חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// האיטלקים הבינו איך לרסן את הקורונה /// איחוד האמירויות היא יותר מכיסים עמוקים /// אי.די.בי הגיעה בסוף לסוף הצפוי /// ומירי רגב הלכה לאיבוד במרינה

הקורונה בעולם

יש ממי ללמוד

פחות מ־40 נדבקים חדשים ביום בדרום קוריאה, שלושה בטייוואן ושניים בלבד בניו זילנד. אלה הם פניה של המגפה השבוע במדינות שהצליחו לרסן אותה. המספרים האלה נותנים תקווה, אבל לא בהכרח מוצא ריאלי עבור ישראל, כי הם תוצר של תרבויות ניהול שזרות לנו. בטייוואן למודת הסארס ובדרום קוריאה מהירות התגובה היתה המפתח, ומרכזי חירום מנהלים את המשבר עוד מסוף 2019. ואילו בניו זילנד, ראשת הממשלה זוכה לאהדה ואמון כה גדולים בקרב התושבים, שהם לא היססו לציית להנחיות המחמירות שהטילה.

אם הישראלים רוצים נחמה בת־השגה, אפשר לשאוב אותה מאיטליה, שכמו ישראל גם היא מאופיינת בחוסר יציבות פוליטית, צפיפות מגורים, משפחתיות־יתר ואקלים ים־תיכוני. מהמוקד האדום ביותר בעולם עם שיעורי תמותה מבעיתים, ירדה איטליה לכ־1,400 נדבקים ביום. עדיין לא מעט, אבל זו צניחה של 75% משיאה השלילי. איך זה קרה? בעיקר בזכות משמעת קפדנית של האיטלקים, אחוזי הטראומה של גופות האביב. בלי להישען על מנהיג כריזמטי, תשתיות טכנולוגיות מתקדמות או מערך מובנה, האיטלקים פשוט לקחו את עצמם בידיים. גם לנו יש ממי ללמוד.

/// תמר טוניק

אי.די.בי

דהירה לתהום ללא בלמים

צילום: אוראל כהן

כמעט 7 שנים נגררה הגופה החבוטה של אי.די.בי, מי שהיתה פעם הקונצרן הגדול בישראל, עד שבית המשפט עשה איתה חסד ושלח אותה לפירוק. הצ'קים השמנים שעליהם חתם אדוארדו אלשטיין (ועד שלב מסוים גם מוטי בן משה) אולי שיפרו במעט את מצבם של נושי החברה, אבל התוצאה היתה בלתי נמנעת ורק המתינה להתרחש.

המשקיעים המסכנים, שנשבו בקסמיו של נוחי דנקנר בימי השיא שלו, קיוו לקום ביום שאחריו עם משהו אחר ביד. אבל בדרך הקשה, הארוכה והכואבת, הם גילו שימי אלשטיין בחברה היו בסך הכל המשכון חקייני ומאוד לא מוצלח לימי דנקנר.

שליטה אבסולוטית בחברות, חיכוכים בדירקטוריונים, ניסיון לתפור עסקאות בעלי עניין, תעלולים חשבונאיים ומשפטיים והישענות על "כסף של אחרים" במבנה של פירמידה — כל אלה היו מנת חלקה של אי.די.בי של אלשטיין. אלו מרכיבים של חברה מסואבת, של רכבת שדוהרת לתהום בלי שאף אחד יעצור אותה: לא רשות ני"ע, שנקטה יד רכה בתרגילים החשבונאיים, לא משרד המשפטים, שאפשר לחברה לעקוף את חוק הריכוזיות, ואף לא בית המשפט, שהעדיף את העברת השליטה לאלשטיין ובן משה על חלופת הפירוק, חרף כל סימני האזהרה.

הרעות החולות האלה ככל הנראה יסתיימו כעת (סיבוב שלישי נראה לא סביר). רק חבל שזה קורה 7 שנים מאוחר מדי.

/// רועי ברגמן

אי.די.בי

דהירה לתהום ללא בלמים

צילום: אוראל כהן

כמעט 7 שנים נגררה הגופה החבוטה של אי.די.בי, מי שהיתה פעם הקונצרן הגדול בישראל, עד שבית המשפט עשה איתה חסד ושלח אותה לפירוק. הצ'קים השמנים שעליהם חתם אדוארדו אלשטיין (ועד שלב מסוים גם מוטי בן משה) אולי שיפרו במעט את מצבם של נושי החברה, אבל התוצאה היתה בלתי נמנעת ורק המתינה להתרחש.

המשקיעים המסכנים, שנשבו בקסמיו של נוחי דנקנר בימי השיא שלו, קיוו לקום ביום שאחריו עם משהו אחר ביד. אבל בדרך הקשה, הארוכה והכואבת, הם גילו שימי אלשטיין בחברה היו בסך הכל המשכון חקייני ומאוד לא מוצלח לימי דנקנר.

שליטה אבסולוטית בחברות, חיכוכים בדירקטוריונים, ניסיון לתפור עסקאות בעלי עניין, תעלולים חשבונאיים ומשפטיים והישענות על "כסף של אחרים" במבנה של פירמידה — כל אלה היו מנת חלקה של אי.די.בי של אלשטיין. אלו מרכיבים של חברה מסואבת, של רכבת שדוהרת לתהום בלי שאף אחד יעצור אותה: לא רשות ני"ע, שנקטה יד רכה בתרגילים החשבונאיים, לא משרד המשפטים, שאפשר לחברה לעקוף את חוק הריכוזיות, ואף לא בית המשפט, שהעדיף את העברת השליטה לאלשטיין ובן משה על חלופת הפירוק, חרף כל סימני האזהרה.

הרעות החולות האלה ככל הנראה יסתיימו כעת (סיבוב שלישי נראה לא סביר). רק חבל שזה קורה 7 שנים מאוחר מדי.

/// רועי ברגמן

איחוד האמירויות

חטא הגאווה

מאז נחתם הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, השיח הישראלי עליו הוא חד־כיווני — מה אנחנו יכולים למכור להם וכיצד לשכנע את השייח'ים מהמפרץ לשפוך עלינו את המיליארדים שלהם. זו יוהרה ישראלית טיפוסית: ההנחה שלנו יש "המוח היהודי", ואילו להם רק בארות נפט ללא תחתית. זו כמובן בורות איומה. אחרי הכל מדובר במדינה שבתוך כחמישה עשורים מהקמתה עברה שינוי כלכלי סוחף, שהציב אותה במקום של כבוד על מפת ההשקעות העולמית, עם תשתיות פיזיות משובחות, רמה גבוהה של פיתוח טכנולוגי, תעשיית חלל מתקדמת ותחנת כוח גרעינית מודרנית שזה עתה החלה לפעול.

קצת צניעות לא תזיק לנו גם בנושא המאבק בקורונה. באמירויות התמודדו עם הגל הראשון של המגפה לא פחות טוב מאיתנו, אך בניגוד לנו, גם לאחר פתיחת המשק העניינים שם עדיין בשליטה. מספר הבדיקות שמבצעת המדינה הוא מהגבוהים בעולם ביחס לאוכלוסייה, וחצה לאחרונה את רף ה־100 אלף ביום. למרות זאת שיעור המקרים החיוביים נע סביב 1% בלבד — לעומת 14% אצלנו. הסוד? מאמץ הסברתי אינטנסיבי ואכיפה קפדנית וחסרת פשרות. נראה שבניגוד לישראלים, האמירתים גם יודעים להקשיב.

/// דורון פסקין

רגב

אם אין רכבת, שישוטו ביאכטה

מוסדות התכנון של המדינה דנו השבוע בתוכניות להרחבה ובנייה של מעגנות חדשות בחופי ישראל "לאור המחסור החריף במקומות עגינה, הצורך במענה לצורכי החינוך והספורט הימי, התיירות הנכנסת, מוקדי הבילוי והפנאי", כפי שכתבה שרת התחבורה מירי רגב בפנייתה לשר הפנים. במילים פשוטות — אין מספיק מרינות בארץ לכל בעלי היאכטות המסכנים. "הרשויות המקומיות מצפות בכליון עיניים", כתבה רגב, כאילו זו הדחופה שבבעיותיהן. "הגיעה העת לעשות".

אם כבר מדברים על בעיות דחופות, כדאי להזכיר לשרה שהעובדים במרכז הארץ מחכים כבר קרוב ל־50 שנה לרכבת הקלה, שתגאל אותם מהפקקים באיילון, ושהעבודות עליה לא ממש מתקדמות מאז כניסתה של רגב לתפקיד. אמנם היא קיבלה נדוניה קשה של פרויקט בעייתי שברח לו הלו"ז והתקציב, אבל במקום להקדיש את מרב מאמציה בלקדם את הפרויקט הכי חשוב שעל סדר יומה, כזה שגם יפעל לצמצום פערים חברתיים, רגב מפרגנת עוד מקומות חנייה לבעלי יאכטות. ושאר הציבור? מי שאין לו יאכטה תמיד יכול לשחות מחדרה לתל אביב. בקצב פקקי התנועה שיש היום, זה עשוי לקחת פחות זמן מאשר ברכב פרטי.

/// ליאור גוטמן

מילת השבוע

//

דור סער־מן

איך נלחמים במגפה בלי אופק?

האופק הוא דבר חמקמק. מצד אחד הוא מספק תקווה עמוקה לעתיד מזהיר יותר מההווה הקודר, ומהצד האחר הוא לא באמת קיים — הוא לא מקום ממשי, אלא נקודה ערטילאית במרחק, שככל שנתקדם אליה, היא תמשיך להתרחק מאיתנו. ובכל זאת האופק מעורר בנו תקווה פשוט כי הוא סמל למרחב העצום שאפשר לשאוף אליו. תמיד יש לאן להתקדם. תמיד יש נקודה רחוקה שניתן לחלום עליה.

חגי תשרי אמורים לסמל יותר מכל את האופק: שנה חדשה שמתחילה, ואיתה המחילה והכפרה של יום כיפור, ומיד אחרי זה חג סוכות, שמסמל את התנועה למקום נכון יותר מזה שהיינו בו. אפילו באופן מילולי נעים יותר להשקיף אל האופק בתשרי, כשהחמסינים הנוראיים של אוגוסט כבר מאחורינו.

אבל הסגר השני חיסל את קו האופק. הוא כמו סופה בים, שאין לדעת מתי תסתיים או מה מסתתר מאחוריה. הממשלה נסוגה מהרמזור המעודד, והודיעה השבוע שאין מה לצפות להסרת הסגר עם סיום החגים. כמה זמן הוא יימשך? אולי שבועיים, אולי חודשיים. כמה הרמטי? תלוי באיזה יום שואלים. ובאין אופק, נשארים עם ייאוש. ועם ייאוש לא מנצחים מגפה עולמית. הייאוש גורם לאנשים להמשיך בשגרה שלהם, ולא להקפיד על מסכות או ריחוק חברתי, כי הם סבורים שממילא אין טעם בכך. בשביל להתגייס מחדש למאבק, העם צריך אופק — רחוק וערטיאלי ככל שיהיה. סיבה להאמין שבאמת עוד נראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה.