חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// בנק ישראל צריך להתחיל לעבוד /// לאחים חג'ג' יש שאיפות גדולות /// הפליטים יכולים להציל את המשק /// נסטלה לא מצליחה להתנתק מרוסיה
מוסף כלכליסט | 24.03.22
עסקאות הנדל"ן
הסכנה המושתקת
הפריחה בשוק הנדל"ן גרמה גם לבנקים לחייך. הם מחלקים ליזמים וקבלנים אשראי בהיקפים חסרי תקדים, ואצל כל אחד מהם הערוץ הזה זינק בשנה החולפת בעשרות אחוזים. בבנק ישראל מודאגים, ובתחילת השבוע המפקח על הבנקים יאיר אבידן שלח למנכ"לים של הבנקים וליו"רים מכתב שבו הנחה אותם לנקוט צעדים שיבטיחו "ניהול סיכונים אחראי" במתן אשראי לעסקאות נדל"ן. זו אינה הפעם הראשונה שהוא פונה אליהם בנושא — מדובר במכתב שלישי בתוך שמונה חודשים — והפעם אבידן העלה את הטון. הוא דיבר על "הגדלת תיאבון הסיכון", "הקלות בתנאי החיתום" ו"ירידה בתמחור באופן שאינו הולם את מאפייני הסיכון". במילים אחרות, בבנק ישראל חושבים שהבנקים מגזימים עם האשראי, שלא לומר משתוללים.
אבל אם זה מה שבנק ישראל חושב, כדאי שיעשה משהו מלבד לשלוח מכתבים שלא משנים את המצב. הנימוס הפקידותי־ירושלמי של אנשיו, עם כל הכבוד להחרפת הטון, הוא לא מה שצריך עכשיו. מחובתו של בנק ישראל, קודם כל, לחשוף בפני הציבור את מה שקורה באמת עם האשראי שהבנקים מחלקים לנדל"ן. כך אנחנו כולנו נבין את עומק הסיכון, ואילו הבנקים יירתעו גם מעצם החשיפה. בשלב השני, בנק ישראל צריך להתחיל לעבוד, כנדרש מתפקידו, ולהטיל סנקציות על המנהלים שאצלם הוא רואה סיכון לא אחראי — לפני שהסיכונים האלה יטלטלו את אחד הבנקים, או את המשק כולו.
/// רועי ברגמן
עסקת חג'ג'־עופר
תחרות, כסף וסמל
הנדל"ן למגורים הוא השוק הכי רותח — לא רק בערים, אלא גם בבורסה. הביקושים לא עוצרים, המחירים עולים והיזמים משלמים מחירים אסטרונומיים על קרקעות ומשוכנעים שאלה יניבו רווחי עתק. מדובר בעיקר ביזמים צעירים יחסית; שניים מהבולטים שבהם הם ברק רוזן ואסי טוכמאייר, בעלי השליטה בישראל קנדה, שמלבד קרקעות כבר הספיקו לקנות חלקים מאלרוב של אלפרד אקירוב ומקבוצת גזית גלוב של חיים כצמן. שתי דמויות דומיננטיות אחרות הן האחים יצחק ועידו חג'ג'. לפני חמש שנים שווי השוק של חג'ג' נדל"ן ושל ישראל קנדה היה דומה למדי, סביב 600 מיליון שקל. רוזן וטוכמאייר הזניקו מאז את החברה שלהם לשווי 5.2 מיליארד, בעוד החג'ג'ים הגיעו רק ל־1.5 מיליארד. עכשיו הם שואפים להדביק את הפער, ותפרו לצורך זה עסקת ענק: קניית בזן מעידן עופר ומשפחת פדרמן בכ־600 מיליון שקל (לפחות בשלב זה). זה לא רק עניין של תחרות בענף בוער, ואלה לא רק 11 אלף הדירות שתיאורטית יהיה אפשר לבנות על קרקעות בתי הזיקוק, אם יצליחו לפנות אותן ולטהר את האדמה אי פעם. יש כאן גם סמליות חשובה: לא בכדי שני הילדים מנתניה שהתחילו ממש מכלום בחרו לקנות נכס ענקי ממשפחות אצולת ההון של הדורות הישנים. יש כאן רצון להיכנס למועדון הזה, ויש כאן הצהרת כוונות שאפתנית. וזה הימור גדול, שיכול להשתלם להם ברווחים נאים ובמעמד הנלווה, אבל יכול גם לגרור אותם, ואת החלומות, למטה.
/// ירדן רוז'נסקי
הפליטים מאוקראינה
פתרון למחסור בעובדים
במשק הישראלי יש 150 אלף משרות פנויות, כולל 23 אלף משרות של עובדי ניקיון, עובדי מטבח, מטפלים סיעודיים ומאבטחים (ולא כולל מלצרים). אלה משרות שרבות מהן לא מצריכות ידיעת עברית, שליטה בטכנולוגיה וכדומה. הישראלים לא רוצים לעבוד בהן, ומסורתית הן תמיד פרנסו אוכלוסיות שרעבות לכל הכנסה — פלסטינים, עולים, מהגרי עבודה, פליטים. והנה, פתאום יש הרבה מאוד פליטים. שרת הכלכלה אורנה ברביבאי, מי שאחראית לתעסוקה, קראה השבוע לשרת הפנים איילת שקד לאפשר לאוקראינים הנמלטים מהמלחמה לישראל לעבוד כאן. זו החלטה הגיונית לגמרי מבחינה כלכלית. ויותר מזה: כשיש כל כך הרבה משרות פנויות, עבודת הפליטים לא תפגע בישראלים, ואם תיאסר עליהם היא תהיה רק התעמרות, ללא הצדקה ממשית. היא תועיל לא רק למעסיקים המשוועים לעובדים, אלא גם למצב הכללי כאן: מי שעובד לא נזקק לסיוע מהרווחה או לתרומות, ואין חשש שיידרדר לעבריינות או זנות. והיא אפילו מתאפשרת בלי להעשיר בדרך סוחרי עובדים. אם לשקד יש פתרון אחר למחסור באנשים שינקו משרדים או יטפלו בקשישים, היא מוזמנת להציע אותו; אם לא, שתאשר בהקדם את העסקת הפליטים, צעד כלכלי ומוסרי מצוין.
/// שחר אילן
הסנקציות על רוסיה
יש חברות שמחכות לנס
הסנקציות שמיהר המערב להטיל על רוסיה, מתברר, הן לא ממש חזית אחידה וקשיחה. אוניברסיטת ייל עוקבת אחרי פעילות החברות הזרות ברוסיה, וברשימה שלה מופיעות לא פחות מ־33 חברות שמסרבות לעזוב את המעצמה התוקפת. מאות חברות הקפיאו את פעילותן, כולל 166 שיצאו לחלוטין, ובהן מיקרוסופט, אסוס, eBay, BP, Airbnb ולואי ויטון. אבל אחרות, כאמור, מוצאות שלל דרכים לא ממש להתנתק, כולל קרדיט סוויס (עם חשיפה של מיליארד דולר לרוסיה), דקטלון, ראלף לורן ורנו, שכ־10% מהכנסותיה מגיעים מהמדינה. ויש גם את מי שבייל מגדירים "קונות זמן". למשל, נסטלה, חברת המזון הגדולה בעולם. בפנייה מיוחדת נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ביקש מהחברה שתיישם את הסיסמה שלה, "מזון טוב, חיים טובים" — ותצא מרוסיה.
להגנתה טוענת נסטלה כי הפסיקה לספק נספרסו ופרייה לרוסיה, וכי היא משווקת שם רק מזון חיוני: פורמולות, דגני בוקר, תוספי תזונה בריאותיים ומזון לחיות מחמד. נסטלה יכולה להסתדר בלי השוק הרוסי, שאחראי רק לכ־2% מהכנסותיה, אבל זה נכון שיש תינוקות רוסים שלא יכולים להסתדר כרגע בלי פורמולות. ובכל זאת הבחירה של נסטלה לא נראית כאקט אלטרואיסטי, אלא כקושי אמיתי של חברות לוותר על עסקים, ולא משנה באילו נסיבות.
/// תמר טוניק
צילום: אי.אף.פי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
ישראלים לא אוהבים נאומים. לא זו הדרך להגיע אלינו
נאומו של נשיא אוקראינה וולודומיר זלנסקי מול חברי הכנסת הישראלים לחץ אצל הישראלים על כפתור התקוממות מוכר. הם הסתייגו מההשוואה שעשה זלנסקי בין המדיניות הרוסית לפתרון הסופי, וגם התרעמו על הצגת האוקראינים כחבורת חסידי אומות עולם בזמן השואה, ייצוג שאכן די רחוק מהמציאות.
אבל יכול להיות שממילא לזלנסקי לא היה סיכוי גדול לגרוף תמיכה ישראלית דווקא באמצעות נאום. לכאורה כל בני האדם כמהים לנאומים טובים — לדברים חכמים מפי דוברים כריזמטיים שיעשו קצת סדר במציאות, יעניקו לנו משמעות ונחישות, יסחפו את הראש, הלב והרגליים.
תורת הנאום הטוב עתיקה, ובמאה ה־20 גדלנו על נאומים גדולים באמת, של צ'רצ'יל, קנדי, קינג ועוד. אבל כל אלה לא ישראלים. אנחנו, מה לעשות, פחות אוהבים נאומים. מעדיפים רטוריקה גסה וישירה, סיסמאות קצרות ולא דברים מורכבים ומעודנים. "מה אתה נותן לנו פה נאום שלם" היא טענה נפוצה, גם "דפקת פה חתיכת נאום, אבל בוא נראה אותך בתכלס". יותר משלושה משפטים ואנחנו כבר מותשים.
יש מעט נאומים ישראליים זכורים, אבל בעיקר בגלל גימיקים או פרובוקציות, מנאום הצ'חצ'חים עד כמה של נתניהו. חותם היסטורי אין בנאומים ישראליים. גם את אלה של רבין, עם "חייל בצבא השלום" ו"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", זוכרים בעיקר בגלל הרצח. על הגמגום של אשכול בכלל אין מה לדבר. היה אפשר לומר שאנחנו פשוט מעדיפים מעשים על מילים, אבל למעשה, אנחנו אפילו לא ממש מצפים למעשים. רק לתפוס מישהו במילה כדי להתעצבן עליו, גם אם הוא נשיא זר, נואש, שנלחם על חייו, ומתחנן שיקשיבו לו. לא אנחנו.
