"

הוריי היו בגטו לודז' ואחריו במחנות, ולמזלם זה היה בגיל שהיה להם קצת יותר סיכוי לשרוד. אחרי המלחמה הם התחתנו ועברו לוורשה, שם נולדתי. כשהייתי בת 3 עלינו לירושלים, לקריית יובל. אמי היתה רופאת ילדים ואבי כלכלן, הם היו אנשים אסופים וחזקים והצליחו להתמקד בבניית החיים שלהם בארץ. אבי היה מעורב מאוד בטיפול בניצולי שואה, היה ממקימי ארגון הגג של ניצולי השואה והשתתף במשא ומתן עם ממשלת גרמניה על הפיצויים".

עד כמה השואה היתה חלק מהבית שגדלת בו?

"אבא היה עסוק בנושאים הציבוריים ופחות דיבר על החוויה האישית שלו, למעט אחד הדברים שחזר וסיפר: הוא ידע גרמנית, וכשהיה בן 18, באחד המחנות, מפקד הכלא רצה מישהו שיעזור לו. בכל פעם שאבא היה מגיע אליו, העוזרת האישית של המפקד השאירה לאבי חלק מארוחת הבוקר שלה. זה עזר לו לשרוד".

זה מעלה אצלך דמעות בעיניים.

"בסוף המלחמה הוא שקל 32 ק"ג, ואם היא היתה נמשכת עוד קצת הוא לא היה שורד. אני מניחה שהעובדה שבמשך תקופה קצרה הוא קיבל פיסה מארוחת הבוקר עזרה לו לשרוד. לימים הוא חיפש את האשה הזאת כדי להודות לה, אולי לבדוק אם אפשר להכיר בה כחסידת אומות עולם, אבל לא הצליח למצוא אותה. ואת הסיפור הזה הוא סיפר בגלל הלקח שטמון בו, שגם בתוך הרוע יש אנשים שבכל זאת נשארים בני אדם.

"העיסוק של הוריי השפיע על הבחירה שלי בעשייה ציבורית. יש לי נטייה לחשיבה ריאלית, ובצדה רצון להתעסק בבני אדם. לכן בצד המחקרי בקריירה נמשכתי לתפר שבין כלכלה לחברה. כשהתמניתי לנגידה דיברתי על החשיבות בכך שהצמיחה תחלחל לכל חלקי החברה, וגם היום אני חושבת שצריך לפעול לרווחת הציבור כולו, ולא לרווחת מגזר אחד על חשבון השאר. זה מנוגד לפוליטיקה האולטרה־מגזרית שמאפיינת את הממשלה המתהווה, ואני מוטרדת ממנה מאוד".

כי יש תחושה שהממשלה דואגת רק למגזרים שמשתתפים בשלטון?

"זה מדאיג מאוד, וזה יפורר אותנו. התנהלות מגזרית מרחיבה את השסע ומגבירה שנאה. מי שעכשיו בשלטון ינסה להפנות את כל המשאבים לכיוון אחד, ואז יהיה Backlash, תנועה נגדית חריפה, שתנסה לקחת לכיוון השני. זה יפורר אותנו כחברה, והנזק לא יהיה רק כלכלי. חברה עלולה להתפורר אם אין בה איזו תפיסה ממלכתית ויש רק ראייה של קבוצות בתוכה. תחושת חוסר צדק היא משהו שאי אפשר להשלים איתו".

חילונים עובדים רבים חשים שמוטל עליהם הנטל לפרנס גם את המגזר החרדי.

"תחושת חוסר הצדק גוררת תסכול. וכשהוא גדול מאוד זה מתפרץ. איך בדיוק אני לא יודעת. מעבר לזה מצטברים נזקים ארוכי טווח, כשיש אוכלוסייה הולכת וגדלה שמנהיגיה רוצים להשאיר אותה נבערת ובלי כלים להתמודדות עם המציאות. זה לא יעבוד למשך זמן, לא בשביל האוכלוסייה הזאת ולא בשביל הציבור כולו, שנושא בנטל. אנחנו שועטים לתוך קיר".

כי כספי המסים לא חוזרים למעמד הביניים שמשלם אותם?

"אני לא רוצה לחיות בחברה שבה אנשים עסוקים בשאלה אם הם מקבלים את כל המס ששילמו בחזרה. הייתי רוצה לחיות בחברה שיש בה מספיק סולידריות למימון מדיניות רווחה הוגנת לאלה שזקוקים. אבל לזה נדרשות סולידריות ושייכות לחברה אחת, לא לחברה מפוררת. דרושה התעוררות שתבטיח שהתהליכים האלה לא יימשכו. רוב הציבור לא מרוצה מההתנהלות האולטרה־מגזרית הנוכחית".