אדם סינגולדה

יזם טכנולוגיה

לגו

הפסקה בעולם שכולו מעבר מזום לזום

כשהייתי קטן הלגו היה יקר מאוד. לא היו לי רובוטריקים, לא היה לי לגו, רק חיקויים. אני זוכר שהיה ילד בשכונה שהיו לו רובוטריקים ולגו, והוא שם אותם, ואת כל הדברים שהוא בנה, בחלון בקומה הראשונה. אני עדיין זוכר באיזה רחוב הוא גר, ואיך הייתי רואה את זה ושונא אותו. קינאתי נורא. כשאמרתי לאמא שלי שהיא עשתה לי צלקות ילדות בכך שלא היו לי המשחקים האלה, היא קנתה לי רובוטריקים, כשכבר הייתי מבוגר. ואשתי קנתה לי לגו.

ועכשיו בקורונה חזרתי לזה. המגפה מאפשרת לי לעשות עם המשפחה דברים שבשגרה הרגילה אני פחות עושה, למשל אמבטיה לבת שלי, אבל הדבר הכי מיוחד הוא הלגו. כשעובדים מהבית האיזון בית/עבודה הולך לאיבוד, אז אני עושה הפסקת משחק באמצע היום, והקציתי פינה שלמה בסלון רק ללגו. יש מכוניות מלגו, חלליות מלגו — כולל הלגו הכי גדול שיש לנו, שבנוי מ־8,000 חלקים — את העיר ניו יורק מלגו, ויש גם פינה ללגו של הקטנים. ככה הלגו של אבא ושל הילדים משתלבים בחדר לגו אחד.

זו הזדמנות להיות עם הילדים לא מול המסכים. וכשאתה משחק בלגו אתה לא שם את המוח על מיוט. אתה יושב על הרצפה, עובד עם הידיים, בונה, אתה יצירתי. זה מוציא אותך מלהיות מול המחשב. זה מקסים. בעולם שכולו מעבר מזום לזום אפשר לאבד את העשתונות, והלגו מוציא אותי מהרצף הזה.

דניאלה ספקטור

מוזיקאית

עציצים

זמן עם עצמי, הוויה טהורה, ושקט

מה עציצים רוצים? דבר לא, רק להתקיים. את כמות השמש הנכונה, המים, המזון והאדמה המספקת, מקום להתפתח בו, ואז פשוט להיות.

אני חושבת שזה לא מקרה שבעיצומו של הסגר חזרתי לאהבה ישנה שלי — טיפול בעציצים. כבר שנים שלא ניסיתי בכלל, כי החיים הם מרוץ ובמרוץ תמיד העציצים מפסידים, אבל אז הגיעה הקורונה ועצרה הכל, ונזכרתי. בהתחלה הזמנתי ארגז עציצים מהמשתלה האורבנית וסידרתי להם מקום במרפסת, אחר כך גלשתי להנבטת עלים שהגיעו מהסופר (הבזיליקום ניצח), איסוף עציצים כמושים מחדר המדרגות של הבניין וצאצאי סוקולנטים מהגינה שמתחת הבית.

איזו שמחה היתה בי כשראיתי את העלים שבים להזדקף, פרח שפתאום הנץ מצמח שמישהו זרק, קטנים שהופכים לגדולים ועושים תינוקות משל עצמם. זו לא רק חדוות היופי, לא רק הירוק בעיניים; הטיפול בצמחים נתן לי רגעים רבים של זמן עם עצמי, הוויה טהורה, שקט.

להעביר צמח לעציץ חדש, למלא אדמה במידה הנכונה, ליצור גומה במרכז ואז לשתול, לכסות ולהשקות — אלו פעולות שהאטיות יפה להן, כל תשומת הלב נדרשת, וחופן האדמה בידיים מחבר אותי בקו ישיר לטבע, אפילו שכל זה קורה במרפסת תל־אביבית טיפוסית.

ההופעות בוטלו, בתי הספר וגני הילדים נסגרו, החדשות הנחיתו כותרות מבהילות ולאט־לאט צמצמו את חיינו ממאה מטר לעשרה מטרים ולחצר הבניין בלבד. לא ידענו עד מתי ואם בכלל זה יסתיים, אז לימדנו את עצמנו להתרכז בפעולות של היומיום, בזמני ארוחות, זמני לימוד, זמן למשחקים וזמן מנוחה וכמובן ניקיון וסידור הבית מסביב לשעון.

שמחתי על הזמן שניתן לי עם המשפחה והילדים, על המרחב שיש לנו יחד. אבל הדאגה לצמחים היא זו שעזרה לי למצוא את עצמי בכל זה, השקיטה את הבהלה שמדי פעם הגיחה בתוכי וחיברה אותי בחזרה לאדמה. טיפלתי בצמחים, והם בתמורה טיפלו בי.

אריאל גרייזס

איש הייטק

להכין קוקטיילים בבית

במטבח, מחוץ לבית המשוגעים

בבית שבו גדלתי אלכוהול לא רק שלא היה מקובל, הוא היה ממש מוקצה מחמת מיאוס. מבחינת אבא שלי, שתיית אלכוהול היא רק שלב בהידרדרות לעולם של סמים ופשע. בבית ילדותי יש רק יין פטישים לקידוש וברנדי שטוק 84 לפורים, אז אבא שותה כוסית מיניאטורית וצועק שזה עלה לו לראש. גדלתי בהתאם, ואף פעם לא הייתי שתיין גדול: בירה או יין פעמיים־שלוש בשבוע, אולי כוס וויסקי מדי פעם, כשהתחשק לי לפנק את עצמי. אני לא יכול לחשוב אפילו על פעם אחת שבה השתכרתי מאוד.

אני עדיין לא משתכר — יש פה שלושה ילדים לגדל — אבל חצי השנה האחרונה שינתה לגמרי את מקומו של האלכוהול בחיי. בירה בצהריים? בטח. קוקטייל בחמש בערב? למה לא. בקבוק יין שלם עם בת הזוג בערב? Don’t mind if I do. זה התחיל בהזמנה של ארגזי בירה ויין כי "צריך לתמוך ביצרנים מקומיים". אחר כך זה נהפך לטקס ההפרדה שלי בין מטלות היום למנוחת הערב. דווקא משום שהעבודה נעשית מהבית, אני זקוק לסימן המפריד הזה. וזה צ'ופר, כמובן. משהו שמאפשר לי להגיד: שרדת עוד יום בכאוס הזה, לחייך!

ואז עליתי עוד שלב. התחלתי להכין את המשקאות בעצמי, כדי לגוון. קניתי כוס מזיגה, והתחלתי לערבב, לשקשק ולחקור. פתאום גיליתי שכבר מהצהריים אני מתחיל לחשוב איזה משקה אני אכין בערב, לטקס החציצה שלי. והעיסוק הזה נהיה גלגל ההצלה, וחלון לעולם ה"ישן", הנורמלי.

כשהייתי בצבא נכנסתי למעצר של שבועיים, שבו שטפתי כלים וסירים מבוקר ועד ערב. ההפסקות היחידות היו לארוחות, והמטרה היתה להאריך אותן ככל האפשר. מרבית העצורים האחרים עשו זאת באמצעות סיגריות, אבל אני לא עישנתי. אז קילפתי תפוז. לאט. ממש לאט. ביסודיות. לא השארתי עליו טיפה של קליפה לבנה. ואז אכלתי אותו לאט, ממש לאט, והתענגתי על כל פלח. יכולתי להאריך ככה את ההפסקה בעוד רבע שעה בלי בעיה. בדיעבד הבנתי שהתפוז הזה היה גם מה שחיבר אותי לעולם שמחוץ למעצר, מעבר לגדרות. הוא לא היה קשור לרס"ר נוקשה או לסירים מטונפים, והקילוף שלו היה סתם פעולה שגרתית אבל כזאת שמקשרת אותי למציאות שלפני ואחרי. היא היתה לפני המעצר, וכשקילפתי תפוז שם יכולתי לזכור שהיא תהיה גם אחריו.

האלכוהול מספק לי כעת את אותה חוויה. אני לא יכול לחלום על חו"ל; ספורט — האסקפיזם הקבוע שלי — נעלם למשך חודשים; אז אני מכין ג'ין אנד טוניק באופן מדוקדק ויודע שמדובר באיזה לפיד של מסורת, זה היה קיים בעולם לפני הקורונה ויהיה קיים אחריה. ב"היו שלום ותודה על הדגים" של דאגלס אדאמס יש איש שגר בבית הפוך: המרזבים בפנים, הרהיטים בחוץ, והוא קורא לבית "מחוץ לבית המשוגעים", כי מבחינתו העולם שבחוץ הוא־הוא בית המשוגעים. האלכוהול הוא "מחוץ לבית המשוגעים" האישי שלי. בדרך גם למדתי להכין את המרגריטה המושלמת.

שגיב גרינשפן

מנכ"ל חברת ההייטק פינסטרה ישראל

גידול דבורים

מרגיע לראות אותן עובדות קשה, עפות רחוק, ונהנות

אני אדם עם קצב חיים אינטנסיבי מאוד, ופתאום נאלצתי להיות כל הזמן בבית. אני עובד מול ארצות הברית, ולכן נדרשתי לקום מוקדם מאוד וללכת לישון מאוחר. בין לבין נהיה לי זמן פנוי, וחיפשתי עניין חדש, משהו שימלא את החלל שנוצר ללא ההגעה למשרד והטיסות הרבות.

ואת העניין הזה מצאתי בדבורים. הן עובדות קשה, מצליחות לעוף למרחקים ונדמה לי שהן גם נהנות. בכניסה לבית יש לי שיח בזיליקום שתמיד מלא דבורים, אז בין כל השיחות בזום ובסופי שבוע התחלתי ללמוד עליהן באינטרנט, וגיליתי שהן מרגיעות אותי. קניתי כוורת, קניתי נחיל דבורים, ואני קם כל בוקר בשעה 5 כדי לטפל בהן. זה מכניס אותי למוד של שקט יומי.

במסגרת הטיפול בהן אני פותח את הכוורת ובודק אם הדבש גדל במקומות שאני רוצה ואם צריך להוסיף עוד קומה. הכוורת היא כמו מגדל עם קומות, ובכל קומה ישנם כעשרה מדפים. הקומה הראשונה היא קומת המשפחה, שם המלכה מטילה ביצים שאחר כך מתפתחים מהן ולדות. מעל הקומה הזאת נוצר הדבש, על רשת שנקראת honey net — הרשת הזאת מונעת מהמלכה לעלות למעלה ולהטיל שם, וכך אפשר לרדות דבש נקי ללא ולדות. וככל שהדבורים מייצרות יותר דבש, צריך להוסיף עוד קומות כדי שיהיה מקום. נוסף על כך, יש קרצייה שתוקפת את הנחיל וצריך לטפל בה בחומצה אוקסידית. יש לי גם מפזר עשן, מסכות, כל הציוד של דבוראי.

בחצי השנה האחרונה הצלחתי לייצר 9.5 קילו דבש, כמות די טובה למתחיל. בשנה הבאה אני בטוח שאצליח לייצר יותר. זה דבש טהור, אני לא משתמש בסוכר ובחומרים כימיים. וההסתכלות על הדבורים במשך היום מאזנת אותי, מחזירה אותי לקרקע, וגם מעיפה אותי לשמים.

ציפה קמפינסקי

עיתונאית (לשעבר)

כושר ההסתגלות האנושי

חוסר הוודאות הוא רעל, אבל לא חייבים לבלוע. יש במה להיאחז

שגרת החיים עצרה בחריקת בלמים מול מסך של וירוסים בלתי נראים. קיר שקוף. טלטלת הבלימה סדקה את המוכר והפיצה באוויר עננה סמיכה של אימת מוות. הנוסעים, שהוטלו באחת למימיו העכורים של אגם האי־ודאות, נאחזו מיד בהוראות ההפעלה. הסתגרו בפקודה. והבית התמלא בזמן, הזמן הזוחל ולא אוזל. הימים ארוכים, הלילות לבנים. השיבוש מחלחל. מה מותר? מה אסור? מה אפשר? שגרת־שממה נראית לפתע חלום, כמו ימי הבריאות של מי שהתבשר כי חלה במחלה כרונית. מתגעגעים למה שאין. תנו לעמוד בפקקים. גלי האי־ודאות מתפשטים. שעון המתים מתקתק. מה יהיה?

חוסר הוודאות הוא רעל. אבל לא חייבים לבלוע. יש במה להיאחז. המחשבות נודדות אל השפעת הספרדית. יצאו ממנה. המשיכו לחיות. גם הדֶּבֶר חלף עבר. מחשבות של יהודייה מרחיקות עד השואה. מי ששרדו התגברו. המשיכו לחיות.

הנה תור ארוך על המדרכה בכניסה לחנות הירקות. צעירים וצעירות, פני מסכות, עומדים במרחק זה מזה וממתינים בסבלנות לתורם לקנות גזר, בצל ותפוחי אדמה. יש אוכל. בחוץ חמסין והמזגן עובד. יש חשמל. בקרן הרחוב נגן גיטרה מנעים זמירות. "יחזקאל נעלם" זועקת מודעת חיפוש טרייה אחר חתול שאבד (אולי נפצע כשנפל מהמרפסת). יש דאגות יומיומיות. ויש בובה של קרמיט חבושה במסכה על כיסא בכניסה למסעדה ריקה. הומור מגפה שכזה. השלמה.

מה שהיה כבר לא יהיה, אבל מתרגלים. כושר ההסתגלות האנושי הוא גלגל ההצלה שלי.

ציפי שמילוביץ

עיתונאית

השירים של "זהו זה"

בלי ציניות, עם שביב תקווה

אנשים עוזבים את ישראל מכל מיני סיבות — עבודה, אהבה, הרפתקנות. אבל יש שעושים זאת כי יום אחד הם קמים בבוקר ולא יכולים לנשום יותר. ההגעה למצב הקיצוני הזה גם מביאה אותך להתנתקות מוחלטת, מיד אחרי הירידה מהמטוס בצד האחר של האוקיינוס. את לא שומעת חדשות, לא יודעת מה חדש במוזיקה, לא מכירה תוכניות טלוויזיה, ובכל ביקור בארץ מרגישה זרה יותר ויותר כי את לא יודעת על מה כולם מדברים. זה תהליך שנמשך לעתים רק כמה חודשים, אבל לפעמים, מתברר, עוברות כמעט עשר שנים, ואת מתחילה להכיר בכך שלא רק יצאת מהשכונה, היא גם יצאה ממך.

אבל אז בא הווירוס. ואת מגלה שארצות הברית של אמריקה, שאותה כל כך אהבת, היא מדינת עולם שלישי שכל החוליים שלה צפו בבת אחת. זה שובר לב, אבל עדיין לא גורם לך לעקצוצי געגוע, עכשיו את סתם תקועה בלימבו, לא כאן ולא שם.

ויום אחד מגיע ווטסאפ, "שמעת ש'זהו זה' חוזרים בגלל הקורונה?". לא, לא שמעתי. האינסטינקט הראשוני הוא לברוח מזה, זה הרי יהיה מביך ויהרוס את כל הבסיס התרבותי לישראליות שלך. מזה כבר לא תהיה דרך חזרה. ובכל זאת, את נכנסת ליוטיוב ומגלה שם שזה לא מביך, זה עדיין מקסים בהומור הכל כך תמים ההוא, שהשבית את הרחובות ב־4 אחר הצהריים וניצח את סדאם חוסיין במלחמת המפרץ.

את משחררת אנחת רווחה, אבל לא מוכנה לזה שהם מתחילים לשיר. את יושבת מול המחשב, ולא מבינה למה זולגות הדמעות. הרי השארת את כל זה מאחור. עוברים חודשים, ועכשיו את כבר מוצאת את עצמך מחכה בכל שבוע לכמה דקות החסד האלה: חמישה ישישים לוקחים שירים — חלק שלא הכרת, אחרים שעליהם גדלת אבל הדחקת — והופכים אותם לחיבוק מנחם בשנה שבה נענשנו על מה שעשינו לטבע ועל מה שעשינו זה לזה. פתאום, בתוך הכאוס, אור בקצה המנהרה, והוא מגיע בכלל מהחיים ששכחת מזמן. אבל הסוד כאן הוא לא הנוסטלגיה, אלא בעיקר המפגש עם משהו שאין בו ציניות. שמזכיר שאת עדיין מצפה לדברים נטולי ציניות, אבל כבר עבר המון זמן מאז פגשת כאלה. וכך, בסוף כל שיר כזה את מבינה שלעולם לא באמת תצאי מהשכונה, ואפילו יש לך קצת תקווה שמחר בשידור החוזר הכל ייראה אחרת.

הגר רבט

עיתונאית

הסל האורגני השבועי

למשטר את הזמן, שנראה שאיבד כל משמעות

כבר חודשים שהרגע הכי מרגש בשבוע שלי מתרחש ביום שני, סביב 10 בלילה, כשליד הדלת מונח סל הירקות האורגניים שלי. יש לי מנוי קבוע, התכולה ברובה ידועה מראש, ובכל זאת תמיד יש קצת הפתעות. ואז מתחיל המסע הגדול: לנצל את כל הירקות, ולעשות זאת עד הסל הבא. מלפפון ועגבנייה זה לחלשים, עכשיו צריך למצוא מה לעשות עם שלושה בוק צ'וי (כרוב סיני), כרוב אדום אחד, פלפלים חריפים לרוב וזר בזיליקום סגול. כמו נפוליאון בשדה הקרב אני מזיזה קילו גזר צפונה, שם יתפצל הכוח כדי לפגוש שום טרי בסיר אחד וחופן כוסברה באחר. חלק מהחצילים יישלחו מזרחה, עם סויה לחיזוק, חלק היישר לגריל, וכולם יקבלו חיזוק צבעוני מהסלק הקטלני. וכך הלאה, יום אחרי יום אני מכניעה עוד מפרי הארץ, עד שבסוף השבוע אני נאלצת להודות שאולי הבסתי את כולם, אבל החסה שוב ניצחה אותי, ונשארה גלמודה במקרר. אני עדיין מקווה למצוא מתכון לוויניגרט שיאפשר לי לנצח גם בקרב הזה.

סל שבועי מתקין איזה סדר בתקופה של התפרקות. הוא מחלק את הזמן לשבועות, מאגד את השבועות לעונות, ובמקביל פורט הכל לארוחות יחידות. ועם זה אני יכולה להתמודד

אין כאן שום עניין של חיבור לטבע, אני לא מאלה. וכן, אני מודעת לפריבילגיה, לכך שאצל אחרים התפריט מוכתב כעת בידי מגבלות תקציב נוקשות. אבל הסל השבועי מציל אותי פשוט כי הוא מצליח להתקין איזה סדר בתקופה של התפרקות, ולמשטר את הזמן, שנדמה שאיבד כל משמעות. הסל מחלק אותו לשבועות, מאגד את השבועות לעונות, ובמקביל פורט הכל לארוחות יחידות. ועם זה אני יכולה להתמודד.

יורם טולדנו

שחקן

שיפוצים בבית

בריחה מהחרדה, מהייאוש, מחוסר המעש

הרבה זמן רציתי לרשת את החלונות בבית נגד יתושים. בקורונה מצאתי את עצמי מטפס על הקירות בתקופה שבה הכל היה סגור — חוץ מטמבוריות. אז כדי להעסיק את עצמי קניתי עצים והתחלתי לבנות מסגרות עם רשתות לכל הבית, כולל דלתות עם צירים. זה לקח לי המון זמן אבל זה היה ריפוי בעיסוק מטורף, ועם כל חלון למדתי עוד טריק ונהייתי מקצוען. בעקבות זה ערכתי רשימה של כל הדברים שאני צריך לעשות בבית, וכל שבועיים הלכתי לחנות לקנות חומרים, זה היה המפלט שלי. עשיתי תיקוני טיח, צבעתי את כל הבית, אטמתי את הגג.

זה התחיל מצורך, אבל גם מתוך ייאוש וחוסר מעש. זה הציל אותי מהחרדה מה יהיה, מתי אחזור לעבוד, מה עם הפרנסה, איך אני אגמור את החודש. למזלי, עבדתי לפני אז חסכתי ליום סגריר, הבעיה היא שזה הפך לחודשים סגריריים. בכל פעם שקיבלתי מענק, עוד פעימה, קניתי משהו בחנות, הכל מכסף שאין לי. העבודות בבית החזיקו אותי מלצלול למחשבות של "אוי ואבוי" וגרמו לי סיפוק אדיר, אני מאוד נהנה לראות את התוצאה.

מוריס קאהן

יזם ופילנתרופ

לכתוב אוטוביוגרפיה

כדי שאחרים ילמדו מסיפור חיי

המגפה הכתיבה עבור רובנו התכנסות פנימה. היא העלתה מחשבות עמוקות על הדרך שבה אנו חיים את חיינו, ותהיות כיצד נרצה לתקן את העתיד. מצד אחר, אני רוצה להרגיע את רואי השחורות שמסביבנו — הרוח האנושית, כך למדתי בגילי המתקדם, היא חזקה מאוד, וכבר התגברה על דברים איומים יותר.

את הקורונה אני בוחר למנף כהזדמנות לכתוב ספר על האופן שבו חיי התגלגלו, באופן כזה שייתן ערך לדור הצעיר. חשוב לי שילמדו מהאוטוביוגרפיה שלי איך להתמודד עם כישלונות ואיך להיזהר מהצלחות, איך לא לסגור את הדלת בפני הזדמנויות ולהשאיר אותה פתוחה לאנשים צבעוניים ורעיונות משוגעים לחלוטין. והכי חשוב — איך לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות עבור הסביבה והקהילה שבהן אנו חיים ושמהן אנו שואבים את כוחנו.

רויטל זלצמן

שחקנית וזמרת

מקרמה

להיכנס לזון אחר

ממש לקראת סוף הסגר עברתי דירה, והתחלתי לעצב את הדירה החדשה בכיוון בוהו חמים, אז רציתי מקרמה של פעם. נכנסתי לכל מיני אתרים והבנתי שזה ממש לא זול, ושאני יכולה לעשות את זה בעצמי. להבדיל מהימים שבהם התיאטרון עובד, היה לי הרבה זמן פנוי ואני אוטו־דידקטית, אז ישבתי ולמדתי סוגי קשרים דרך האינטרנט. הזמנתי חבלים בכל מיני גדלים וצבעים וחיפשתי ענפים בחצר ופשוט ישבתי ללמוד. זו עבודת נמלים שבהתחלה היתה אפילו קצת מתסכלת, אבל התמקצעתי לאט־לאט. למדתי להכין תיקי קלאץ', קישוטי קיר, מתלים לעציצים. בהתחלה עשיתי מתנות לחברים, ופתאום אנשים פנו אליי וביקשו לקנות. בהתחלה לא הסכמתי, אבל כשהגעתי לשלב שידעתי שזה מושקע ואני עצמי הייתי קונה את זה — התחלתי למכור.

יש בקשירות משהו מדיטטיבי מאוד. נכנסתי לזון אחר, והזכרתי לעצמי לנשום תוך כדי. בהתחלה זה היה ברמה של לסגור את הטלפון ולהיכנס לאזור אחר, בקושי אכלתי ושתיתי, הייתי באטרף, יכולתי לעבוד על משהו שמונה שעות רצוף. כשהתחלתי להשתכלל זה ירד לארבע־חמש שעות על עבודה. והפכתי את זה למשהו שמרגיע אותי ונעים לי מאוד ונותן לי סיפוק אדיר כשאני מסיימת.

דודו מצויינים

עיתונאי

כביסה

לסדר את העולם בחמישה שלבים פשוטים

בכל הדירות השכורות שבהן גרתי הצלחתי להתארגן על חדר כביסה. מרפסת קטנטנה עם מקום למכונה, למתלה, לעצמי, וזהו. קטנטנה, אך הכרחית. כי חדר כביסה הוא אקס־טריטוריה. עיר מקלט. מקום שאליו העולם החיצון לא חודר, ושמתקיים כבועה מוגנת ומגינה. רחם מארבעה קירות.

הייתי בן 14 כשאמא חלתה. לא יכולתי להציל אותה, ולא יכולתי להדביק לבדי את קרעי המשפחה. אבל ילד בן 14 צריך אחיזה. הוא לא מסוגל להכיל את זה שהעולם לא הוגן. הוא חייב לעשות משהו.

אז התחלתי לעשות כביסה.

לוקחים ערמה של בלגן. ממיינים, מכבסים, תולים, מקפלים, מפזרים. בחמישה שלבים פשוטים משיבים לפחות סדר אחד על כנו. והקול העדין שמפיק בד שנחבט באוויר הוא בונוס. צלילים של שלווה.

25 שנה חלפו מאז. העולם ממשיך לקרוס, והפעם כולו מחלה. הצרנו את צעדינו, התכנסנו בביתנו וכיסינו את פנינו. קשה לנשום במסכה וקשה לנשום מחוץ לה. מחר יהיה אותו הדבר, וגם עוד חודשיים כנראה. נותר לנו רק לחכות בהכנעה.

בסדר, אני אומר לעצמי. כבר בגיל 14 הבנתי שאני לא יכול להציל את העולם. אבל בחמישה שלבים פשוטים אני יכול לייצר רגיעה. וגם אם לא אצא מהבית בחיים, תמיד יישאר לי חדר הכביסה. מקפלים, שואפים, מפזרים, נושפים. ועד שיעבור זעם, קול חבטת הבד ינגן לי שלווה.

אוריאל דסקל

עיתונאי

"ברוקלין תשע תשע"

אנשים שרוצים לעשות טוב זה אסקפיזם טהור

את ערבי הסגר בתחילת הקורונה בילינו בבינג'ים בנטפליקס. ראינו כמה סדרות עמוקות ואפלות, על רוצחים סדרתיים, מלביני הון, סוכני FBI מושחתים, מנהיגים פוליטיים דפוקים בראש, פסיכופתים שבמקרה היו גם כדורסלנים עצומים, ועוד ועוד. גם סדרות הפנטזיה והמד"ב היו אפלות וקשות.

ואז הגענו ל"Brooklyn Nine-Nine", והיא נהפכה לגילוי המשמח ביותר שלנו. זו סדרה קומית שכתבו יוצרי "מחלקת גנים ונוף", "המשרד" ו"הדיילי שואו", ובמרכזה ג'ייק פארלטה (אנדי סמברג), בלש מצוין אך ילדותי שעובד בתחנת משטרה דמיונית בברוקלין. הכתיבה מצוינת, מהודקת, מצחיקה מאוד, נמנעת מסטריאוטיפים ומציגה פנטזיה ליברלית מעידן אובמה, עם בלשית שאף אחד לא עושה עניין מזה שהיא אשה ועם מערכת יחסים בין הומו שחור רציני וחסר חינניות לאינטלקטואל ג'ינג'י.

אחרי כל הסדרות הקודמות, ובמציאות הנוכחית, פתאום זה היה כמו נווה מדבר, לראות שוטרים שרוצים להיות טובים. החוק טוב, האנשים רוצים לעשות טוב, הצעירים מרגישים בנוח לדבר על מה שהם מרגישים, המיניות היא נון־אישיו, ולפעמים החיים מצחיקים אז צוחקים. כל כך רחוק מ־2020. אסקפיזם טהור.

יאיר רוה

מבקר קולנוע

התשבצים של "הניו יורק טיימס"

כשהכותרות הן אוסף של פרדוקסים, הנה חידה אחת שאני מצליח לפתור

כשהתחילה המגפה, הדבר היחידי שרציתי היה למצוא מקור אמין לנתונים ולמחקרים על הדבר הזה שתוקף אותנו. כך עשיתי, לראשונה, מינוי למהדורה הדיגיטלית של "הניו יורק טיימס" (4 דולרים בחודש). עד מהרה גיליתי שאת רוב הזמן באפליקציה של העיתון אני לא מעביר עם הניתוח והגרפים שבראש העמוד, אלא בתחתיתו, בסקציית התשבצים והחידונים.

כולן אצלי בבית מכורות למשחק כזה או אחר — סודוקו, באבלס, שחור ופתור — ורק אני מעולם לא התמכרתי למשחקים. אין לי זמן לזה. יש לי אלפי סרטים לראות ואלפי מילים לכתוב עליהם. אבל בימי הקורונה הקולנוע כמעט נעלם מחיינו, חוץ מכמה שאריות מקוררות שנזרקו לשירותי הסטרימינג. ובימים הראשונים המתח הרג אותי, לא הייתי מסוגל לעשות שום פעילות שנמשכה יותר מחמש דקות. המיני־תשבץ של "הניו יורק טיימס" הגיע בזמן, בסך הכל עשר הגדרות בריבוע קטן, על טיימר. כבר הצלחתי לפתור אחד ב־33 שניות, והממוצע שלי הוא דקה וחצי. ובזכות המיני־תשבץ, גיליתי שהמוח שלי, שלא מסתדר עם רוב תשבצי ההיגיון בעברית, מסונכרן לא רע למוחו של מחבר ההגדרות האגדי של "הניו יורק טיימס", וויל שורץ. וכמו שתמיד הזהירו אותנו, עברתי מהר מהסמים הקלים לקשים: התשבצים המלאים.

התשבץ של שני הכי קל, ובכל יום רמת הקושי עולה. הקשה ביותר מגיע בשבת. זה של יום ראשון נחשב בינוני, אבל הוא ענקי, 200 ומשהו הגדרות. ותשבצי סאנדיי האלה הם אגדה. הסרט התיעודי "Wordplay" מ־2006, שמתמקד בשורץ ובתשבצים שלו, חשף את העובדה שלא מעט מפורסמים — ביל קלינטון וג'ון סטיוארט למשל — לא מוכנים לעבור את יום ראשון בלי לגמור אותו. בטוויטר יש עדת מעריצים, כולל למשל הבמאי ריאן ג'ונסון ("רצח כתוב היטב"), שמעדכנים בזמן אמת בקצב ההתקדמות שלהם בדרך לפתרון המלא. אחרי כמה סיבובי ניסיון והתרגלות, קל להבין למה התשבץ הזה ממכר. יש בו הגדרות ידע וטריוויה ממש פשוטות, שנוטעות בך אשליה שאתה יכול לפתור הכל בקלות ומפתות אותך פנימה. אבל אז מתחילה התסבוכת. לך תבין מתי צריך סתם מילה נרדפת, מתי הוא מבקש משחקי מילים, מתי הוא רוצה שתחליף שם של סרט אחד בסרט אחר, מתי הגדרה מספר 30 מאוזן היא רמז ל־117 מאונך, מה מסמנים העיגולים ולמה חלק מההגדרות בבולד. אפשר כמובן להשתמש בגוגל כדי לפתור, למעט העובדה שברוב ההגדרות בכלל לא תדעו מה לחפש.

אז למה אני שם? כי כשסגורים בבית ויוצאים רק עם מסכות, ואין סרטים לראות או יכולת לשקוע במשהו ארוך, מה עוד נשאר לי חוץ ממילים. הן המקצוע שלי, ומתברר שגם התחביב, ובעיקר התרפיה. ריפוי בעיסוק. כשכותרות העיתונים הן רצף אינסופי של פרדוקסים מתסכלים של רפואה, כלכלה וכאוס שלטוני וחברתי, אוסף חידות שבהן תשובה נכונה אחת יוצרת רצף של תשובות שגויות במקום אחר — כנראה מצאתי נחמה, סיפוק ושעשוע בכך שיש לפחות חידה אחת שאני מצליח לפתור כרגע מההתחלה ועד הסוף. ואולי זו גם ההבנה שבתור מי שצריך לבאר לעצמו ולקוראיו את הסרטים החדשים של מיכאל הנקה, נדב לפיד וצ'רלי קאופמן, פתרון חידות היגיון הוא ממילא מה שאני עושה כל חיי. אני מניח שכשבתי הקולנוע ייפתחו, הסרטים יחזרו והזמן הפנוי יצטמצם אצטרך להיגמל, וברגע ההוא אדע שהקורונה עברה מחיינו. אבל עד אז, אם תשאלו אותי מה שלומי, אבקש לדעת מה מספר האותיות ומה האות הראשונה לפני שאענה לכם.

שי צברי

מוזיקאי

אפייה

כי ירשתי חרדה אמיתית מרעב מצמית

בגטים, פרעצלים, בייגלים, חלות, לחמניות המבורגר, לחמניות קלועות, פיתות מושלמות, פיצות, המון פיצות בכל הטכניקות שהצלחתי לשים עליהן יד, אפילו לחמי שאור — גם אני בקורונה התמכרתי לאפייה.

בחצי השנה שלפני המגפה חייתי על תזונת פליאו נטולת גלוטן כמעט לחלוטין, אבל אז חברי אמיר, אופה חובב, הזמין אותי לסדנת אפייה שהוא מעביר בווטסאפ, ונפלתי בלבן הלבן הזה. לשתי, בחשתי, ערבבתי, קישטתי, התמכרתי לריח, התמכרתי לטעם, התמכרתי למבט המתפעל בעיניהם של הילדים שלי, הרגשתי גבר־גבר, תכננתי את הקריירה השנייה שלי כאופה, וחודש וחצי לא קניתי לחם, רק אפיתי, לפחות פעם ביום, לפעמים יותר.

ממש בתחילת הקורונה הלכתי לקניון וראיתי גברת שנראתה לי משונה ממש: היא התעקשה לא לגעת בידיות של הדלתות עם הידיים וביקשה ממני שאפתח לה את כל הדלתות עד שנכנסנו מהחניון לקניון. כשנפרדנו חשבתי לעצמי, קצת בהתנשאות, שהמגפה והאי־ודאות המשוגעת שהביאה איתה מוציאות מהאנשים את החרדות העמוקות שלהם.

קצת אחר כך, בסופרמרקט, כשהסתכלתי על כמויות הקמח האדירות שקניתי, קלטתי שזה בדיוק מה שקרה גם לי. מול הררי הקמח וצילומי הגאווה לאינסטגרם הבנתי שאני פשוט חרד, ושהחרדה הזו היא בכלל לא שלי. מאז שאני ילד אני שומע את הסיפורים שההורים והסבים שלי הביאו איתם מתימן על רעב מצמית, על משפחות שמתו מרעב כי התביישו לספר על העוני שלהן, על אמא שלי שכילדה הלכה לחלק פיתות בסתר לעניים במצוות אמא שלה. אני בכלל לא אופה בשבילי, אני אופה בשביל להרגיע את החרדה, אני אופה כדי לדעת שמשניים וחצי שקלים שעולה שקית קמח עם תוספת מעט מים, שמרים ומלח אני יכול להאכיל את המשפחה הקטנה שלי.

התקופה הזאת היא רכבת הרים כלכלית ונדמה שאנחנו עכשיו חזק בירידה, רגע לפני סיבוב מפתיע שאף אחד לא יודע אם הוא טוב או רע, כך שהחרדות עדיין כאן ולפעמים הן מרימות את ראשן. לטובת עודף המשקל שלי, אני מקווה שאמצא דרך משמינה פחות להרגיע את עצמי.

עינת גז

יזמת טכנולוגיה, מייסדת פאפאיה גלובל

יוגה, מדיטציה והליכה

בכל זאת להרגיש קצת שליטה, ביטחון וחופש

בקורונה התחלתי לתרגל יוגה ומדיטציה. בתוך המצב הזה של אי־ודאות זה קצת מאזן, קצת מאפשר לי לייצר שקט פנימי. זה קשה לי, כי אני בן אדם מאוד דינמי ואני חיה בסטרס של סטארט־אפ, צריכה להיות בשליטה ולהרגיש ביטחון. אבל הבנתי שאני צריכה לתרגל, בייחוד בתקופה הזאת — עם מגפה שהכניסה אינטנסיביות, חרדה ולחץ — את היכולת להחזיר לעצמי איזה שקט, איזה רוגע פנימי. צריך את הביטחון הזה, בעיקר כשיש אנשים שמסתכלים עלייך ומצפים לקבל את זה ממך — עובדים, לקוחות, משקיעים.

אני משיגה את זה גם באמצעות שחייה בים, שהיתה המדיטציה שלי לפני הקורונה, אלא שמאז הקורונה אני הולכת לים ברגל, מהבית במכמורת. עד עכשיו, בימים הלחוצים מאוד שלי, בניסיון להספיק הכל, הייתי נוסעת לים, ופתאום אני נהנית מהדרך ברגל — לנשום אוויר, להסתכל על הטבע, ליהנות מהחופש, להרגיש שהקורונה לא השתלטה לנו לגמרי על החיים. בתקופה הזאת של חוסר שליטה, ההליכה מחזירה לי תחושה של שליטה בדברים קטנים בחיים. זה מתחבר לי גם לתקופה שבה עבדתי באפריקה, שם החופש ללכת ברחוב היה תמיד מוגבל בגלל ענייני ביטחון. הליכה מאפשרת חיבור לקרקע, לאוויר, לשמש — זה חופש שהקורונה החזירה לי.

אדוה קיזלשטיין

עיתונאית

חנויות תקליטים

בעולם שהוריד מסך על האופק, זה האופק שלי

חזרתי לקנות תקליטים (ויניל) לפני קצת יותר משנה, אחרי כ־20 שנה שלא. התמקדתי בלהשלים את האוסף הלועזי שלי, להוסיף קלאסיקות שאין לי. קניתי פה ושם, פעם בכמה שבועות. ואז באה הקורונה, ובתחילת הסגר קניתי מחנויות כדי לתמוך בהן. באמת. והמוכרים היו מקסימים, הניחו לי תקליטים ליד הדלת בשעות מאוחרות, "כשאין פקחים". כשנגמר הסגר והחנויות נפתחו, הלכתי אליהן לקנות. כדי לתמוך בהן. באמת. ומאז זה נהפך לשטף, ואני מוצאת את עצמי מגיעה אליהן כמה פעמים בשבוע.

***

חנויות לא־תקליטים טובות מעוררות בי רצון לקנות כל מה שיש בהן כי הן מגלמות הבטחה להיות אדם טוב יותר — אהיה מלאת סטייל, אכתוב ואצייר, אעשה כושר, אעצב מחדש את הבית, אפתח חוש טכני נהדר. אבל לחנויות תקליטים טובות יש אפקט אחר לגמרי. אין בהן פוטנציאל לשדרוג עצמי ולאיזה "אני" מוצלח יותר. הן פשוט אומרות: הנה אוקיינוס. קפצי למים. אין לנו מושג מה זה יעשה לך.

***

כבר בכניסה מרגישים את זה. חנות טובה, כזאת שחוזרים אליה שוב ושוב, מעוררת תחושה של בית. אני מכירה את החלוקה הפנימית, אולי אפילו המוכר מזהה אותי, מחייך, זוכר מה לקחתי בפעם הקודמת. ואז מתחיל העניין עצמו, הצלילה אל האוקיינוס. הדפדוף המהיר של האצבעות. היכולת לזהות את האלבומים בשניות ממבט קצרצר בסנטימטרים העליונים של העטיפה. הגאווה של "את זה כבר יש לי". הידע שצברתי, הטעם שחידדתי. הריגוש כשמוצאת משהו שאני מחפשת. הריגוש כשמהמרת על אלבום של אמן שבקושי שמעתי עליו או אותו, אבל הי, למה לא לנסות ממפיס סלים או סוויט אמה או וודי גאטרי אם הם עולים רק 20 שקל? כמו ביצת הפתעה לנשמה. והטקסים הקטנים — להפוך אלבום ששלפתי כדי לבדוק את רשימת השירים, לשלוף את התקליט מהעטיפה ולבחון אותו היטב, לדעת להעריך אם זה רק לכלוך קטן או שריטה בעייתית, להתחיל לערום בצד את הנבחרים של היום. והשמחה על זה שאני כבר יודעת איפה ואיך לקנות בזול, ושזה הדבר היחיד שאינו אוכל שאני קונה בימים אלה. ואחר כך הציפייה בדרך הביתה, והרגע שבו תקליט חדש באוסף מונח על הפטיפון.

***

קניית התקליטים נהפכה לגלגל ההצלה שלי בחצי השנה האחרונה קודם כל בגלל המוזיקה עצמה. יחד עם ספרים וסרטים, היא האופציה הכמעט יחידה לצאת עכשיו למסע, בעולם ובתוך עצמי. צריכת התרבות שלי בימי הקורונה זינקה פלאים, היא נהפכה להישרדותית. שנית, הקנייה הפיזית שולחת אותי החוצה, אל העיר שבה אני מכירה כבר כל חנות, ומפגישה אותי עם אנשים. והאירוע עצמו, של החיפוש והמציאה וההימור והבחירה והצמצום, מעניק ערך מוסף שאין באוקיינוס הדיגיטלי, זה שזמין בכל רגע בשירותי הסטרימינג.

אבל יש כאן עוד משהו. לקניית התקליטים יש כוח כפול. מצד אחד, היא משיבה איזה עולם ישן שנעלם לנו ומחיה ריגושים מימי הנעורים, של גילוי והתמסרות. מצד אחר, יש בה עתיד שקשה מאוד למצוא בעידן הנוכחי של האי־ודאות. כל כניסה לחנות מזכירה: יש עוד כל כך הרבה מוזיקה טובה שמחכה לי. בעולם שהוריד מסך על האופק, זה האופק שלי.

עדי קיסר

משוררת

הים

אפשרות להיות תיירת במקום הכי רחוק, וכל כך קרוב

בתקופה שמעמידה אותנו מול העובדה המלחיצה שחוסר ודאות הוא הביטחון היחיד, וכשהמרחב הציבורי מכניס אותנו למוד סגור, בין כל ההנחיות, הבלבול והריחוק, תמיד ישנו הים. הרחובות המובילים אליו נראים אחרת, הפנים מכוסות, הצעדים כבדים יותר, אבל הים התיכון לא השתנה. הכחול הפתוח שמחבר אל השמים, המים שעוטפים והקצב של הגלים שנותנים נשימה, הכל שם. גם החול נדבק באותה עקשנות, המדוזות הגיעו כמתוכנן ומסוכות המצילים נשמעו הקריאות המוכרות.

בחסות מגבלות התנועה החדשות קיבלתי הזדמנות למסע בזמן ונסעתי למקומות שלא יצא לי לבקר בהם שנים. בכל פעם בחרתי כיוון אחר אבל הדרך תמיד הובילה בסוף אל המים. בכנרת נזכרתי בחופשות ילדות וגיליתי שמתנפחים זה עניין פופולרי מאוד, ובים סוף שחיתי במים צלולים עם דגים בצבעים מדהימים. בתוך המים את תיירת בעולם כל כך קרוב אבל הכי רחוק, שעושה אותך חסרת משקל, מעניק לך שקט. ואז קורה דבר מה. האיברים לאט־לאט משתחררים, איזו רכות חודרת ללב, ותחושה פנימית חדשה מטפטפת משהו שמרגיש פתאום חופשי. ים הוא לא רק מקום, הוא מצב נפשי.

שהם סמיט

סופרת

העיר

פתאום היא קורצת לך, שבשגרה לא יוצאת מהבית

פתאום היא קורצת לך. לך, שבשגרה לא מוציאה את האף מהבית. רק שמעת סגר — בו במקום צימחת קוצים בתחת. רק אמרו לך אי אפשר, אסור בחוק, מסוכן, עד כאן, מאה מטר — וכבר התלבשת ויצאת. אל חדר המדרגות, אל רחובך הקטון הנשפך אל הנהר הגדול של הראש־האוור.

איזה ראש־האוור. דממה. עיר מאולחשת. לוק כירורגי.

ובכל זאת, מתברר שהיא בהכרה. לגמרי.

"אם תשאלי אותי", היא אומרת, לא שזכור לך ששאלת, "אני ממליצה לך לשים מסכה. רואה שם בכיכר את הניידת? מתחשק לך לחטוף קנס 500 שקל?".

לא התחשק לך לחטוף קנס 500 שקל. מצד שני, את מי תדביקי? פיקוסים? פחי זבל? תחנות אוטובוס גלמודות?

התיישבת באחת מהן. למרגלותייך, על המדרכה המטונפת, גוויית כף יד מלטקס.

"איך את?", התעניינת.

"עינייך הרואות", נאנחה עירך.

"שקט".

"בית קברות! רק השליחים של וולט ותן ביס מפיחים בי קצת אקשן".

"זה כי נהפכת לעיר של פודיז".

"נהפכתי... הפכתם אותי. בטח גם את יצאת לצוד משהו לארוחת הערב".

"דווקא לא".

"אז מהסופר־פארם... אלכוג'ל, נייר טואלט, גלול־"...

"עברתי את הגיל. אני... יצאתי אלייך".

"מצאת לך זמן. עכשיו כשאני הכי לא אני. בלי חנויות, מסעדות, בתי קפה, ברים, אולמות קולנוע ותיאטרון, מוזיאונים, ספריות — מה יש לי להציע?".

"את מיטבך".

"את לועגת לי".

"לא, באמת. ככה יש לי הזדמנות להתבונן בך".

"יופי לך. את מתכוונת לדגור פה כל הערב?".

"לא. קצת אשב, קצת אשוטט. ארד לים".

"אין ים. סגור".

"אסתכל מרחוק".

"סבבה. רק אל תגידי שלא הזהרתי אותך משוטרים, פקחים. את לא נראית כמו אחת עם עודף כסף... יש לך נדל"ן?".

"אני מעדיפה לקרוא לזה בית. אולי באמת אחזור. הספקת לי".

"העלבתי אותך?".

"לא. רק קצת התאכזבתי מהגישה שלך".

"מה חשבת?".

"שאת קצת יותר מורכבת".

"אני מתנצלת. במה את עוסקת, אם מותר לשאול?".

"כותבת".

"ושמך?".

אמרתי. לא זכרה. התנצלה. היא זוכרת רק את מי שכותב עליה, או קבור בחלקת הסופרים. "אין בה מקום", הפטירה.

"זה בסדר. אין לי כוונות למות בקרוב".

"עכשיו עם הקורונה אין לדעת".

זה הספיק לי. חזרתי הביתה. כתבתי את זה. מחר אצא אליה שוב.

הרב בני לאו

ראש מיזם 929

הגינה שלי

המחזוריות נותנת פרופורציות

כבר 20 שנה שאני גר באותו הבית בשכונת קטמון בירושלים, ועד עכשיו לא ראיתי את החצר שלי. עד הקורונה הייתי יוצא בכל בוקר לתפילה בשעה 6, וחוזר מאוחר בלילה, אחרי יום עבודה ושיעורים, בעיניים כמעט עצומות. בכלל לא ראיתי שיש לי גינה. ועכשיו פתאום גיליתי אותה, ואני מנהל איתה רומן מדהים.

סידרתי את האדניות והעציצים, שתלתי תבלינים, הפכתי את הקרקע, הבאתי שתילים, גזמתי שיח ורדים. נגעתי באדמה, לכלכתי את הידיים. נהייתי גנן. אני עובד בגינה, ואני מתפלל בגינה, ואני רואה את הגינה. אני מבחין בכל דבר. כל פרח חדש הוא אירוע, כל ניצן. שיח הוורדים, אחרי הגיזום, פתאום גבה. הגרניום והפרחים העונתיים מוסיפים לי צבע לחיים. נהיה דיאלוג אינטימי ועמוק עם הצמחים. אני עד לתהליכים, אני רואה את המחזוריות, והכי בנאלי — אני רואה התחדשות ומבין שאנחנו באיזה סיבוב ארוך. זה מרגיע, ונותן פרופורציות. הכל מחזורי. ענף קמל, אבל יש צמיחה חדשה. זה לא רק נותן אנרגיה טובה אלא גם מנחם — אפשר לצמוח.