ק

בוצה קטנה התקבצה בבית הקפה שליד המרכז הרפואי רבין (בילינסון) בתחילת החודש כדי לתמוך בד"ר אחמד מחאג'נה, כירורג לב־חזה מהדסה, שמושעה זה חודשיים בטענה כי "פינק מחבל" שאושפז במקום. הטענות נגד מחאג'נה כבר הופרכו, הקולגות שהיו במקום גיבו את גרסתו, ההסתדרות הרפואית נעמדה לצדו, ואפילו ארגון "בצלמו", שדרש את התפטרותו, נסוג בו מטענותיו והתנצל. ולמרות זאת רק שבעה אנשים התכנסו לתמיכה במחאג'נה, ורובם יהודים. "אני מרגיש מאוד בטוח במקום שלי, אבל הרופאים הערבים הרבה פחות", הסביר ד"ר ברי דנינו, שהשתתף במפגש ויזם אחד דומה בתל אביב, שבו המשתתפים הערבים ביקשו ששמם אפילו לא יוזכר: אלה שעובדים ברפואה הציבורית חששו מפיטורים, מי שמחזיק בקליניקה פרטית חשש מנטישת מטופלים. האווירה הציבורית מפחידה אותם. "רובם פחדו בכלל לבוא, מחשש שייתפסו כתומכי טרור", מסביר דנינו.

יותר מכל בולטת השתיקה הפומבית בהדסה, שבה שיעור גבוה של עובדים ערבים, ובהם רופאים בכירים: "כ־70% מהצוות הסיעודי בהדסה הם ערבים. שמעת מישהו מהם מוחה, שולח מכתב? כולם מפחדים להביע תמיכה באחמד", אומרת יו"ר רופאים לזכויות אדם (רל"א), ד"ר לינה קאסם־חסאן. "וזה מדאיג אותי יותר מהאירוע עצמו, כי אני כבר מזהה את ההשלכות בבתי חולים אחרים. עצור פלסטיני בן 16 מאושפז כבר כמה ימים בטיפול נמרץ בשניידר, אף מתמחה ערבי לא מעז להתקרב אליו, מפחד שיואשם במשהו".

בתי החולים הפכו לזירה שבה המתיחות בין ערבים ליהודים שוברת שיאים שליליים, כשאנשי צוות ערבים נתקלים בחשדנות של הציבור היהודי. "את יודעת כמה פעמים קראו לי בתורנות במיון 'ערבייה מסריחה'?", נאנחת רופאה ותיקה. "יצא לי כבר להזמין משטרה על התבטאויות כאלה. ומה יוצא מזה? מכתב שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. בחדר מיון תשמעי על בסיס יומי איך מאחלים לנו ללכת לעזה. אין רופא ערבי שלא אמרו לו מטופלים בפנים או מאחורי הגב, שהם מעדיפים שיבדוק אותם יהודי במקומו".

החלטת ממשלה מ־2016 קבעה שבכל בית חולים ציבורי צריך להיות ממונה למניעת גזענות, כפי שיש בתחום ההטרדות המיניות, אולם רק בשבעה בתי חולים מאויש התפקיד הזה (והדסה אינו נכלל בהם), ואף אחד מהתקנים הללו לא מאויש בידי ערבי. זאת אף ששיעורם של הערבים במקצוע הכפיל את עצמו בעשור החולף. יתרה מזאת, ב־2020 כמחצית ממקבלי הרישיונות החדשים לרפואה, רפואת שיניים וסיעוד היו ערבים או דרוזים. כך שהצורך לבער את הגזענות בבתי החולים אינו עוד בעיה בשוליים שהמדינה יכולה להדחיק.

בינתיים ממשלת "ימין על מלא" יצאה לדרך, והסכנה להבערת השטח רק הולכת וגדלה לנוכח מהלכים כמו הכפפת המשטרה לשר לביטחון לאומי והתיקון לחוק האפליה, שאמור לאפשר לבעלי מקצוע להימנע מלספק שירות בשל אמונה דתית. ח"כ אורית סטרוק (הציונות הדתית) אף הכריזה השבוע בריאיון לכאן ב' כי אין לכפות על רופא להעניק טיפול שעומד בניגוד לאמונתו הדתית, "כל עוד יש מספיק רופאים אחרים שיכולים לתת את השירות הזה" (מאוחר יותר סייגה כי התכוונה לרופאים פרטיים בלבד). לדבריה, "לא יכול להיות שהמדינה שהעם הזה הקים אחרי אלפיים שנות גלות של מסירות נפש תהיה מדינה שקוראת להלכה הדתית אפליה".

אחריה צייץ ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) בטוויטר כי "חירות פירושה שאנשים יכולים לעשות גם דברים שאני לא אוהב. חופש ביטוי אומר שאפשר להגיד גם דברים לא נחמדים על דתיים, על ערבים או על להט"ב. חופש העיסוק אומר שאדם יכול גם להתנהג לא יפה ללקוחות, ולהחרים או לא, וקהל הלקוחות יעניש אותו, או לא. ככה זה חופש. מזעזע, נכון?".

ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר להתנער מדברי הח"כים, ואמר כי "במדינה שאני אוביל לא יהיה מצב שאדם, בין אם הוא להט"ב, ערבי, חרדי או כל אדם אחר... ייכנס לרופא ולא יקבל שירות". גם יו"ר ההסתדרות הרפואית פרופ' ציון חגי הבהיר כי "הרופאות והרופאים בישראל מחויבים לשבועת הרופא ולא ייתנו לשום אדם ולשום חוק לשנות את העובדה הזו. לא נאפשר לאיש להכניס שיקולים זרים או פוליטיים בתוך מערכת היחסים שבין רופאים למטופלים. מערכת הבריאות תמיד היתה אי של שפיות, סמל לדו־קיום, מקום שבו יהודים וערבים עובדים כתף אל כתף, כשערך השוויון הוא נר לרגליהם".

ועדיין, למרות הבטחות לשמירה על שפיות ואחווה בין הלאומים, המצב בשטח רחוק מאוד מלהיות אידילי, בלשון המעטה. שיחות ופגישות עם אנשי רפואה ואקדמיה, ערבים ויהודים, חושפות תמונת מצב מטרידה, דווקא במקום שנדמה שנשמר עד היום מחוץ לעימות הלאומי הנפיץ.  

מהאופטימיות של חזית הקורונה לדיכאון של "שומר חומות"

בתקופת הקורונה היה נדמה שהדו־קיום כבר כאן, כשכלי התקשורת התמלאו בכתבות מרגשות על הגבורה והחמלה שהפגינו צוותי הרפואה והסיעוד הערבים. אבל גם אז היו מי שהבחינו שהתמיכה בציבור הערבי מותנית בדבר. "הז'רגון היה מיליטריסטי. הוא דיבר על מלחמה במגפה ועל בתי החולים כחזית, רק שבניגוד למלחמות קודמות, בזו כולם היו באותו צד, וחלקו אויב משותף", מזכיר ד"ר גיא שלו, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, "ועדיין הלגיטימציה של הצוותים הפלסטינים הותנתה בלבישת החלוק הלבן. במערכות הבחירות שהתנהלו אז, המשיכו לטעון שלא לגיטימי להסתמך על הקולות שלהם בהרכבת ממשלה, ועצומה של אנשי רפואה יצאה בקריאה ש'דין קולו של אזרח ערבי בקלפי כדין קולו של רופא ערבי בחדר ניתוח".

את מעט האופטימיות שנסך המאבק במגפה פוגג מבצע "שומר חומות" במאי 2021, שמוזכר אצל כל המרואיינים לכתבה כאירוע טראומטי. "כשהרחובות בערים המעורבות בערו, פחדתי להגיע לעבודה, אבל לא הרגשתי שמבינים אותי", נזכרת קאסם־חסאן. "המערכת הרפואית רואה בנו שותפים כל עוד אנחנו ילדים טובים, אבל לא היה אפשר לעשות דליט אחרי מה שחווית בדרך, ולהיכנס למרפאה כאילו כלום. המערכת לא מעודדת שיח גלוי או הבעת סולידריות, כי זה מהווה מבחינתה איום".

תני דוגמה.

"חברה נאלצה לעזוב את המרפאה שלה, כי מטופלים הפיצו בקבוצות ווטסאפ מקומיות פוסט שכתבה בדף הפייסבוק האישי שלה, ובו הביעה כעס על הרג הילדים בעזה. זו רופאת משפחה שטיפלה בהם במסירות שנים, והיא הפכה בעיניהם לתומכת טרור. היא קיבלה איומים על חייה, ונאלצה לעבוד באזור אחר".

אם מאז היה נראה כי המתיחות התפוגגה, פרשת הרופא מהדסה, שהתפוצצה באוקטובר האחרון, הבהירה שעוד רחוקה הדרך משקט בבתי החולים: ד"ר מחאג'נה ומתמחה נוסף הביאו כיבוד למחלקתו כדי לחגוג את הצלחתם בבחינות ההתמחות, ואת האוכל שנותר חילקה סייעת רפואית בין המאושפזים, ובהם עציר בן 16, שנורה בחזהו לאחר שלפי החשד דקר עובר אורח.

לאחר שמחאג'נה עזב את החדר והשוטרים הבינו שלא מדובר באוכל רשמי של בית החולים, איתר אחד מהם את מחאג'נה ודרש את פרטיו. "הם מופיעים על התג שעל החלוק שלי", אמר לו ד"ר מחאג'נה, "ואתה יכול גם לשאול עליי את מנהל המחלקה". שוטר אחר גער בו: "אני הריבון פה, ואתה תיתן לי את תעודת הזהות שלך", כשהוא מצלם את מחאג'נה מקליד. "זה ממש מטומטם מצדך לצלם", ענה לו מחאג'נה. הוא לא שיער לאן תתגלגל מכאן התקרית.

השוטרים טענו כי מחאג'נה "קנה עוגות למחבל", עשה איתו סלפי, אמר לו מאברוכ וסאחה, ואף כינה אותו "שהיד" באוזני אחת האחיות (טענה מוזרה מלכתחילה לאור העובדה שמדובר בפצוע ולא בהרוג). בהדסה מיהרו להשעות את מחאג'נה, אף שהצוות הרפואי שנכח במקום העיד כי הדברים לא היו ולא נבראו. כיום, חודשיים לאחר מכן, ד"ר מחאג'נה עדיין מושעה.

"לא ברור על סמך מה סבור הדסה כי הרופא ביצע את המיוחס לו", כתבה מזכ"ל ההסתדרות הרפואית עו"ד לאה ופנר להנהלת הדסה. "בית חולים לא רשאי לסיים את עבודתו של רופא בשל טענה שסירב להזדהות בפני שוטר. מדובר בהתנהלות שבין הרופא למשטרה, והיא אינה רלבנטית לעבודתו בהדסה".

האם מפטרים רופא מוערך רק כי אמר לשוטר שלצלם אותו הוא מעשה מטומטם? האם לא מדובר בהתנהגות שמצריכה לכל היותר נזיפה? ואיזה יחס היה מקבל רופא יהודי, שהיה אומר את אותם דברים? בהדסה לא השיבו לשאלה מה הם אותם נהלים משמעתיים שד"ר מחאג'נה לא קיים, ומדוע הם מצדיקים פיטורים, ורק מסרו בלקוניות כי "הליך הגישור שעליו החליטה הנהלת הדסה עודנו נמשך, תוך שמירה על פרטיות המעורבים".

"תשאלי גם למה גרסה של שוטר אורח יותר אמינה בעיני בית החולים מזו של רופא מצטיין, שעובד בו כמעט ארבע שנים?", אומרת ד"ר קאסם־חסאן: "עצם הפנייה לבקש ממנו תעודת זהות בשם הריבון, כשהרופא הוא הסמכות המקצועית במחלקה היא מעוותת".

"להדסה היו הרבה אפשרויות לרדת מהעץ, וכמו כל מערכת רפואית גם היא מתקשה להודות בטעות", אומרת הדס זיו, סמנכ"ל פעילות ואתיקה ברל"א, "אלא שכאן המחיר הוא ריסוק הסולידריות שבין הצוותים, ובדרך עקיפה מתן לגיטימציה למטופלים יהודים להפגין יחס לא שוויוני כלפי רופאים ערבים, כי אם ההנהלה עושה את זה, אז גם לנו מותר".

מקרה מחאג'נה פתח תיבת פנדורה בנוגע ליחס שמקבלים רופאים ערבים במערכת הבריאות?

"כן, מגיעים מקרים שצורבים לי בנשמה, רופא פנה אליי עם מקרה כואב. הוא כל כך מפוחד, שהוא לא רוצה אפילו שנטפל בזה, רק שאדע שיש עוד מקרים כמו של מחאג'נה".

מחאג'נה מבין את הרופאים שלא יוצאים להגנתו בפומבי. "הם מפחדים מפיטורים ומהתיוג הציבורי", הוא אומר. "אני פחדתי כשקראתי את הטוקבקים, שכתבו 'נתלה אותך, תעוף לעזה, שבן גביר יתערב פה'. גם התגובות ברחוב מפחידות. הלכתי לקנות שווארמה בירושלים, אנשים בתור אמרו 'הנה הרופא המחבל'. מזל שבעל המקום מכיר אותי ויצא לקראתי, כי אני לא יודע איך זה היה נגמר. בכניסה לתחנת המשטרה, שזימנה אותי לחקירה, קראו 'הנה המחבל שמחלק כנאפה', כשהחברה הכי טובה שלי היא רופאה צבאית. נחקרתי באזהרה שבועיים אחרי האירוע במשך ארבע שעות. בין השאר על העבודה של אבא שלי ואחי, שניהם עורכי דין שייצגו חלק מהאסירים הביטחוניים שברחו מכלא גלבוע".

זה עדיין לא פשע להיות בן של סנגור, גם לא של אסירים ביטחוניים, אבל ייתכן שהחיבור הזה מספק הסבר נוסף ליחס שלו זכה מחאג'נה. כפי שתיאר פרופ' מיכאל אלקן, רופא בפנסיה, שנכח בפגישה: "מניסיוני, כשבא השב"כ למנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים ואומר משהו על אחד העובדים, זה פשוט מתקבל. במפגש שבין בית חולים לגוף ביטחוני, הגוף הביטחוני הוא זה שיקבע".

וגם לזה יש הדים בשטח, כפי שהעיד מחאג'נה: "אחות בכירה אמרה 'על גופתי, אחמד יחזור לפה. הוא והמשפחה שלו מחבלים'. אחות אחרת שלחה את הכתבה הראשונית עליי, לקבוצות ווטסאפ של אחים ואחיות בהדסה, ולמטה כתבה 'לא ידעתי שאחמד מחבל'".

בהדסה מתגאים בכך שהיו מועמדים לפרס נובל לשלום, אבל היחסים במחלקה שלכם נשמעים מורכבים.

"נכון, ועכשיו מינו למחלקה יועצת ארגונית, שתגשר בין הצוותים היהודים לערבים".

"החייל שטיפלתי בו כמו תינוק אמר: 'לא רוצה את הערבייה הזו'"

ההשעיה של ד"ר מחאג'נה היא רק מקרה קיצון לגזענות שביומיום מתגלה לרוב באירועים קטנים, שלא זוכים לתשומת לב. 42% מאנשי הרפואה והסיעוד הערבים דיווחו כי הוטרדו על רקע גזעני — כמעט כפול משיעור היהודים, שעמד על 24%, כפי שמעלה סקר שנערך לאחרונה בקרב 951 עובדים בארבעה בתי חולים גדולים במרכז. עורכת הסקר, פרופ' ניהאיה דאוד מהמחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון, שמכהנת גם כיו"ר ועדת הבריאות הארצית של ועדת המעקב של הרשויות הערביות, מסבירה כי "מערכת הבריאות היום נמצאת בדוחק גדול מבחינת תקנים וכוח אדם. ותסכול בגלל המתנה ארוכה או טיפול שלא נראה למשפחה, מתפרץ מהר יותר על עובדים עם זהות מוחלשת. זה קורה גם כלפי שחורים במערכת הבריאות בארצות הברית".

ולא חסרות דוגמאות. רופא אחר מספר כי "בתה של מאושפזת רצתה שנעשה איזושהי בדיקה, ואמרתי לה שאין צורך בבדיקה הזו. אז היא אמרה 'אם זו היתה מישהי משלכם, כבר היית עושה לה את הבדיקה'. שאלתי 'מה זה משלכם?' והיא אמרה 'ערבים, אלא מי'".

גם ד"ר דנינו מספר כי "התמחה איתי במיון רופא פלסטיני, וקרה שאנשים ביקשו שהוא לא יטפל בהם, אלא רופא אחר".

ומה עונים להם?

"יש מקומות שנענים להם ויש שיבהירו שלא עושים דברים כאלה. תלוי מי הנפשות הפועלות באותו רגע".

כלומר תלוי בכמה עומס יש במיון?

"ובכמה אומץ יש כדי לומר לא. ואם מוותרים, צריך לתווך את זה לאיש הצוות שנפגע. אני זוכר מיילדת ערבייה שהוחלפה, כי המשפחה ביקשה, והיא יצאה מהחדר שבורה. לא הסבירו לה כלום. פשוט החליפו אותה".

גם קאסם־חסאן זוכרת ש"כשעבדתי במוקד חירום בירושלים, היתה משפחה שלא רצתה שאגע בילד שלה. אנחנו נשבענו לטפל בכולם, ובמצבי חירום לא שואלים, אז פשוט מטפלים. אבל במקרים אחרים, זה תלוי סיטואציה".

כמה מהמקרים הללו תועדו בספרה של פרופ' סראב אבו־רביעה מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, "זהות מעמדית בהתהוות / פרופסיונליות פלסטיניות בנגב", שבו ראיינה נשים ערביות ממקצועות הבריאות. אחת מהן העידה בכאב כי "הגיע חייל עם חום גבוה, רועד כולו. הבאתי שתי שמיכות וכיסיתי אותו כמו תינוק וברגע שהוא התאושש הוא אמר: 'לא רוצה שהערבייה הזאת תטפל בי'". אחות אחרת סיפרה על אשה יהודייה שרמזה שאחיות בדואיות גנבו את ארנקה, ועל הפגיעה שחשה כשחשדו בה רק בגלל מוצאה.

"המשפט שחזר אצל כולן היה 'אני צריכה להוכיח שאני מקצועית, למרות שאני ערבייה'", מספרת אבו־רביעה. "הן מאתגרות את המערכת ואת יחסי הכוח המוכרים. אחות שראיינתי סיפרה שהרבה מטופלים אומרים לה: 'את ערבייה? אני לא מאמין, את התקדמת, למדת באוניברסיטה'. זה מוזר להם".

דווקא בנושא אלימות כלפי צוותי רפואה, שעלה לכותרות השנה, הנתונים בסקר של דאוד היו מפתיעים: "25% מהעובדים היהודים דיווחו על אלימות פיזית לעומת 15% מהערבים".

איך תסבירי את זה?

"הערבים אולי סופגים יותר, אבל הם מדווחים פחות. קבוצות מיעוט חוששות לדווח על אלימות נגדן, כדי שההנהלה לא תתפוס אותן כבעייתיות ותפטר אותן. ייתכן גם שערבים תופסים אלימות באופן אחר מהיהודים. אמר לי אח ערבי בחדר מיון, 'כשזורקים עלינו קלסר, רופא או אחות יהודים יגידו שזו אלימות. ואני אומר, יאללה אז זרקו עליי קלסר'. הטיפול באלימות ממילא אינו רציני. והתפיסה שעצם התלונה מיותרת, כנראה רווחת יותר אצל אנשי צוות ערבים".

"בתי חולים יתגאו בסיוע צבאי, אך יפטרו אחות שתלך להפגנה"

רוב הסיטואציות הטעונות קורות בחדרי המיון, ולא במקרה. הוועדה המתכללת בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות הבחינה בזה, והמליצה לעצב אזורי המתנה ב"מרחבים נפיצים" כמו חדרי מיון ומחלקות יולדות באופן שיאפשר פחות חיכוכים. פניה למשרד הבריאות בשאלה היכן זה יושם נענתה בתשובה שהם אינם מעודכנים על כך. לשאלה איזו הכשרה בנושא מניעת גזענות עוברים הצוותים בשטח, השיבו במשרד כי בימים אלה נערכת מערכת הבריאות ליישם חוזר מנכ"ל שעוסק בנושא, ובראשית 2023 צפויה ההכשרה לצאת לדרך.

כך או כך, ד"ר שלו מזהיר מפני התמקדות בגזענות של המטופלים: "למערכת הבריאות נוח להציג את הגזענות כמשהו שמגיע אליה מבחוץ. זה לא אנחנו, אלה המטופלים שמביאים את הדעות מהבית. בכך היא מתנערת מהגזענות שבאחריותה. זו גזענות יותר מתוחכמת ושקופה, שהסימן הבולט שלה הוא השתקה. מה בזהות שלך אתה צריך להצניע, ולמה יש לגיטימציה. זהות דתית מרוככת תתקבל באהדה ויברכו אותך 'רמדאן כרים', אבל זהות לאומית היא מחוץ לתחום".

יש הרבה מקומות עבודה שמנסים להצניע מחלוקות פוליטיות, זה באמת כזה קריטי?

"כיהודייה את לא מודעת כמה זה נוכח. בתי חולים שולחים לתורמים סרטי תדמית עם מסוקים שנוחתים על הגג, כדי להראות איך עזרו במבצעים צבאיים, וזה לא מערער על תפיסת הנייטרליות שלהם. אבל רופא שיכתוב בפייסבוק שהוא תומך בתושבי עזה המותקפים או בוכה על הילדים שנהרגו? זה כבר אסור. ואחות שתלך בזמנה הפנוי להפגנה ברישיון תפוטר, כי זו הכנסת פוליטיקה לרפואה".

יש גזענות גם בקבוצת השווים? בפינת הקפה?

"ודאי. רופא ערבי סיפר לי על ויכוח בחדר רופאים בין מצביע מרצ למצביע ימין. שאלתי: 'ומה אתה אמרת?, והוא השיב: 'השתגעת, אני לא יכול להצטרף לכזאת שיחה, כי אני ישר מסתבך'. וזה רופא בעל מעמד במחלקה. האווירה הזו של יש מי שמותר לו להגיד מה שבא לו ויש מי שחייב לצנזר את עצמו כל הזמן היא הבעייתית, לא מתלוננים על זה אצל הממונה למניעת גזענות, אבל זה משפיע על היומיום".

עצם השימוש בשפה הערבית מהווה מוקד מתיחות. "אסור לנו לדבר ערבית, גם כשזו שיחת חולין, שלא קשורה לעבודה", מעידים רופאים מבית חולים בצפון. "חוק הלאום היווה נקודת מפנה בהקשר הזה, כי הטיעון שגם ערבית היא שפה רשמית, כבר לא קביל יותר. רופאים בכירים צעקו עלינו 'נמאס מהערבית הזו, תפסיקו' או 'אל תדברו ערבית לידי', גם כשאנחנו בשיחה פרטית בחדר רופאים. קרה גם שרופא אמר 'אני עוד אעשה פה פיגוע על רקע לאומני', כי דיברנו ערבית.

"ברור שנדבר בעברית כשצריך, אבל למה לרדוף אנשים שמדברים ערבית בהפסקה שלהם? יש יחידות שתלו בהן שלט 'כאן מדברים רק עברית', והמילה עברית כתובה גם בעוד שפות, שלא יהיה ספק".

אז אולי הבעיה אינה דווקא עם ערבית, אלא עם שפות זרות, שמי שלא דובר אותן מרגיש מחוץ לעניינים או מושא לרכילות?

"אנשי צוות רוסים מדברים ביניהם רק רוסית, ואף אחד לא אומר כלום. והשלטים האלה תלויים ביחידות עם רוב ערבי".

"השפה הערבית מתויגת במרחב היהודי־ציבורי כשפת אויב", אומרת אבו־רביעה, "ולכן עושה דה־הומניזציה למי שדובר אותה ומסמנת אותו כאחר ועוין".

"אנשים במערכת הבריאות נורא נעלבים כשאומרים להם שהם גזענים", אומר פרופ' נדב דוידוביץ', מנהל בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון, שנמנה עם חברי הוועדה המתכללת, "אבל אי אפשר לטמון את הראש בחול. רואים את זה בקידום מנהלים וחוקרים. הוועדה דיברה גם על הצורך בחינוך, וזה צריך להתחיל מוקדם. לא מספיק מדברים על זה בבתי ספר לרפואה ולסיעוד, וזה ניכר בשטח".

רופא אחד נזכר כיצד "התלוויתי כסטודנט לאנדוקרינולוג בכיר, שלא ידע שאני ערבי, בזמן שהיתה מלחמה בעזה. הוא אמר לי שצריך לזרוק את כל הערבים לים. עניתי לו 'לא יודע איזה פתרון זה ייתן'. והוא עדיין לא הבין. סיפרתי את זה למנהל המחלקה שלי, והוא אמר 'איזה חוצפן, אני אדבר איתו', אבל לא קרה כלום".

לדברי דאוד, "אי אפשר להניח שבגלל מהות העבודה או שבועת הרופא, כולם באמת מתנהלים בכבוד זה לזה ושאין יחס מפלה או תקרת זכוכית. בעמדות ניהול בכירות אין כמעט ערבים. לא במשרד הבריאות, לא בקופות החולים, ומיעוט מנהלי בתי החולים שישנם נמצאים בצפון ולא בבתי החולים הגדולים שבמרכז. שלא לדבר על זה שמי שכבר מקבל תפקיד נהיה מאוד ממלכתי ומזוהה עם המערכת".

זה המקום לציין שבכירי הרופאים הערבים בישראל סירבו להתראיין לכתבה, אף שהם לא התבקשו להתייחס למקרה הנפיץ של מחאג'נה, אלא ליחס שמקבלים הצוותים הרפואיים הערבים בישראל מצד מערכת הבריאות והמטופלים, כמי שמנהלים צוותים בבית חולים, ועברו מסלול מאתגר בעצמם.

מי שהגיעו לעמדות הניהוליות הבכירות ביותר, פרופ' סלמן זרקא, מנהל בי"ח זיו המשמש גם פרויקטור הקורונה, פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל, וד"ר פרחאת מורשד, מנהל אסותא חיפה, השיבו: "הפעם נעדיף לוותר". ומלשכתו של זרקא (שהוא גם אל"מ במיל') הוסיפו: "נושא זה פחות רלוונטי עבורנו. יש אצלנו עובדים בני דתות שונות ורקע תרבותי מגוון, ואנו גאים בכך. אמות המידה אצלנו הן מקצועיות וערכים הומניים".