כ

רים בנזמה, חלוץ ריאל מדריד, הוא אחד הכוכבים השנואים ביותר בידי אוהדי קבוצותיהם־שלהם. יש לכך הרבה סיבות: למשל, בנובמבר האחרון הוא הורשע בסיוע לסחיטה של חבר לנבחרתו. הסיפור הזה מורכב, קשור לחברי ילדות מפוקפקים וטרם סופר במלואו, אך אין ספק שבנזמה אינו מלאך. בנזמה גם מעולם לא שידר באותו התדר עם אוהדי ריאל: במשך שנים שפת הגוף שלו שידרה נונשלנטיות גאלית לא מחויכת. גם העובדה שהוא מוסלמי ו"נראה כמו טרוריסט, עם הזקן שלו" (התבטאות של יועץ תדמית צרפתי מפורסם) לא עזרה.

למרות ההסברים הללו, קשה לחשוב על שחקן כל כך טוב שעורר כל כך הרבה מחלוקות בקרב אוהדי ריאל. אף שבנזמה כבר הוביל את הקבוצה לאליפות, הוא עדיין לא אהוב כמו שחקנים אחרים ברמתו. הוא ספג שריקות בוז פעמים רבות, באחד מהפורומים הפופולריים של אוהדי ריאל מדריד היה שרשור של מאות תגובות על "למה אתם שונאים את בנזמה", ו"כרית בנזמה" היה עמוד פופולרי שהוקדש להסתלבטות על החלוץ הצרפתי, השלומיאליות שלו, ההחמצות והלוק שלו.

המסגור הזה של בנזמה גרם לשדרים ופרשנים, שלהם יש כוח אדיר ביצירת תדמית, להדביק לבנזמה תווית של "מחמיצן".  זה קל, וזה מעורר את הצופים בבית. לכן בכל פעם שבנזמה לא ניצל הזדמנות קורצת הם טענו ש"פספס שער בטוח" — זאת אף שנתונים מתקדמים, כמו שערים צפויים, מראים שבנזמה חלוץ טוב מאוד מול השער, וממוקם בעשירון העליון של החלוצים לפי איכות מצבים וסיומת. גם בנתונים פחות מתקדמים, כמו שערים, אי אפשר להתלונן על התפוקה שלו: הוא כבש 155 שערים ב־355 משחקים ששיחק לצד רונאלדו (0.4 למשחק). רונאלדו הבקיע 371 שערים במשחקים לצד בנזמה, שבישל לו 47 פעמים, יותר מכל שחקן בקריירה שלו. וב־180 משחקים שבנזמה שיחק מאז עזיבתו של רונאלדו, הוא כבש 117 שערים (0.65 למשחק). יותר מזה: מאז עונת 2018/2019, אז רונאלדו עזב, ריאל ניצחה ב־45% ממשחקיה ללא בנזמה, אבל ב־65% ממשחקיה איתו. כמו כן, רק שניים בהיסטוריה של ריאל מדריד כבשו יותר שערים מהצרפתי עבור המועדון (רונאלדו וראול), ורק ארבעה זכו ביותר תארים ממנו במדי המועדון.

אז איך זה שבנזמה מסתובב כבר שנים עם תגית של "שחקן שנוא", "מחמיצן" ואפילו "מוערך מדי"? איך אחד מהשחקנים הצרפתים הגדולים בכל הזמנים, אולי גדול החלוצים הצרפתים אי פעם, יכול להיתפס כל כך הרבה זמן כשחקן בינוני או אפילו שחקן גרוע?

הסבר משכנע אחד הוא שזו פשוט שטות שחזרו עליה מספיק פעמים, תופעה ששמה Truth by Repetition (אמת על ידי הִשָּׁנוּת). אפקט ה־TPR מסוכן בייחוד בימינו, כי רשתות חברתיות ורשתות חדשות בטלוויזיה הן כלים רבי־עוצמה להפצת דיסאינפורמציה. איך זה עובד? חוקרים מהאוניברסיטה הקתולית בלוּוֶן שבבלגיה הראו לאחרונה כיצד אפשר לגרום לאנשים מן היישוב להאמין בדברים מופרכים, על ידי חזרה קבועה על הדברים המופרכים הללו. החוקרים הראו ל־232 נבדקים צג מחשב שעליו הוצגו היגדים שנעו בין עובדה מופרכת לחלוטין (למשל "לווייתן שוקל פחות מנמלה", "כדור הארץ הוא מרובע") לשקרים שנשמעים סבירים ("רוגבי זה משחק שמשחקים בווימבלדון", "מהירותו המרבית של פיל גבוהה מזו של צ'יטה"). הנבדקים התבקשו לדרג את האמירות בסקאלה שבין "נכון לחלוטין" ובין "שקר גס". בשלב השני, ההיגדים הוצגו שוב לנבדקים, אלא שהפעם חלק מהם חזר על עצמו שוב ושוב, ואז ביקשו מהנבדקים לדרג אותם מחדש. התברר שרמת האמינות של אמירה גדלה ככל שהנחקר ראה אותה יותר פעמים: אמירה כגון "המונסון נגרם על ידי רעידת אדמה" נהפכה ל"נכונה יותר" בעיני מי שראה אותה על הצג שוב ושוב. אפילו אמירות שטותיות לחלוטין נתפסו כנכונות יותר בעיני נחקר שקרא אותן כמה פעמים. רק 19% מהנחקרים לא הושפעו כלל, אבל לפי החוקרים יש לאפקט ה־TPR השפעה על תהליכי עיבוד המידע במוח.

מימרה ידועה על תעמולה גורסת ש"שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך לאמת" (היא מיוחסת לגבלס, כנראה בטעות). המחקר הבלגי מוכיח שזה נכון, גם כשזה נוגע לאיכותו של חלוץ בריאל מדריד, וגם כשמדובר בקאזוס בלי של ממשלות תוקפניות. האמירה המטרידה הזו רלבנטית מתמיד בעידן שבו אנחנו מופגזים בשקרים ודיסאינפורמציה.