד את חוש הטעם והריח.