כשסיפרתי על הניתוח הזה השבוע לאחד מחברי הכנסת של הקואליציה, שצפוי למלא תפקיד מפתח ביישום חלק מהרפורמות של הממשלה, הוא הסכים לגמרי. "איש חכם אמר לך את זה", השיב, אבל מיד הוסיף: "אני יודע שזה וואטאבאוטאיביזם, אבל למה כשהממשלה הקודמת הפלתה לטובה את הציבור הערבי לא אמרתם דבר? למה רק כשהממשלה מחלקת כסף לחרדים? למה כשמפלים ערבים לטובה בתחום הדיור זה בסדר, אבל כשמפלים חרדים לטובה זה לא?".

בואו נפרק שנייה את הטיעון הזה. קודם כל, תוכנית החומש של הממשלה היוצאת לחברה הערבית היא המשך לתוכנית החומש הקודמת, שאושרה בסוף 2015 בממשלתו של בנימין נתניהו. כבר בממשלה ההיא נפל לדרג הפוליטי האסימון שהגיע הזמן להתחיל לצמצם את האפליה התקציבית בין יהודים לערבים, "לנוכח החשיבות הכלכלית והחברתית שהממשלה רואה בשילוב כלכלי של אוכלוסיית המיעוטים בישראל". דברים של נתניהו, לא שלי.

ומה יש בתוכנית החומש שאושרה בממשלה בתחום הדיור? שורת צעדים שעיקרם צמצום פערים תקציביים: השקעת מיליארדי שקלים בקידום ומימון תוכניות להתחדשות עירונית בחברה הערבית, שאחרת אין להן היתכנות כלכלית; הגדלת ההנחות שהמדינה נותנת על פיתוח הקרקע ביישובים הערביים, בשביל שבני המקום יוכלו לעמוד במחירים שדורשת רשות מקרקעי ישראל; וצעדים רבים נוספים. אבל זה רק המיקרו. במקרו יש הבדל מהותי בין "תוכניות לטובת הערבים" לבין "תוכניות לטובת החרדים".

בין החברה החרדית לחברה הערבית יש המון קווי דמיון. שתיהן אוכלוסיות מוחלשות. שתיהן מרכיבות את מרבית שכבת העוני בישראל. שתיהן סובלות מאפליה בשוק העבודה, אם כי מסיבות שונות. אבל כאן, בערך, נגמר הדמיון ומתחיל השוני. בזמן שהגברים הערבים עובדים, בחברה החרדית כל גבר חרדי שני בגיל העבודה בוחר שלא לעבוד (בייחוד בגילים הצעירים יותר). בעוד בתי הספר בחברה הערבית הם חלק מהחינוך הממלכתי, רשתות החינוך החרדיות הן אוטונומיה עצמאית. הן אמנם מקבלות תקציב נמוך יותר, אך רק משום שבחרו לא להיות חלק מהחינוך הממלכתי - ללא פיקוח, בלי מנגנוני בקרה מי נכנס ללמד בכיתות, כלום. ולבסוף, החרדים נהנים מייצוג ומעוצמה פוליטית שהערבים לא ייהנו מהם לעולם.

לכן ההשוואה בין ההטבות שמקבלים הערבים לאלה של החרדים מגוחכת. הם פשוט לא באותו המצב. לממשלה יש אינטרס עליון להשקיע תקציבים בשני המגזרים, כדי להעמיק את שילובם בכלכלה. אבל בזמן שהזרמת תקציבים להגדלת הנגישות של צעירים ערבים לדירה מסייעת לצמצום פערים, הזרמת תקציבים להגדלת הנגישות של צעירים חרדים לדירה עושה זאת רק אם מדובר בצעירים שיוצאים לשוק העבודה. אם הם בוחרים לא לעבוד, זאת סתם אפליה לטובה. איך אמר פעם בנימין נתניהו בהקשר אחר? ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו. את העיקרון הזה צריך להחיל גם על חלוקת תקציב המדינה: שוויון בנטל. לא בנטל הגיוס, אלא בנטל המס.

אם מישהו חושב שאני מגזים לגבי העניין הזה של שוויון בנטל המס, הנה כמה נתונים. העשירון העליון לבדו נושא ב־64% מתשלומי המסים הישירים בישראל. אם נחבר גם את העשירון התשיעי, יוצא שהם נושאים יחד ב־81% מנטל המסים הישירים (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות). וכדי לשים דברים בפרופורציה, ההכנסה הממוצעת למשק בית בעשירון התשיעי היא בערך 35 אלף שקל בחודש ברוטו. אלה אנשים שמגדירים את עצמם לב ליבו של מעמד הביניים (לעשירון הזה יכולה להתברג, למשל, משפחה עם שני ילדים, שבה האבא מורה בתיכון והאמא מנהלת שיווק בחברה גדולה). הם נושאים ברוב נטל המס הישיר בישראל, הם ולא אחרים.

לשם השוואה, חמשת העשירונים התחתונים נושאים יחד ב־4% בלבד מנטל המס הישיר. זהו. אז נכון, הם מוציאים חלק גדול מאוד מההכנסה שלהם על צריכה, ולכן משלמים הרבה מסים עקיפים - בעיקר מע״מ. אבל תשלומי המע״מ לא מתקזזים עם מס ההכנסה הנמוך (לצערי הכלכלנית הראשית במשרד האוצר לא מפרסמת נתונים מפורטים מספיק).

מצב שבו קבוצה קטנה מאוד באוכלוסייה נושאת בנטל, אבל מרגישה שעולם הערכים שלה וכספי המסים שלה נדרסים בידי המיעוט, אינו בריא. כשצד אחד מושך את המטוטלת רחוק מדי לצד שלו, הוא מוביל לתסיסה חברתית, ואולי לדברים גרועים מזה, הרבה מעבר לניצחון או הפסד בבחירות. לציבור החרדי יש אינטרס לא להגיע לשם. מבחינת נתניהו זה ממש אינטרס קיומי.

העולם בהאטה, והייתי מצפה מראש הממשלה לזרוק כמה מילים על מה שהוא יעשה כדי להתמודד עם הקשיים שבדרך. במקום זה קיבלנו חלוקת תקציבים וג'ובים למגזרים שמרכיבים את הממשלה. זהו

בחברה דמוקרטית יש לכל אחד, עשיר או עני, משלם הרבה מסים או כלל לא, קול אחד בלבד, שאיתו הוא יכול להשפיע על המערכת הפוליטית. את העיקרון הזה צריך לתחזק בעדינות. העשירונים העליונים אמורים לשלם יותר מסים מחלקם היחסי באוכלוסייה, משום שאנחנו רוצים לחיות בחברה שבה גם העניים והאנשים שמזלם פחות שפר עליהם מסוגלים ליהנות משירותים בסיסיים ברמה גבוהה - חינוך, בריאות, ביטחון ותשתיות פיזיות. אבל אי אפשר למתוח את החבל הזה עד אינסוף. קשה לצפות מהעשירונים העליונים לשלם את כל המסים האלה ואז לצפות באדישות, כמעט בהכנעה, איך מיעוט קטן בחברה לוקח לעצמו תקציבים גדולים והטבות יתר רק משום שכוחו הפוליטי גדול מספיק. בשלב מסוים החבל הזה ייקרע. אנחנו לא רחוקים משם.

עורך מקור ראשון חגי סגל כתב השבוע שגם במהלך הקדנציה של הממשלה הנכנסת שום דבר מהותי לא ישתנה - מצעדי הגאווה ימשיכו לצעוד, הגזענות לא תהפוך לחוקית ומערכת המשפט לא תקרוס - אבל התקשורת תמשיך "לחרחר כאוות נפשה תבהלות מפני קץ הדמוקרטיה וסוף העולם". האמת היא שלסגל אין מה להלין. אם כבר, התקשורת "החילונית" למדה משהו מזו החרדית. כששר האוצר היוצא אביגדור ליברמן הכריז שהוא רוצה לבטל את הסבסוד הממשלתי למעונות יום לזוגות שאינם עובדים, הח"כים החרדים וכלי התקשורת שלהם זעקו "גזרות שמד!" מעומק הגרון כאילו סוף העולם הגיע. זה עבד להם, וליברמן לא הצליח להעביר את זה, אף שהיה לו רוב תיאורטי בקואליציה. אולי החילונים בסך הכל למדו שיעור באפקטיביות פוליטית.