חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// דו"ח הנדל"ן מפספס נקודה קריטית /// יו"ר שופרסל מתעלם מהבעיה /// יוניקורן אחד נוקט צעד חריג מאוד /// הרכבת למפרץ היא הזדמנות מעניינת
מוסף כלכליסט | 31.03.22
דו"ח הנדל"ן
תראו את מי שכחו
בנק ישראל הקדיש השבוע, בדו"ח השנתי שלו, פרק שלם ליוקר הדיור. מומחי הבנק פירקו לגורמים את הסיבות לעליית המחירים (13% בשנה אחת), ועל פניו העמידו את כל האשמים למסדר: מדיניות המיסוי של הממשלה, הפחתת מס הרכישה, הפסקת "מחיר למשתכן" שהביאה לעלייה בביקושים. אפילו את השפעת ההייטקיסטים על השוק הלכו לבדוק, וחזרו עם המסקנה שההתעשרות המהירה שלהם בשנה החולפת שיחקה תפקיד רק במחירי הדיור באזור תל אביב. דווקא לנוכח העבודה הדקדקנית מאוד, משונה שדו"ח הבנק לא אמר מילה על הריבית במשק ותרומתה למשבר הדיור. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהבנק עצמו אחראי לריבית?
אז תנו לנו להשלים את התמונה: במשך יותר מעשור הריבית במשק שואפת לאפס, מה ששולח משקיעים לחפש תשואה בנדל"ן, ושולח קונים לרכוש דירות עם משכנתאות זולות יחסית. בריבית הנמוכה בנק ישראל יישר כמובן קו עם הנעשה בכל העולם, אבל אם הוא מבקש להבין למה הדירות כאן התייקרו — וכך אולי להבין איך אפשר לעצור את ההתייקרות — הוא לא יכול להתעלם גם מהתרומה שלו לעניין. קודם תכירו כמו שצריך בבעיה, אחר כך תתחילו לטפל בה.
/// רועי ברגמן
שופרסל
העיוורון גורר למטה
בשבוע שעבר, בעקבות עזיבה של כמה מנהלים בשופרסל, יו"ר החברה יקי ודמני התעקש שאין בעיה. חברי הנהלה לא עזבו, הוא אמר, רק זוטרים יותר, ובחלק מהמקרים החברה רצתה שיעזבו. לא רק שודמני התעלם מפרישת המנכ"ל איציק אברכהן; בתוך ימים האמירה שלו נהפכה לעוד פחות רלבנטית, כשהמשנה למנכ"ל דוד לרון עזב, וכך גם יוסי מזלתרים, מנהל תחום הנון־פוד. בסך הכל כ־20 מנהלים, ולא זוטרים, עזבו את החברה לאחרונה. שופרסל נשארה עם המנכ"ל החדש, עופר בלוך, שחסר לו ניסיון בתחום; עם מכירות יורדות; עם תחרות גוברת; עם דיון ציבורי מתלהט על יוקר המחיה; ועם ודמני, שלא הצליח לשמור על שדרת הניהול של החברה ושממשיך להיות עיוור לעומק הבעיה. אפילו נראה שהוא מזלזל בכל האנשים שהחזיקו את החברה על כתפיהם. לודמני יש ג'וב חלומי — 60% משרה, 2.5 מיליון שקל בשנה; בעלי המניות שלו צריכים לקוות שהתנאים המעולים שלו והעובדה שאין בעל שליטה מעליו יאפשרו לו לחזק את החברה ולהזניק אותה דווקא מתוך התחרות. כרגע, בסחרור הנוכחי, נראה שהוא הולך בדיוק בכיוון ההפוך.
/// נורית קדוש
חיתוך שווי יזום
כך דואגים לחברה
Instacart, היוניקורון השני בגודלו בעולם מבחינת השווי, הפתיע בסוף השבוע שעבר בהודעה די מדהימה: הוא חתך את השווי של עצמו. ולא סתם, אלא ב־40%. כל חברה שמחלקת אופציות מחויבת בהערכת שווי תקופתית, שנעשית בידי גוף חיצוני ובתיאום מלא עם החברה עצמה. אלא שגם אם הגוף החיצוני משכנע את החברה שהשווי שלה נמוך מזה שהודבק לה קודם לכן, חברות לא נוהגות להכריז על כך. באינסטקארט חרגו מהנוהג, והכריזו שהשווי של 39 מיליארד דולר, שלפיו ביצעה את הגיוס הפרטי האחרון שלה, לפני שנה, לא ריאלי, והשווי האמיתי שלה הוא 24 מיליארד דולר. החברה, מעין וולט של סופרמרקטים, הכפילה את שווייה פעמיים מאז פרוץ הקורונה, יש סביבה הייפ חזק ויש לה מיליארד דולר בקופה. למה בתנאים כאלה חותכים 15 מיליארד מהשווי? כי צריך לגייס עובדים. ברור לכולם שפניה להנפקה, וברור להם גם שהנפקה תהיה כנראה בלתי אפשרית בשווי של יותר מ־40 מיליארד דולר. ברגע שהיא חותכת את השווי, היא יכולה לחלק לעובדים חדשים אופציות שיש להן יותר ערך, וכך למשוך אותם. הורדת שווי של חברה פרטית על רקע שינויים בשוק הציבורי היא צעד חריג ומורכב, בטח בכל הנוגע למשקיעים הקיימים, אבל הוא מבטא דאגה אמיתית לעתיד החברה ולעובדיה, הרבה יותר מכל שואו אוף יומרני שחברות אחרות חוגגות.
/// סופי שולמן
מסילות השלום
הכדור אצל ליברמן
לפני כחודש שר האוצר אביגדור ליברמן אמר ל"כלכליסט" שבישראל יש "עודפי כסף", וכל הפנסיות, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות רק מחכות לממן פרויקטים של תשתיות. הוא אפילו אמר שמשרד האוצר לא מתקצב פרויקטים מפני ש"אין מלאי תכנוני זמין". והנה, השבוע חשפנו שמשרד התחבורה והשרה מרב מיכאלי מנסים להחיות את תוכנית "מסילות השלום" — יוזמה שראשיתה בימי המנדט הבריטי, שאומצה בידי שלל שרי תחבורה בעבר וששואפת לחבר את נמל חיפה למפרץ הפרסי במסילת רכבת שתחצה את ירדן וסעודיה. זה פרויקט גרנדיוזי בואך מגלומני, שמחייב בנייה מחדש של מסילות רכבת בירדן ושיתוף פעולה הדוק עם סעודיה. אבל בימים כאלה של חיזוק הקשרים האזוריים וביסוס שיתופי פעולה כלכליים, אולי הוא לא חזון דמיוני. ואם ליברמן רק מחפש "מלאי תכנוני זמין", כי יש כסף, הרי שמסילות השלום הן בדיוק מה שהוא צריך. יש כאן הזדמנות היסטורית, ועכשיו כדאי להתחיל להוציא אותה לפועל. זה כולל גם את אנשי האוצר, אלה שכבר עכשיו מתעכבים במימון מסילת רכבת למעבר הגבול ליד בית שאן. אי אפשר להאשים יותר את התכנון, צריך להתחיל לטפל במימון.
/// יובל שדה
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מה הופך את המילה הזאת לכל כך ישראלית?
הפיגועים האחרונים הציפו מחדש את החרדה הישראלית, ואפילו זיכרונות משנות הפיגועים הקשות, לפני שניים ושלושה עשורים. שוב מדברים על "הסלמה" או "גל טרור" ויש מי שבראש קופצת לו "אינתיפאדה", אבל העובדה היא שדווקא "פיגוע" היא אחת המילים הכי ישראליות שיש.
זה לא שאצל אחרים אין פיגועים. הם פשוט בדרך כלל קוראים לזה "מתקפת טרור". הדגש ברור: על הטרור, על המתקפה, על הצד האלים, על הכוח הרצחני. אצלנו המשקל אינו על כוח ההרס, אלא על ההרס עצמו. על הפגיעה, על האסון, על הקורבנות, על המחיר והכאב והזעם והעלבון. לא מה גורם לאירוע, מתקפה של טרוריסטים, אלא מה נותר אחריו — אנחנו, הפגועים. ומפיגוע לפיגוע, מאינתיפאדה לאינתיפאדה, מפוגרום לשואה, אנחנו נושאים שרשרת פגיעות נצחית, שהיא זו שתמיד תוביל את הדיון. לפני שמדברים על טרור, מדברים על הפגיעה.
זה בולט גם כשמתחילים להשאיל את המילה לשימושים אחרים, בתקופות רגועות יותר. ממש קשה לנו להיפרד מהמילה הזאת, להניח אותה בצד לתקופה מסוימת. כך, כשמישהו מסתבך במעשה או אמירה טיפשיים במיוחד, אנשים מדברים על "פיגוע תקשורת" או אפילו "פיגוע פייסבוק". שוב אין תוקף, רק הרס נורא, לכאורה — כמה מהר אנחנו שוכחים את עומק הפצע שבמילה, ואת המחיר של פיגוע אמיתי. עד שהם חוזרים.
