ה

ראיון עם תומאס פרנק נערך בישורת האחרונה של שנת הבחירות האמריקאית. שנה מוזרה, כואבת, אפילו מפחידה. מגפת הקורונה הרגה כמיליון אנשים בעולם, יותר מ־200 אלף מהם בארצות הברית לבדה; משבר האקלים שורף את קליפורניה כפי ששרף את אוסטרליה. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, נכשל לחלוטין בטיפול בשתי הקטסטרופות האלה; לקורונה, למשל, הוא התייחס בביטול אף שהסיכון הובהר לו, וכך גרם למי יודע כמה אנשים לזלזל באמצעי הזהירות ולהידבק במחלה. אבל למרות הכל, טראמפ זוכה לשיעורי תמיכה מרשימים. ההמונים נוהרים לעצרות שלו. בתקשורת קוראים לכך בשם "פופוליזם": שם קוד להמון נבער וגזען, שבז להשכלה ולערכים דמוקרטיים, ונוהר אחרי דמגוגים ציניים.

התפיסה הזו של פופוליזם מרגיזה את פרנק. "הדרך שבה אנחנו קוראים היום את המילה הזו מבוססת על פרשנות שגויה של קבוצת אינטלקטואלים", הוא אומר נחרצות. "הם האמינו שלפופוליזם יש פתולוגיות מובחנות רבות — למשל, שמדובר בתנועה של עובדים וחקלאים שלא מבינים בכלכלה מודרנית, שטופים בשנאת זרים, מאמינים בתיאוריות קונספירציה".

וזה לא כך.

"זו פרשנות חסרת בסיס שהופרכה לחלוטין. זה לא שהוגיה המציאו דברים, אבל הם בחרו את הנתונים שהתאימו להם. את יודעת, הם עשו את הדברים שאקדמאים עושים, פרקטיקה אקדמית נוראית".

פרנק הוא אחד ההוגים הפוליטיים הבולטים ביותר ברגע ההיסטורי שבו אנחנו מצויים. הוא משמש פרשן פוליטי ב"גרדיאן" וב"וול סטריט ג'רנל", ייסד את מגזין הדעות “The Baffler” וכתב 11 ספרים עטורי פרסים. ספרו החדש, "The People, No", בוחן לעומק את מה שמתחזה כרגע לפופוליזם. במידה רבה, הוא מהווה המשך לרב מכר הקודם של פרנק, "What's the Matter with Kansas?", שבו הסביר כיצד המפלגה הרפובליקנית ניווטה את עובדי הצווארון הכחול בקנזס, בעבר מעוז של דמוקרטים ואיגודים מקצועיים, להצביע נגד האינטרס הכלכלי שלהם.

הוויכוח על מה שקרוי כיום "פופוליזם", טוען פרנק, הוא משחק סמנטי, אשליה שמאפשרת להותיר את המצב כפי שהוא: משחק סגור של אליטות מהשמאל והימין. האליטות משמאל, הוא מסביר, מלאות בוז כלפי ההמונים וסבורות שהן יודעות טוב יותר. האליטות מימין מתחזות למייצגות של "העם", אבל מקדמות תפיסות כלכליות שמחריפות את האי־שוויון ומחסלות בשיטתיות את אורח החיים של אותו "עם". שני הצדדים יוצאים נשכרים מתפיסה של "אנחנו והם": השמאל מתאר את הימין כאספסוף נבער שהולך בעקבות מנהיגים גרועים, והימין מתאר את השמאל כאוסף של מומחים מנותקים מהמציאות, שתומכיהם מתבטלים בפניהם.

העניין הוא שפופוליזם אמיתי מנצח, קובע פרנק, כיוון שהוא כובש את לבבות הבוחרים ומנצח בקלפי. "בפוליטיקה, הדחף להתאים את מטרותיך לאלה של האליטה הוא פשוט משאלת מוות", הוא כותב. "מי שמבין את זה הוא בדרך כלל זה שזוכה". וזו הסיבה שהשמאל מפסיד במשחק הזה: הוא רואה את המצביעים נוטשים אותו, אבל מאשים בכך את המצביעים עצמם — את חוסר ההשכלה שלהם, את מה שהוא רואה כגזענות ובורות. אבל לרוע מזלו של השמאל, המצביעים הללו מזהים שהוא מתנשא עליהם. והם מתעבים את זה.

כשאני מציינת שגם טראמפ מפגין בוז עמוק לבוחריו, פרנק מסכים: "הוא באמת נורא. אם הוא יפסיד זה לא כי הדמוקרטים כאלה נהדרים, אלא משום שנשיא לא יכול לפשל באופן חמור כל כך ולהיבחר מחדש. הדרך שבה הוא הגיב למגפה היתה איומה ואנשים כועסים, נסערים ומפוחדים. לולא המגפה, הוא היה נבחר שוב".

‍בבסיס הטיעונים האלה יש היגיון אליטיסטי מפוקפק. איך זה שהם תפסו אחיזה?

"בתקופה שהם הושמעו נרשמה פריחה גדולה. האוניברסיטאות התרחבו משמעותית. תאגידים עברו לניהול של בוגרי MBA, וגופים בממשל הפדרלי עברו לניהול בידי דוקטורים. האנשים האלה האמינו במינוי מומחים — מומחים כדי להשיג עושר ושגשוג כלכלי, ומומחים כדי לנצח את המלחמה בקומוניזם".

המילה פופוליזם, מסביר פרנק, הפכה לתיאור של כל מי שמתנגד לגישה האליטיסטית שבה דגל הופשטטר, ובמהרה הפכה כינוי לתנועות המוניות גדולות וחסרות היגיון, שמאיימות על נורמות דמוקרטיות באמצעות דמגוגיה אנטי־אינטלקטואלית.

מצד שני, כולנו פונים למומחים — כשאנחנו חולים, כשיש לנו נזילה בכיור, כשאנחנו רוצים לדעת מה יהיה מזג האוויר מחר.

"מובן שאני עושה את מה שהרופא מייעץ לי, ושאני חובש מסכה כשאני הולך לחנות. אבל העובדה שאני מכבד דעה רפואית לא אומרת שכל המומחים צודקים. זה לא אומר שכלכלנים, למשל, תמיד צודקים, או שהקליקה של מדיניות החוץ תמיד צודקת. אלו אנשים ששגו שגיאות עצומות. הכלכלן ג'יימי גלבריית מכנה את הכלכלנים 'אחוות הטועים': הם חזו דברים שמעולם לא קרו, הם אמרו דברים בלתי אפשריים, ועדיין אנחנו צריכים לכבד אותם".

המומחיות הנערצת של האנטי־פופוליסטים, והבוז שהם רוחשים למי שאינו מחזיק בה — כלומר לפופוליסטים — היא קריטית, משום שהיא מעצבת גם היום את האופן שבו האקדמיה והתקשורת מפרשות את הפוליטיקה: תמיד מתוך קונצנזוס סביב מומחיות, בין שמדובר ב־400 כלכלנים שיוצאים נגד תוכנית כלכלית, או ב־100 גנרלים שמתריעים מפני הסכם צוללות. "גופים כמו 'וושינגטון פוסט' ו'ניו יורק טיימס' מתייחסים לעצמם כפרשנים הלגיטימיים של הפוליטיקה, ומשתמשים במילה 'פופוליזם' כדי לתאר את מה שהם מזהים כלא לגיטימי", מסביר פרנק. לדבריו, זה חמור במיוחד כיוון שכיום קיים בארצות הברית מונופול של דעות: "זו מדינה של 300 מיליון איש אבל אלה שני העיתונים החשובים היחידים שבה. זה משוגע שמדינה בגודל כזה תדולל לאי כה קטן של דעות. והבוז שלהם כלפי טראמפ השיג בדיוק את המטרה ההפוכה: אנשים מתעבים את העיתונים האלו. ובכל זאת, אי אפשר שלא לקרוא אותם".

"אז 'אקונומיסט' קרא לנתניהו פופוליסט קלאסי. זה מגוחך"

ספרו החדש של פרנק מהווה קריאת אזהרה מפני מפלגות שמתיימרות לייצג את העם, אבל בעצם מהוות קליקה שמחלקת חוזים ממשלתיים מפנקים למקורבים, מאפשרת מיזוגים שוחקי תחרות, מקצצת בחובות של אילי הון ודואגת להקל את עונשם של עברייני צווארון לבן — והכל בשם שלטון "המבינים בדבר".

הבוז למי שאינו מומחה אינו ייחודי לארצות הברית. פוליטיקאים בכל העולם זיהו את הסנטימנט הזה ובנו עליו את מה שמתחזה לגל של פופוליזם, אלא שפרנק מבהיר שמדובר רק בהעמדת פנים: לשיטתו, הסכסוך הפוליטי אינו בין שמרנות לפרוגרסיביות, אלא בין האליטות של הימין והשמאל ובין כל מי שמערער על הלגיטימיות של שלטונן.

גם מהפוליטיקה הישראלית אפשר למתוח קווי דמיון לגורלו של הפופוליזם האמריקאי, כפי שמתאר אותו פרנק. בשני המקרים, דמויות מרכזיות במפלגות השמאל רכבו על מעמד הפועלים, עד שהימין הפך אותם לכוח נגד. ובעוד "העם" תומך במי שמבטא את האינטרסים שלו, המומחים ממשיכים לבצר את הלגיטימיות שלהם: ראש אגף התקציבים מתפטר כי "אינו יכול עוד"; נתניהו לועג לרעיון שלפיד יהיה שר אוצר "ללא תעודת בגרות"; בכירים נחרדים מהאפשרות שפוליטיקאית שאינה מומחית בקריאת מפות שליטה תנהל את המדינה.

מה עם נתניהו? "אקונומיסט" הגדיר אותו תבנית היציקה של הפופוליסט המודרני.

פרנק מתקשה לכבוש את צחוקו: "נתניהו הוא בחירה בלתי סבירה לחלוטין לפופוליסט. הוא לא האדם היחידי בישראל שעונב עניבה?", הוא שואל משועשע, ומיד שב ומרצין: “השימוש במילה 'פופוליסט' נעשה ללא הבחנה על ידי קבוצה קטנה ואליטיסטית, שמנצלת את המילה הזו לתיאור מתנגדיה, בשמאל ובימין", הוא מסביר. זו דה־הומניזציה מכוונת של "העם", שדורש מהפוליטיקאים שישרתו אותו — דרישה שבעיני יאיר נתניהו, למשל, הופכת את הדורשים ל"חייזרים".

גם הפוליטיקאים הפופולריים ביותר משתמשים באותם מנגנונים שנועדו לשמר את המצב כפי שהוא. "ב־2008 חשבתי שאובמה הוא הדבר הכי טוב בעולם. האמנתי בו, הוא נשמע כמו בחור טוב שיכול לפתור דברים. אבל הוא פשוט המשיך את מדיניות ממשל בוש. בקדנציה הראשונה שלו, אחרי המשבר של 2008, הוא הזמין את בכירי וול סטריט אליו, אף אחד מהם לא הועמד לדין.

"בקדנציה השנייה שלו הוא היה יכול לאכוף את חוקי ההגבלים העסקיים בעמק הסיליקון, אבל הוא עשה את ההפך. הוא הביא לקבינט שלו אנשים כמוהו, עם דוקטורט, עם פרסים מפוארים, חברים מכובדים בדיסציפלינות שלהם — ובסוף אנשי גוגל ניהלו את התוכניות לוויסות המגזר בעצמם. זה היה רגע של התפכחות מטלטלת, של הבנה שמדובר בהמשכיות של אליטות: לא משנה אם בראש עומדים רפובליקנים או דמוקרטים, וול סטריט מקבל את מה שוול סטריט רוצה".

אז גם אם טראמפ ייפול, זה יהיה חסר ערך בלי שינוי יסודי בפוליטיקה האמריקאית.

"ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, חייב להבהיר שהמפלגה הדמוקרטית דואגת באופן גורף לרווחת מעמד הפועלים. אם הוא לא יעשה את זה, הרפובליקנים ימצאו טראמפ אחר; הם הרי לעולם לא יחזרו מהדרך שטראמפ הראה להם, אחרי שהוא זכה במעוזים דמוקרטיים כמו פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן, איווה ואוהיו. אבל הטראמפ הבא כבר לא יהיה טיפש כמו הנוכחי, אלא מישהו שבאמת ידע מה הוא עושה. זו הסכנה האמיתית".