(בודק בשעון היד) חמישה לאחת. שעונים עתיקים צריכים לעמוד בסטנדרט של דיוק, אבל הקטע שלהם הוא הוויזואלי, היצירתי. בשביל לדעת מה השעה יש שעון בנייד. מה גם שבשעונים עתיקים צריך למתוח קפיץ או להרים משקולת כל כמה ימים ולפעמים אתה שוכח והשעון נעצר, כך שלזמן אין יותר מדי משמעות בהם.

אפשר בהחלט להגיע בהם לדיוק מאוד גבוה. בביג בן, למשל, יש סטייה של שנייה בודדה רק אחת לכמה חודשים.

כל שעון צריך כוח מניע. בשעונים חשמליים זה סוללה ובשעונים העתיקים, המכניים, זה קפיץ, שאותו דורכים אחת לכמה ימים, או משקולת שמחוברת לחבל שמלופף על ציר, ובזכות המשקל יורדת לאט־לאט למטה עד שהיא מגיעה לרצפה, אז השעון נעצר וצריך להרים את המשקולת מחדש.
תנועת הקפיץ / המשקולת מסובבת ציר שמפעיל את גלגל השיניים הראשוני, שמפעיל גלגל קטן ממנו, שמפעיל עוד גלגל גדול וכן הלאה. כך נמשך השרשור שמערב בערך 5–6 גלגלים. בין כל אחד מהם הכוח שעובר נחלש, אך המהירות גדלה. על הגלגל האחרון משתלבת המטוטלת, שמאטה את המנגנון ומתזמנת את קצב השעון בהתאם ליחס התמסורת (מנגנון העברת האנרגיה). באמצע השרשור הזה יש גלגל שמשלים סיבוב כל שעה, שעליו מלבישים את מחוג הדקות, וגלגל שמשלים סיבוב כל 12 שעות, שעליו מולבש מחוג השעות. נוסף על כך, המשקולת והקפיץ נותנים דחיפה למטוטלת לפי מחזור קבוע, אחרת המטוטלת תיעצר אחרי זמן מסוים.

שעון של גבע

"כל שעון צריך כוח מניע. בשעונים חשמליים זו סוללה ובשעונים העתיקים, המכניים, יש קפיץ שאותו דורכים אחת לכמה ימים או משקולת שמחוברת לחבל ויורדת אט־אט למטה בכוח הכבידה עד שהיא מגיעה לרצפה. אז השעון נעצר וצריך להרים את המשקולת מחדש"

המטוטלת קובעת את קצב הסיבוב של גלגלי השיניים, ומכאן של השעון כולו. אם המטוטלת היא באורך מטר, הסיבוב יימשך שנייה אחת, אבל יש מטוטלות שעושות כמה אלפי מחזורים בשעה. לכן חשוב מאוד לדעת את אורך המטוטלת כי זה הנתון שממנו ייגזרו כל הנתונים האחרים: כמה גלגלי שיניים להרכיב ומה הקוטר שלהם.

כל השעונים שלי הם מסוג שנקרא "סקלטון" (שלד), המעוצבים כך שאתה יכול לראות את כל הקרביים שלהם. זה לא ארגז שאתה יכול לראות רק את המספרים והמחוגים. כשאני מסתכל על שעון סטנדרטי כזה, אין בו שום ריגוש. סתם קופסה שחורה. בשעונים שלי אתה יכול לבהות במשך כמה דקות כדי להבין בדיוק איך הם עובדים.

זה מתחיל מהמון חישובים מתמטיים של קוטר גלגלי שיניים, יחס התמסורת שלהם, זמן מחזור של מטוטלת. הצעד הראשון הוא להחליט על גודל השעון, כי ממנו ייגזר אורך המטוטלת. אחר כך אני משתמש בנוסחאות וטבלאות של זמני מחזור מטוטלות. אלו טבלאות בנות מאות שנים, שעושים בהן שימוש עד היום. אחרי החישובים מתחילה הבנייה. כדי שהשעון יהיה טוב ומדויק, החיכוך בין גלגלי השיניים לצירים צריך להיות מינימלי. אם החיכוך גדול מדי, צריך יותר כוח מניע כדי לפצות על השחיקה, כלומר משקולת גדולה יותר או קפיץ עם מומנט רחב יותר. הצורך הזה בחיכוך מינימלי דורש גם ליטוש מטורף עד רמה של אלפיות המילימטר. בשעוני היד, שאיתם אני לא מתעסק, הדיוק הזה מגיע לרמה ננומטרית.

לרוב אני משתמש בזכוכית מגדלת רגילה כי קוטר גלגלי השיניים בשעונים שלי רחב יחסית. אני משתמש במיקרוסקופ כשצריך לייצר גלגל לפי דוגמה מוכנה, וצריך לאתר את הפרופיל של השן. הדיוק המקסימלי במידה חשוב מאוד כדי שהגלגל יוכל להשתלב בגלגל הבא. אני מודד בעזרת המיקרוסקופ מספר נקודות על הגלגל, ובהתאם לקואורדינטות של כל נקודה אני מייצר את הקו העקום שאותו אחר כך אכרסם בחומר.

היא לא כל כך דומה. את רוב הדברים אני מייצר במכונות ממוחשבות, מתכנן על מחשב ומעביר את הקובץ למכונה. אבל יש חלקים של השעון שלא ניתן לייצר אלא בטכניקות מפעם. יש חלק בשעון שנקרא פיוזי (Fusee), שתפקידו הוא לתקן את הפיגור שנוצר בגלל אובדן כוח בקפיץ, כשהוא מגיע לסוף המומנט שלו. זה רכיב מורכב מאוד, ואותו אני מייצר בדיוק כמו לפני 400 שנה במחרטה ידנית, על בסיס חישובים שאני עושה כמו פעם. אני מתפעל בכל פעם מחדש מיכולות החישוב שהיו להם אז.

אני בוגר בית ספר מקצועי בסמ"ת של הטכניון בחיפה. בבית הספר היסודי היו לנו שני שיעורים בשבוע של לימודים מקצועיים והמורה שלימד אותי ניגש להורים שלי ואמר "את הילד חייבים לשלוח ללמוד בבסמ"ת". לבר מצווה ביקשתי מאבא שלי במתנה מחרטה. מהרגע הראשון אהבתי שרטוט, תכנון, חרטות וכל מה שקשור למתכות.

קשה לי להיפרד משעונים. כל שעון הוא בייבי מאחר שהמון זמן מושקע בו, חודשים של תכנון ועבודה. לכן זה גם יקר. בהערכה גסה, שעון יפה מצופה זהב יעלה 20–30 אלף שקל"

במשך שנים עבדתי כטייס פרטי של אנשים עשירים. לפני כ־50 שנה הגעתי מהעבודה לטורונטו, קנדה, והיו לי כמה ימים לשרוף. שם ראיתי בחלון ראווה שעון נדיר שעובד על עקרון הפעלה של נדנדה — כדור מתגלגל ויורד במורד נדנדה וכל 30 שניות היא הופכת צד וחוזר חלילה. עקרון הפעולה שלו הפנט אותי. עמדתי ברחוב ובהיתי בו יותר מחצי שעה. לא יכולתי לשלם את המחיר שלו, אבל הוא נשאר איתי. החלטתי שכזה שעון יהיה לי, ו־20 ומשהו שנה אחרי זה בניתי אחד כזה בעצמי. זה היה סיפוק שאין לו אח ורע.

הכל לימוד עצמי. באתי כבר עם הרקע הטכני במכונות, אני יודע איך צריכים להשתלב גלגלי שיניים, וגם קניתי ספרים. אתה מתחיל ללמוד ובכל שעון משתפר ולאט־לאט מגיע לרמה גבוהה. אספתי ציוד במשך שנים מפשיטות רגל ומכירות פומביות עד שנוצר לי בית מלאכה שאני יכול לעבוד בו. קניתי עוד תוכניות של עוד שעונים ובניתי אותם, ובהמשך התחלתי גם לפתח שעונים בעצמי.
אנשים רואים שעונים שלי ומבקשים "תבנה גם בשבילי אחד", אבל קשה לי להיפרד מהם. כל שעון הוא בייבי מאחר שהמון זמן מושקע בו, חודשים של תכנון ועבודה. זה גם יקר. בהערכה גסה, שעון יפה מצופה זהב יעלה 20–30 אלף שקל.

בעיקר מייצור חלקי חילוף. הפרופיל של גלגלי השיניים העתיקים הוא לא כמו של המודרניים, וקשה מאוד להשיג חלקי חילוף לשעונים עתיקים והיסטוריים. אבל אני יודע לייצר כמעט כל גלגל שיניים חלופי, ויש לי קליקת לקוחות שיודעים עליי. מדובר באספנים שמתקנים בעצמם ושענים שמטפלים בשעונים עתיקים. יש כיום מעט מאוד כאלו כי זה עולם הולך ונעלם.
נוסף על כך, אני גם משפץ שעונים היסטוריים. עשיתי, למשל, עבודה גדולה בשעון של הטמפלרים. כשהזיזו את המבנים של הטמפלרים במתחם שרונה בתל אביב, פירקו את השעון והפועלים זרקו אותו. הוא נשבר ונהרס לגמרי ושכב כמה שנים במחסן העירייה, עד שבאתי. עכשיו הוא מוצג במוזיאון בשרונה.

yoghev.karmel@calcalist.co.il