1

תופעה

לברון ג'יימס עלה השבוע לגמר ה־NBA העשירי שלו, אחרי עוד משחק הרואי שלו בגמר המערב, הפעם מול דנבר. רק שלוש קבוצות NBA הגיעו ליותר סדרות גמר ממנו. רק לביל ראסל, סם ג'ונס וקארים עבדול ג'באר יש עשר הופעות או יותר בסדרות גמר, אבל שניים מהם שיחקו בשנות השישים, כשמספר הקבוצות בליגה היה נמוך בחצי. ג'יימס הוא השחקן הראשון שמגיע לסדרות הגמר עם חמישה מאמנים שונים ושלוש קבוצות שונות.

3

לא ג'ורדן

בספרו החדש על הלוס אנג'לס לייקרס בראשית שנות האלפיים (Three-Ring Circus: Kobe, Shaq, Phil, and the Crazy Years of the Lakers Dynasty) מתאר כתב הספורט ג'ף פרלמן את האימון הראשון של קובי בראיינט ושאקיל אוניל בקבוצה ב־1996. המאמן ביקש מכל שחקן להציג את עצמו. שאקיל, אחד השחקנים המפורסמים בכל הזמנים, קם ראשון וצחקק: "אני שאק. בוא נעשה את זה!". אחריו עלה דרק פישר ואמר: "אני רוקי ממקום קטן בשם ארקנסו. מוכן לעבוד". כך הציגו את עצמם כל שחקני הקבוצה עד שהגיעו לקובי בראיינט, טירון בן 18 שעלה ל־NBA היישר מהתיכון. "יו, אני קובי. קובי בראיינט", הוא אמר. "אני מפנסילבניה, הלכתי לתיכון מריון והייתי דומיננטי בכל משחק... אני רק רוצה ליידע אתכם, אף אחד לא יתפוס עליי תחת כאן. אף אחד לא יתפוס עליי תחת, NBA. זו אזהרה".

כולם הבינו שמדובר בילד. עם הרבה ביטחון עצמי, אבל ילד. כבר באימוני טרום־עונה הגיעו שאק וקובי לעימות פיזי. בהמשך, אף שזכו בשלוש אליפויות יחד, הם לא הסתדרו זה עם זה, ובסופו של דבר בראיינט דרש ששאקיל יעזוב. הוא רצה להיות הכוכב היחיד בחדר ההלבשה.

זה היה העידן שאחרי מייקל ג'ורדן, וכולם חיפשו את ג'ורדן הבא. האלפא שלוקח את הכדור לסל, קשוח יותר מכל יריב, לא מוותר לעולם. "הג'ורדנים הבאים" היו רבים, כמעט כמספר ההתרסקויות שלהם: ג'רי סטקהאוס, וינס קארטר, הרולד מיינר, גרנט היל, בראיינט (היחיד שהצליח באמת לגרד את הסטנדרט). התיוג "ג'ורדן הבא" בעיקר הפיל שחקנים שקרסו תחת הלחץ.

העונה הנוכחית של הלייקרס תוקדש לבראיינט, שנהרג בתחילת השנה בהתרסקות מסוק. אבל הקבוצה תובל על ידי שחקן שבזמן ששאק וקובי התקוטטו, הלך והתפתח למפלצת כדורסל שתשנה את פני המשחק. והוא עשה את זה בדרך הכי לא קובי־בראיינטית שיש: בשותפות.

4

לחץ

ב־2002, כשהיה בן 17, הודבק לג'יימס התואר The Chosen One. זו היתה כותרת השער בגיליון פברואר של "ספורטס אילוסטרייטד". לברון עדיין שיחק בתיכון. במקום להילחץ ולברוח מהכינוי הכמעט דתי על שער המגזין שנחשב קודש הקודשים של חובבי הספורט, הוא קעקע על גבו את המילים "Chosen1". הוא חיבק את הלחץ. נהנה ממנו. מגיל 15 השוו אותו לג'ורדן, אבל הוא מעולם לא היה ג'ורדן הבא. הוא גדל עליו, אבל נמשך יותר לסרטונים של מג'יק ג'ונסון, כוכב המשחק הקבוצתי. בניגוד לסופר־סטארים אחרים, ג'יימס הגיע ל־NBA עם הבנה שהוא לא לבד בעולם, ושלא יצליח כפרש בודד.

זה הצליח מפני שמאז היותו בן 3 הוא התמודד עם לחץ אמיתי. אמו ילדה אותו כשהיתה בת 16 והתייתמה זמן קצר אחר כך. אביו נעלם. הוא גדל בשכונת פשע באקרון, אוהיו, והסתובב עם אמו בין בתי מכרים ובדירות שכורות. לפעמים נרדם כשברקע נשמעו קולות ירי. לפעמים כל מה שאכל במשך היום היו ממתקים שקנה בתלושי המזון שאמו השאירה לו.

מה שהציל אותו היה היכולות הספורטיביות. מגיל צעיר ג'יימס בלט במשחקי פוטבול, ולמעשה "אוּמץ", יחד עם אמו, על ידי משפחת מאמנו בקבוצת הפוטבול. מכיתה ד' עד ו' הוא גר בבית משפחת ווקר, שבנה שיחק איתו בקבוצה. בחצר הבית למד כדורסל עם אב המשפחה ונהפך במקביל לתלמיד מצטיין. רק בכיתה ו' עבר עם אמו לבית משלהם.

ג'יימס עצמו, ארבע שנים אחרי המעבר הסוער למיאמי, החליט לחזור הביתה לקליבלנד, לשתף הפעם פעולה עם קיירי אירווינג וקווין לאב ולהוביל את הקבוצה לאליפות ראשונה בתולדותיה. האוהדים, מיותר לציין, סלחו מזמן.

השנה, שנתיים אחרי שעבר ללוס אנג'לס לייקרס, לברון הביא לשם את אנתוני דיוויס. ערב פתיחת העונה הנוכחית המגמה הגיעה לשיא, כשכוכבים מכל רחבי הליגה לא היססו להיפרד מקבוצותיהם ולהתקבץ בצמדים או בשלשות בקבוצות חדשות כדי לשתף פעולה ולזכות בתארים: קווין דוראנט וקיירי אירווינג התחברו בברוקלין נטס, קוואי לנארד ופול ג'ורג' בלוס אנג'לס קליפרס, ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק ביוסטון רוקטס. השליטה עברה כמעט לחלוטין לידיהם.

8

אני המאמן

ג'יימס הוא אוטודידקט. בניגוד לגדולים אחרים לפניו, הוא לא נהנה מהדרכה ומנטורינג ממאמן אחד. לג'ורדן היו דין סמית' ואחריו פיל ג'קסון. לבראיינט היו ג'קסון וטקס ווינטר. לשאקיל אוניל היו ג'קסון ופאט ריילי. טים דאנקן התאמן תחת גרג פופוביץ' כל הקריירה, מג'יק ג'ונסון עבד היטב עם ריילי, ולארי בירד זכה להדרכה מרד אאורבך. לברון ג'יימס, שהגיע לליגה היישר מהתיכון, הוא הכוכב הראשון שאינו מזוהה עם מאמן כלשהו שלימד אותו כדורסל. ועדיין, מעטים השחקנים שמבינים את המשחק טוב ממנו. איזייה תומאס, מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, אמר עליו שהוא "איינשטיין של הכדורסל".

ההבנה הזאת הפכה אותו למעין מאמן בפועל בקבוצות שבהן שיחק. באולימפיאדת 2012 ג’יימס תפקד כמעין עוזר של מייק ששבסקי, מאמן נבחרת הכדורסל האמריקאית. במיאמי היט הוא העביר חלק מהאימונים בעצמו. את דיוויד בלאט, שמונה במפתיע למאמן קליבלנד רגע לפני החזרה המפתיעה עוד יותר של ג'יימס לקבוצה, הוא בכלל ביטל. ג'יימס כעס על כך שבלאט היה רך מדי לטעמו עם השחקנים, ובעיקר לא הרגיש שיוכל ללמוד ממנו משהו על המשחק. "ללברון לא אומרים מה לעשות", סיכם מייק בראון, מאמנו לשעבר בקליבלנד.

9

IQ כדורסל

ג'יימס השתמש ב־IQ הכדורסל שלו כדי ללמוד ולשנות תוך כדי תנועה, במקביל לשינויים שהתרחשו במשחק. באופן נדיר, הוא מצליח להיות כוכב־על מהגדולים בדורו, עם שכר עצום והסכמי חסות אסטרונומיים, ובמקביל להישאר “חנון של כדורסל” (Basketball Nerd). הוא לומד את המשחק ומתפתח איתו כל הזמן. הוא מלמד את השחקנים הצעירים בקבוצות שלו על המשחק, ותוך כדי כך לומד בעצמו.

היכולת הזו מלווה אותו מגיל צעיר, והוא מצליח ללמוד מאז באינטנסיביות ובאובססיביות אלמנטים חדשים במשחק כדי לשפר יכולות ספציפיות. "קצת אחרי ההפסד בגמר לדאלאס (2011) נפגשתי עם לברון", סיפר אריק ספולסטרה, מאמנו בהיט. "הוא אמר לי שבפגרה הוא מתכוון לשפר את משחקו, בייחוד את משחק הפוסט־אפ שלו (עם הגב לסל)". ובאמת, אחרי שנים של למידה מצפייה בגארדים ובפורוורדים הגדולים, ג'יימס פנה לאחד הסנטרים הגדולים בכל הזמנים כדי שילמד אותו איך לשחק עם הגב לסל. את הקיץ הוא בילה באימונים עם האקים אולאג'ואן ביוסטון, כי "רציתי ללמוד איך לשחק עם הגב מהשחקן שעשה זאת הכי טוב בהיסטוריה". לעונה החדשה כבר הגיע כשחקן חדש לחלוטין, "כאילו הוא הוריד למוח שלו את תוכנת המשחק של אולאג'ואן", אמר ספולסטרה. "אני לא חושב שאי פעם ראיתי דבר כזה, והשינוי הזה הוביל אותנו לזכייה באליפות ב־2012".

יכולת השינוי וההתפתחות הזו השאירה את ג'יימס רלוונטי לכדורסל ברמתו הגבוהה ביותר במשך כמעט שני עשורים. כך למשל, אחרי ששכלל את משחק הפוסט־אפ שלו, זנח אותו כמעט לחלוטין בשנה שעברה, אחרי המעבר ללייקרס. במקום זה ג'יימס התחיל לזרוק שלשות רחוקות. ההערכה היתה שארסנל הזריקות החדש נועד לחסוך ממנו מאבקים גופניים ושחיקה בלתי נמנעת במאבקים קרוב לסל. אבל לפי דייב מק’מנאמין מ־ESPN, שמסקר את ג'יימס כבר שנים, מלבד לרצון להימנע ממגע עם המגינים ולשמור אנרגיה, ג'יימס משתמש גם בזריקות מרחוק כדי לערער את האיזון של היריבה. "אני צריך לגרום להגנה שמולי לחשוב, לערער את היציבות שלה", אמר ג'יימס למק’מנאמין. "היכולת לזרוק שתיים־שלוש שלשות במשחק מערערת את יציבות הקבוצה שמולי. אני מנסה להשתפר בזה, אחרי שנה שבה לא הייתי טוב בזה. ואני מנסה מדי שנה להוסיף משהו למשחק שלי שלא היה עד אז". בפועל, ג'יימס פשוט "התקין" את התוכנה של סטף קרי והתחיל לזרוק זריקות מעשרה מטרים ויותר.

"לברון הוא סוג של סוואנט", הסביר דיוויד גריפין, שהיה הג'נרל מנג'ר שלו בקליבלנד. "הוא מסוגל ללמוד הכל. פעם דיברתי איתו על יין (גריפין הוא יינן חובב שחי באזור הכרמים בקליפורניה). בפעם הבאה שדיברנו על יין, הוא הבין בזה יותר ממני".

11

חברים

הקבוצתיות של ג'יימס נשמרת גם מחוץ למגרש. הפמליה הקבועה שלו כוללת את מאווריק קרטר, ריץ' פול ורנדי מימס, שמקיפים אותו עוד מימיו בתיכון. הוא נאמן להם, והם מסייעים לו ולנייקי - השותפה המרכזית של "תאגיד לברון" - לגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה.

מחוץ לעולם הספורטיבי, הקשר העסקי החשוב ביותר של ג'יימס הוא עם יועץ ההשקעות פול ווצ'ר, שרשימת הלקוחות המצומצמת־מאוד שלו כוללת בין היתר את ארנולד שוורצנגר ואת המפיק ואחד מבעלי ליברפול טום וורנר (ג'יימס עצמו הוא בעל מניות מיעוט בליברפול). העסקה הראשונה עם ווצ'ר היתה קשורה לתשוקה של ג'יימס: רכיבת אופניים. הוא רוכב על אופניים בפגרה כדי לשמור על כושר ואף עורך מרוץ אופניים שנתי באקרון, עיר הולדתו. קרטר ולברון חשבו שההשקעות שלו צריכות להיות קשורות לתחום שהוא מחובר אליו באופן אותנטי. ווצ'ר קישר את לברון לחברת ההשקעות פגאסוס ולוורן באפט. אחרי שיחות ובדיקות נאותות, הם החליטו להשקיע בחברת האופניים קאנונדייל. שנה אחר כך, הרבה בזכות ההילה של ג'יימס, החברה נמכרה הלאה, והשותפים בעסקה הכפילו השקעתם פי ארבע.

אבל מעבר לרווח, ההשקעה באופניים מאפשרת להאיר מעוד זווית את הסיפור של ג'יימס, ואת הבחירות האנושיות שלו. ב־2018 הוא פתח בית ספר באקרון, שאותו הוא מממן מאז, ונתן לכל תלמיד זוג אופניים וקסדה. "כל מה שאני עושה מגיע מהילדוּת שלי, מההתבגרות שלי וממה שאני מרגיש שהוא חלק מההצלחה שלי", אמר ג'יימס ל"וול סטריט ג'ורנל". "אופניים עבורי היו הדרך היחידה להסתובב בעיר. כשרציתי להכיר חברים, להגיע לבית ספר, לשחק כדורסל, לברוח מצרות, האופניים היו הדרך לעשות זאת". בראיון ל־CNN הוסיף: "האופניים העניקו לי חופש, הזדמנות לראות דברים, ללמוד אותם, להכיר אנשים לבנים, ללמוד עליהם ולהפוך לחבר שלהם".

עוד לפני בית הספר ג'יימס מימן מלגות למכללות לאלפי ילדים מאקרון; הוא מממן כבר עשור פעילויות ספורט לשעות שאחרי הלימודים לילדים ביסודי; והוא מממן ומגייס עשרות מיליוני דולרים לפעילויות כמו הגברת המודעות הפוליטית, הגדלת שיעורי ההצבעה ופעילויות חינוך וביטחון לילדים ברחבי ארצות הברית.

13

אהדה

איש אינו מעז להמר על היום שבו ג'יימס יפרוש ממשחק מקצועני, אבל הוא עצמו כבר מבסס את עצמו כאיש עסקים שרוצה לקנות קבוצת NBA אחרי פרישתו. ברקע ניתן לזהות שאיפות פוליטיות. כבר היום, כשחקן וממובילי מחאת השחורים, הוא אחד האנשים המשפיעים באמריקה.

רבים אוהבים לשנוא את ג'יימס ומדביקים לו תדמית של שחצן. כמעט כל דבר שהוא עושה מאז גיל 17 זוכה לביקורת: העובדה שכינה את עצמו "קינג", ההתנצלות בפני אשתו על "מסעו לגדוּלה", המעבר נטול הסנטימנטים למיאמי. אבל השחצנות הזו, שגובתה תמיד ביכולות פנומנליות, עטופה היום בנכונות לתרום, להשמיע קול ולדאוג באמת לזולת. אולי לא כפי שצפו, ג’יימס התבסס כ"קינג" של הדור הנוכחי: המנהיג שבמובנים רבים מכתיב איך שחקנים אחרים מתנהלים על המגרש, וגם מחוץ לו.

לפי מכון המחקר YouGov, ג’יימס הוא כיום הכדורסלן הפופולרי ביותר (רק ל־18% יש דעה שלילית עליו) והמוכר ביותר (91% מכירים אותו). והוא הגיע לעמדה הזאת בלי שהיה מעורב בשערורייה משמעותית מחוץ למגרש לאורך כל 17 שנות הקריירה.

לפי הסטוריז שלו באינסטגרם, על שולחנו מונח ספר של קארים עבדול ג'באר, שב־1985, בגיל 38, זכה ב־MVP של הגמר — השחקן המבוגר ביותר לעשות זאת. ייתכן שג'יימס לומד משהו על איך לעשות זאת השנה, בגיל 35. כך או כך, אחרי פרישתו אף אחד כבר לא ישאל מיהו מייקל ג'ורדן הבא.