נ

טפליקס רוצה את האוסקר לסרט הטוב ביותר. כבר כמה שנים שרשת הסטרימינג המובילה משקיעה במטרה הזאת משאבים לא מבוטלים, בכל פעם שנדמה שהנה זה קורה, ולבסוף זה חומק ממנה. זה קרה עם "רומא" ב־2019, "האירי" ב־2020, "משפט השבעה משיקגו" בשנה שעברה, וגם השבוע כש"כוחו של הכלב", שהיה המועמד המוביל לזכייה במשך כל עונת הפרסים, הפסיד בפוטו־פיניש ל"CODA" של רשת הסטרימינג הטרייה אפל TV, שזו הפעם הראשונה שלה באוסקר.

חמש שנים בסך הכל חלפו מאז שבכירי הוליווד תהו אם בכלל לאפשר לסרטי סטרימינג להתמודד על האוסקר. היו שטענו שסטרימינג זה בעצם טלוויזיה, ולכן סרטי הרשתות הללו צריכים להתחרות על פרסי האמי. אבל לבסוף הוחלט שכלל האצבע של סרטי האולפנים יחול גם כאן: אם הסרט הופץ מסחרית בבית קולנוע במחוז לוס אנג'לס למשך שבוע רצוף, כולל פרסום ומכירת כרטיסים, הוא כשיר להתמודד על האוסקרים כמו כל סרט אחר. ובנטפליקס הפכו את זה לאחת המשימות העיקריות שלהם: להשקיע סכומי עתק בסרטים של יוצרים בעלי שם, בתקווה שיזכו באוסקר. זה התחיל ב־2018 עם "פרחים בבוץ" התקופתי, ומאז סרטי נטפליקס — ארוכים, קצרים, תיעודיים או עלילתיים — היו מועמדים ל־116 פרסים וזכו ב־15, כולל פעמיים בפרס הבימוי (לאלפונסו קוארון על "רומא" ולג'יין קמפיון על "כוחו של הכלב"). אבל לנטפליקס זה לא מספיק, היא רוצה את הגביע הקדוש: את האוסקר לסרט הטוב ביותר. ואת זה היא לא מצליחה להשיג.

כש"רומא" הפסיד טענו שזה משום שהסרט לא דובר אנגלית, ואז זכה "פרזיטים" דובר הקוריאנית. כשניבאו ש"כוחו של הכלב" יפסיד ל"בלפסט" של קנת בראנה, היו שטענו שזה סתם שוביניזם קלאסי שיעדיף סיפור גברי על יצירה נשית. אבל מי שזכה לבסוף היה "קודה", שעוסק בנערה ובוים בידי אשה. והכי גרוע: כל מי שטען שנים שלהוליווד יש תקרת זכוכית בכל הקשור לסרטי סטרימינג, ושהיא לעולם לא תעניק אוסקר לסרט שנועד לצפייה בפורמט ביתי מחשש לכרות את הענף שעליו היא יושבת, נאלץ לבלוע את הכובע בזכייה של "קודה". זו מעולם לא באמת היתה מלחמה של הוליווד נגד שירותי הסטרימינג אלא מלחמה אישית מאוד של הוליווד נגד נטפליקס.

נטפליקס היא לא סתם שירות סטרימינג. מהרגע שהיא נכנסה לתחום הפקת הסרטים בחצי השני של העשור הקודם, היא הכריזה שהיא מגיעה לשבור את המודל של הוליווד: להוציא את הסרטים מבית הקולנוע ולנתץ את שרשרת ההפצה שעליה בנויה הוליווד עשרות שנים — מאולפן לרשתות קולנוע, מהקולנוע לצפייה ביתית בתשלום ומשם לצפייה ביתית בחינם. נטפליקס ראתה את עצמה כמי שבונה הוליווד חדשה, ואז השתוממה למה הוליווד הישנה כה עוינת כלפיה.

למשחק שנטפליקס עושה קוראים בעולם העסקי שיבוש (Disruption) — שינוי רדיקלי של תעשייה קיימת. והשיבוש תמיד מתקבל בעוינות בזירה שבה הוא מתחולל. רואים זאת היטב ב"התרסקנו" ("WeCrashed"), הסדרה של אפל שמגוללת את סיפור עלייתו והתרסקותו של אדם נוימן וחברת WeWork שלו. יש לא מעט דמיון בין וויוורק ובין נטפליקס. שתיהן נכנסו לתחום עסקי מבוסס, העמידו פני סטארט־אפ והכריזו שהן מביאות לתעשייה לא סתם מהפכה עסקית, אלא מהפכה תודעתית. שתיהן גם חברות עם חוב עצום שמאפשר להן התרחבות מהירה ומסוכנת — וויוורק הכפילה את דמי השכירות שהיא שילמה לבעלי השטחים שמהם שכרה את משרדיה רק כדי להכריז שהיא מתרחבת יותר מהר מכל חברה אחרת. ואילו נטפליקס משקיעה סכומים עצומים רק כדי לפתות אליה את בכירי הקולנוענים בעולם ולהגשים להם את החלומות הכי לא הגיוניים מבחינה מסחרית, שאף אולפן אחר לא הסכים לממן. הכיסים העמוקים, החופש המוחלט והניתוק בין השקעה ובין רווחים ודיווחים על כמות צופים הם שיבוש של כל שיטות העבודה של הוליווד, כמו גם הצפת התוכן העצומה של נטפליקס, שנראית נטולת אבחנה ובחירה.

ב"התרסקנו" נוימן אורז את חזון ההתפשטות שלו בפילוסופיית ניו־אייג' הפונה לבני דור המילניום, משהו על להעיר את המודעות העולמית. המיצוב העצמי שלו כגורו, ולא סתם מנכ"ל, הפך אותו לכוכב, מושא הערצה ומגנט למשקיעים, אבל גם לדמות שנויה במחלוקת שרבים קיוו שתתרסק. כי המשבשים אמנם גורמים לנו להבין את הבאגים במערכת הקיימת, אבל גם המודל שלהם לא חף מבאגים ומונע בראש ובראשונה מאגו ודווקאיזם. וזו הדרך לייצר אנטגוניזם.

לעומת נטפליקס הלעומתית וגישת "תפוס כפי יכולתך" שלה, אפל טי.וי נראית כרגע כמו אפליקציית תוכן שכולה שיקול דעת. התכנים ממוינים שם בקפידה, האוצרות נראית מדויקת ובעלת אג'נדה שמתמקדת בתכנים נעימים, אופטימיים וקלים לעיכול. "קודה" לקולנוע הוא כמו "טד לאסו" לטלוויזיה — מוצר מהנה, שכולו נחת רוח.

גם גישת האולד־סקול של אפל טי.וי, שבה היא מעלה את סדרות הטלוויזיה שלה עם פרק אחד בשבוע ולא בגישת הבינג' של נטפליקס עם כל הפרקים בבת אחת, משדרת להוליווד שהנה שירות סטרימינג שלא בא לשבור, אלא מנסה להשתלב לתוך המודלים הקיימים. ולכן "קודה" נתפס כסרט לא מאיים.

הוליווד מגלה יחס דו־קוטבי לנטפליקס. מצד אחד, אין יוצר או מפיק שלא היה רוצה ליהנות מהמשאבים הרבים והחופש היצירתי שהיא מעניקה ליוצריה. מצד שני, נראה שאין מספיק מאנשי הוליווד ומצביעי האקדמיה שיעמדו לצדה להגן עליה. אם נטפליקס, כמו וויוורק, תתרסק, השמחה לאיד בהוליווד תהיה רבה. אבל בהנחה שהיא כבר גדולה מכדי להיכשל, היא בסופו של דבר תצליח למצוא את הסרט האחד שיחדור מבעד להתנגדויות של התעשייה ויזכה באוסקר. אבל עד שזה יקרה, הוליווד רוצה, קודם כל, ללמד אותה שיעור בענווה.