בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

למה נדיבות על קו הגמר היא רוח הספורט, לא פחות מתחרותיות?

מנטריגה (מימין) לוחץ את ידו של טיגל על קו הגמר. "הגיע לו, הוא היה לפניי כל המרוץ".
צילום: Instagram/
@james_teagle

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

ב

אחד הסרטונים הוויראליים ביותר בשבועיים האחרונים נראים דייגו מנטריגה, טריאתלט ספרדי, וג'יימס טיגל, המתחרה הבריטי שלו בטריאתלון סנטנדר במדריד. השניים מגיעים לישורת האחרונה ונאבקים על המקום השלישי כשטיגל מוביל בכמה מטרים, אלא שאז הוא מפספס את הפנייה אל קו הגמר ורץ אל תוך אחד המחסומים. מנטריגה עוקף אותו — אבל ממש על סף קו הגמר הוא עוצר, מחכה, ומניח לטיגל לעבור את הקו ראשון (לצפייה). "הגיע לטיגל, הוא היה לפניי כל המרוץ", הסביר מנטריגה אחר כך. "ככה לימדו אותי להתנהג. זה נראה לי נורמלי".

התקשורת יצאה מגדרה לנוכח האקט האלטרואיסטי הזה. המנצח במרוץ, חוויאר גומז נויה, קרא למחווה של מנטריגה "הטובה בהיסטוריה"; אדריאן, שוערה של ליברפול, אמר שאלו "ערכי הספורט האמיתיים, מגולמים במחווה אחת"; כדורגלן העבר איקר קסיאס שלח בטוויטר מדליה וירטואלית, ומארגני המרוץ העניקו למנטריגה "מקום שלישי של כבוד".

אבל הרבה מאוד אנשים לא השתכנעו מכל הטוב הזה. רבים מהם, בעיקר גברים צעירים, טענו שטיגל איבד את הריכוז, ושבספורט משלמים על טעות כזו. "זה אצילי ויפה, אבל מה הקשר באמצע טריאתלון", הגיב אחד. אחר כינה את המחווה "טינופת לא תחרותית".

אחת הסיבות המרכזיות לכך שמעשים אלטרואיסטיים מובהקים הופכים לכל כך ויראליים היא מה שמכונה "התרוממות מצפונית" — התחושה הטובה שאנו חווים כשאנו צופים בזולת עושה מעשה מצפוני. סיבה נוספת היא שאלטרואיזם, למרות מה שכותבים גברברים צעירים ורעילים, הוא עניין טבעי. כפי שריצ'רד דוקינס, הביולוג הנודע, הגדיר זאת: "האנושות, בסופו של דבר, חייבת להיות די נחמדה, כי אנחנו צריכים לחיות יחד בערים צפופות ואנחנו שולחים את הילדים שלנו ללמוד אצל אנשים אחרים".

לא מעט צופים טענו שטיגל צריך לשלם על הטעות, ושמנטריגה אף נהג באופן לא ספורטיבי. אבל המחקרים מוכיחים שאלטרואיזם טבוע בנו

הטענה שאלטרואיזם (או "נחמדות") הוא אכן עניין טבעי נבדקה בשלל מחקרים, האחרון שבהם התפרסם בתחילת השנה. חוקרים מהמכון לחקר המוח באוניברסיטת וושינגטון בדקו יותר ממאה תינוקות בני 19 חודשים — הגיל שבו הם מתחילים להתפרע, בייחוד כשהם לא מקבלים את מה שהם רוצים — ובחנו אם תינוק רעב יסכים לחלוק את מזונו עם מבוגר שמתנהג כאילו הוא נואש לאוכל. המחקר הראה שרוב התינוקות, גם במצב של רעב, חלקו את האוכל עם המבוגר הנואש, ופעמים רבות נתנו לו את כולו. בקבוצת הבקרה, שבה המבוגר לא גילה עניין באוכל, רק 4% מהתינוקות נתנו לו ממזונם. אגב, ניסוי דומה שנערך על שימפנזים העלה שרק לעתים נדירות הם חולקים את מזונם, וגם אז, רק אם מדובר בחברי משפחה או במחווה שמשרתת התקדמות פוליטית.

אז אלטרואיזם הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, אבל צריך גם להטמיע ולחזק אותו. ואם אנחנו רוצים חברה אכפתית, אמפתית וטובה יותר, אנחנו צריכים להתחיל את החינוך מוקדם יותר. כדי שזה יקרה, הקהילה כולה צריכה לעשות את הדבר האלטרואיסטי, ולהעביר כסף רב לשכבות המוחלשות, לחינוך בגיל מוקדם. התפיסה הזו מגובה בשורה ארוכה של מחקרים, ובהם אחד שהתפרסם בתחילת החודש: חוקרים מאוניברסיטת שיקגו הראו שעל כל דולר שהמדינה מוציאה על חינוך איכותי לתינוקות וילדים מרקעים מוחלשים כלכלית, 7.3 דולר חוזרים לחברה בצורת ירידה בתשלומי מס על טיפול בפשע, אבטלה ובריאות. הדולר הזה שמושקע במוחלשים גם מסייע לפתח מקומות עבודה מתקדמים יותר, וכמובן אנשים טובים ומיטיבים יותר.

בשביל השקעה משתלמת כזו צריך להשקיע הרבה יותר מכספי המסים שלנו באותם אנשים שנזקקים לכך ביותר. ליברטריאנים ואחרים אולי יטענו שמדובר באקט פראיירי כמו זה של מנטריגה, ושאיש־איש לעצמו. ההוכחה שהם טועים נמצאת בגנים שלנו: הנטייה הטבעית שלנו היא לדאוג לאנשים המוחלשים ביותר בקהילה, כי זה מה שעבד לטובתנו. ככה התקדמנו כבני אנוש. ולכו תדעו, אולי בעתיד זה יהפוך לוויראלי.