מילת השבוע

//

דור סער־מן

איך נלחמים במגפה בלי אופק?

האופק הוא דבר חמקמק. מצד אחד הוא מספק תקווה עמוקה לעתיד מזהיר יותר מההווה הקודר, ומהצד האחר הוא לא באמת קיים — הוא לא מקום ממשי, אלא נקודה ערטילאית במרחק, שככל שנתקדם אליה, היא תמשיך להתרחק מאיתנו. ובכל זאת האופק מעורר בנו תקווה פשוט כי הוא סמל למרחב העצום שאפשר לשאוף אליו. תמיד יש לאן להתקדם. תמיד יש נקודה רחוקה שניתן לחלום עליה.
‍
חגי תשרי אמורים לסמל יותר מכל את האופק: שנה חדשה שמתחילה, ואיתה המחילה והכפרה של יום כיפור, ומיד אחרי זה חג סוכות, שמסמל את התנועה למקום נכון יותר מזה שהיינו בו. אפילו באופן מילולי נעים יותר להשקיף אל האופק בתשרי, כשהחמסינים הנוראיים של אוגוסט כבר מאחורינו.
‍
אבל הסגר השני חיסל את קו האופק. הוא כמו סופה בים, שאין לדעת מתי תסתיים או מה מסתתר מאחוריה. הממשלה נסוגה מהרמזור המעודד, והודיעה השבוע שאין מה לצפות להסרת הסגר עם סיום החגים. כמה זמן הוא יימשך? אולי שבועיים, אולי חודשיים. כמה הרמטי? תלוי באיזה יום שואלים. ובאין אופק, נשארים עם ייאוש. ועם ייאוש לא מנצחים מגפה עולמית. הייאוש גורם לאנשים להמשיך בשגרה שלהם, ולא להקפיד על מסכות או ריחוק חברתי, כי הם סבורים שממילא אין טעם בכך. בשביל להתגייס מחדש למאבק, העם צריך אופק — רחוק וערטיאלי ככל שיהיה. סיבה להאמין שבאמת עוד נראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה.