ה

וליווד תמיד העדיפה בנים. לא רק שבני 13 היו קהל היעד שהיא ידעה הכי טוב איך לתקשר איתו, מנטלית זה גם היה הגיל הממוצע של רוב הבמאים שמאחורי שוברי הקופות של 30 השנה האחרונות. ולכן גיל ההתבגרות של הנער האמריקאי הונצח לא מעט בקומדיות אמריקאיות, שלא היססו לתת את מרכז הבמה להפרשות הגוף שלו: הוא היה יכול לאונן לתוך עוגת תפוחים ב"אמריקן פאי", להשפריץ לעצמו על האוזן ב"משתגעים על מרי", לעשות חיקוי של חצ'קון מתפוצץ ב"בית החיות", וכמובן להפליץ בקול ולתקוע גרעפסים כי מה יותר מצחיק מזה עבור בני 13. אבל כשזה מגיע לנערות וגיל ההתבגרות שלהן? דממה והדחקה. הוליווד ידעה להתייחס לנערות רק כמושאי תשוקה. גיל ההתבגרות הנשי הוא תמיד "נערה שמגלה לראשונה את מיניותה", אבל נערה שמקבלת לראשונה וסת? השם ישמור! הרי דם שיוצא לאשה באופן טבעי מהגוף (בשונה מדמן של נרצחות בסרטי אימה) זה גועל נפש שיבריח את בני ה־13 העדינים מהקולנוע.

לכן "אדומה אש", הסרט החדש של פיקסאר, כה מהפכני. הוא אמנם עוסק בהורמונים באמצעות דימוי מעולם הפנטזיה והפולקלור, אבל המשל והנמשל נמסרים שם בנשימה אחת. מיי מיי היא נערה בת 12 שפתאום מגלה שמשהו עובר עליה וקורה לה מבפנים. הגוף משתנה ואיתו גם עוצמת החוויות הרגשיות שגועשות בתוכה — ממבוכה לזעם לבושה. ויום אחד היא מגלה שכשהרגשות גואים, היא פשוט הופכת לפנדה אדומה — רמז לדם הווסת, שמוצג לראשונה בהוליווד כתהליך טבעי, הקשור במחזורי הירח, שכל אשה קשורה בו.

מיי מיי נבוכה, מסתתרת ומנסה להסתיר את גופה המשתנה, ואמה, שמבינה מיד שבתה הפכה מילדה לאשה, רצה אליה עם ערכת היכרות של פדים, טמפונים ואיברופופן. ובעוד רוב הנשים המבוגרות רואות בשינוי הגופני שלהן קללה שצריך להסיר מעליהן, מיי מיי תלמד להבין שהוא חלק טבעי ממנה, שהיא לא רוצה להיפטר ממנו. המסע שלה הוא ללמוד לחיות בשלום עם גופה.

עד עכשיו כל אזכור הוליוודי לווסת טיפל בה מנקודת מבט של אימה ודחייה. סטיבן קינג ובריאן דה פלמה ביססו עליה את סרט האימה "קארי" (1976), שבו הגיבורה מקבלת את הווסת הראשונה שלה, ואז מושפלת בידי חבריה לכיתה, ששופכים עליה דם של חזיר. היא, לעומת זאת, מגלה שהשינוי ההורמונלי בגופה מעניק לה כוחות־על והיא שורפת את בית הספר וכל שנואיה. בהמשך סרטים כמו "הלגונה הכחולה" (1980) ו"החברה שלי" (1991) הציגו את המבוכה של נערות צעירות, ללא אם לצדן, שלא מבינות מה קורה להן, ורואות בדם בעיה רפואית שמרחיקה אותן מבני אדם.

בעוד השינויים אצל הנערות גרמו להן להסתגר, השינויים ההורמונליים אצל בנים הוצגו לרוב כסוג של התפתחות שמעניקה להם כוחות־על טבעיים. סרטי אנשי הזאב, למשל, הפכו לדימוי נפוץ להורמונליות גברית מתפרצת שהופכת גם את הנער המופנם ביותר לחיה רעה. סרטי "זאב צעיר" עסקו בכך באופן מפורש — השיער שגדל על גוף הנער, קולו המשתנה והמתעבה וגופו הגדל הופכים אותו לזאב. הגברים ידעו לחגוג את השינויים שחלו בהם, ולהפוך את עצמם לסכנה ציבורית. הסרט הקודם של פיקסאר, "לוקה", עסק בדיוק בטרנספורמציה הגופנית שעובר ילד שהופך לנער — הוא מפלץ ים גמלוני כילד, אבל כנער בשר ודם הוא מלא חיות ועזוז.

עד "אדומה אש" נערות בנות אותו גיל לא זכו לראות ייצוג של ההתפתחות הגופנית שלהן ככוח־על מלא חיוניות, אלא רק כחוויה משברית. הסיבה לכך ודאי קשורה לעובדה שאת כל הסרטים המעטים שבכלל התייחסו לווסת ביימו גברים — שאכן מתייחסים בבורות, חשדנות וגועל לביולוגיה הנשית. היה צריך לחכות לדומי שי, הבמאית של "אדומה אש", שתספר על חוויותיה כנערה מתבגרת בהומור ובהעצמה שיתאימו לנערות מתבגרות (ולהוריהן הנבוכים).

ועדיין יש לעולם עוד הרבה לאן להתקדם. אפילו כשיוצא סרט כמו "אדומה אש" — סרט לכל המשפחה מבית היוצר של אולפן האנימציה הכי מצליח בעולם — בארצות הברית לא חושבים שהוא מתאים להפצה מסחרית, ושלחו אותו היישר לשירות הסטרימינג דיסני פלוס. כלומר מישהו צפה בסרט, בדק אותו מול קהל, והחליט שבסרט על התפתחות מינית של נערה בת 12 עדיף לצפות בפרטיות בבית, ולא חס ושלום בפרהסיה. הרי שומו שמים — מדובר בווסת!