תום: זו אחת משיטות הבנייה העתיקות בעולם. נגיחה היא מילה נרדפת להידוק או דחיסה, והשיטה הזו מחקה תהליך גיאולוגי של היווצרות סלע משקע — סלע שנוצר בסביבה מימית. אם לוקחים תערובת של אבנים, חול ואבקה, מרטיבים אותה מעט ומתחילים לדחוס — נוצר סלע. זה בדיוק העניין. זה תהליך גיאולוגי שנמשך מיליוני שנים ואנחנו עושים את זה בכמה ימים.

תום: זה עובד כבר אלפי שנים, גם בגשם וגם במקומות טרופיים. מגדלי השמירה של החומה הסינית נבנו כך, והם עומדים כבר 3,500 שנה.

רוני: אנחנו בונים את הקירות במקטעים — מרכיבים תבנית מעץ לפי צורת הקיר, ולתוכה שופכים תערובת של אדמה, אבנים, חול ואבקה לחה, ואז מהדקים עם פטיש פניאומטי — פטיש שמחובר לקומפרסור שמעביר לחץ אוויר ויודע לעלות ולרדת 1,400 פעמים בדקה.
העבודה נעשית בשכבות: שופכים בכל פעם שכבה של כ־20 ס"מ, ואחרי הנגיחה גובהה מצטמצם כמעט בחצי. אם צריך להיות בקיר חלון או דלת אנחנו מתכננים את זה משלב התבנית.
תום: בתוך התבנית אנחנו מכניסים את הנגטיב של החלון, קופסה מעץ בצורה שלו, ואז נוגחים מסביב לה, כך שכשפותחים את התבנית נשאר שם חלל. אם צריכים להיות בקיר חיבורי חשמל או מים, מכניסים אותם מראש בצינורות השחלה, שאפשר למשוך החוצה בעתיד, אם יש צורך בעבודות חשמל או תיקוני צנרת. בניית קיר נמשכת בערך יום, ובסופו מפרקים את התבנית והקיר גמור, ללא צורך בטיח.

רוני: כן, אבל לא באדמה נגוחה. את הגג אנחנו בונים מפאנל מבודד ואת הקירות הפנימיים משיטת בנייה אחרת באדמה, שמאפשרת לקירות להיות דקים יותר. שום דבר לא קנינו, רק ברזים, מתגים ואסלות.

הכלי המסורתי, שאיתו נוגחים, הוא גזע עץ, ואילו אנחנו עובדים עם פטיש פניאומטי. כמו כן את ערבוב התערובת בדליים מחליף בובקאט (מיני־מעמיס), שמערבב חומר בכמות גבוהה. חוץ מזה התהליך הוא אותו תהליך.

תום: אנחנו קונים פסולת של מחצבות — התערובות שנשארות אחרי שהן חוצבות בסלע, ומשתדלים לעבוד עם מחצבות קרובות כחלק מהרעיון האקולוגי של כמה שפחות שינוע חומרים. רוב המחצבות בארץ הן של סלע גיר, שצבעו הבסיסי הוא לבן צהבהב או לבן אפרפר, ולתערובת מהמחצבה אנחנו מוסיפים לפי הצורך חול, חרסית, טין ועד 10% מלט לבן.

רוני: אני הייתי אנתרופולוגית, ובמחקר שלי התמקדתי בנושא החינוך אצל בדואיות בנגב. ב־2008 חיפשתי מקום שקט שאוכל לכתוב בו את הדוקטורט ולהתקיים מהמלגה, אז נסעתי עם חברה למרוקו, ובאחד העמקים ראינו קסבות מלאות בתים של שתיים־ארבע קומות, שעומדים כך מאות ואלפי שנים. הסתכלתי עליהן וחשבתי: זו רק אדמה. וכשראיתי באחד המקומות מישהו כורה אדמה מבור, שופך אותה לתבנית ואז הופך את זה לקיר, ידעתי שאני רוצה לנסות את זה בעצמי. חזרתי ארצה ואמרתי לתום: "זה משהו ממש מיוחד, בוא נעמיק בו".

אהבתי את הפשטות שבליצור עם מה שיש. את נוסעת ואת רואה שהצבע של האדמה משתנה, ובהתאם לזה צבעי הבתים משתנים. זה לא כמו שכונת וילות בארץ, שבה כל בית בצבע שונה, אלא יש חיבור לסביבה שמקיפה אותך. וזה בדיוק הדבר שחיפשנו.
רצינו לבנות בית אבל לא עם ברזלים ובלוקים. בית שלא ייראה כמו קסבה, אבל כן יהיה לו את הזכר שלה. שנינו היינו בסוג של משבר גיל 40. חיפשנו דרך לאחד כוחות ולעשות משהו מהנשמה בעשייה משותפת.

תום: למדתי להיות מורה דרך והרחבתי לימודים בגיאולוגיה, מה שנתן לי הבנה טובה של כל התהליכים בתחום. חוץ מזה היה לי ניסיון בעבודה עם הידיים מנערות, כי עבדתי כעוזר לנגר ולשיפוצניק והייתי מכין המון דברים לבד.
רוני: גם אני מגיעה מרקע של מלאכה. עשיתי תואר ראשון באמנות ואני מאוד אוהבת עבודה בידיים, פיסול ויצירה. כך שזה היה אך טבעי לחזור לזה אחרי הדוקטורט.

התחלנו בספר של דיוויד איסטון האמריקאי, שהיה 40 שנה בתוך הדבר הזה, וכתב מדריך שהיה התנ"ך שלנו.
תום: בהתחלה חקרנו והתנסינו, יצרנו אלפי בלוקים ושברנו אותם כדי להבין את החומר ואיך הוא עובד, התחלנו לנפות, לסנן ולשחק ביחסים בין אבנים, חול וסוגי אבקה — חרסית או טין. אחר כך בנינו טרסה ובה החומר עבד יופי אבל היו פשלות עם התבנית. הבנו שיש גבול למה שאפשר ללמוד מהספרות ומהאינטרנט ונסענו לסדנה בתאילנד. שם פיתחנו קשר מעולה עם המורה והבאנו אותו לארץ כדי שיעזור לנו להתניע את תהליך הבנייה. ואז לקחנו הפסקה מהחיים ובמשך שנתיים עבדנו על בניית הבית, שהחלטנו שיהיה וילת אירוח — וילה אדמה.

רוני: במהלך בניית הווילה אנשים מהסביבה היו מגיעים כל הזמן להסתכל. היתה אשה מבוגרת שכל הזמן אמרה שהיא רוצה שנבנה לה גם כזה. וזה עשה לנו סוויץ'. עד אז חשבנו שאנחנו נחזור למה שעשינו קודם אחרי שנסיים, ושם הבנו שהתשוקה שלנו עברה למקום אחר. התחלנו בהקמה של קיר גדול בבית פרטי בקדש ברנע עוד בזמן העבודות על וילה אדמה. ואחרי שסיימנו את הבנייה שלנו, בנינו בחודשיים וחצי בית ראשון עבור לקוח. בהמשך בנינו בין השאר גם פירמידה במוזיאון ישראל ומיצג בתערוכה בבית הנסן בירושלים.

תום: אנחנו מתפרנסים מהשכרת וילה אדמה כווילת נופש, מהפרויקטים שיש לנו באדמה נגוחה ומהדרכות, סדנאות וייעוץ בתחום. אני גם עובד כמורה דרך ומדריך טיולים.

בית מאדמה נגוחה

"אנחנו בונים את הקירות במקטעים: מרכיבים תבנית מעץ לפי צורת הקיר, ולתוכה שופכים תערובת של אדמה, אבנים, חול ואבקה לחה, ואז מהדקים עם פטיש פניאומטי — פטיש שמחובר לקומפרסור שמעביר לחץ אוויר ויודע לעלות ולרדת 1,400 פעמים בדקה. בכל פעם שופכים שכבת תערובת בגובה כ־20 ס"מ, ואחרי הנגיחה גובהה מצטמצם כמעט בחצי".

רוני: בטון וטקסטיל הם שני המוצרים המזהמים ביותר את כדור הארץ. כשבונים היום בית בישראל, על כל 100 מטר רבוע של בנייה חותמים שנפנה למטמנה עשר טונות של פסולת, והרבה פעמים זה גם יותר מזה.
תום: בנייה באדמה עוקפת את כל הסיפור הזה. תיאורטית אפשר לפורר את הקירות בעזרת שופל ולהחזיר אותם לאדמה. וגם מבחינת החיסכון באנרגיה לאורך כל חיי המבנה — הבנייה, התחזוקה וההריסה בסוף ימיו, אדמה נגוחה מנצחת. כך למשל, הקירות יודעים לשמור על טמפרטורה קבועה של 27 מעלות כל השנה, יום ולילה. לקוח שגר בבית שבנינו אמר לנו שהוא שמח בכל פעם שהוא מקבל את חשבון החשמל, ורואה שהוא תמיד מתחת ל־50% מהממוצע.

לא, המסה התרמית שיש לקירות אדמה מאפשרת — בעזרת אדריכלות אקלים, שלוקחת בחשבון פרמטרים כמו הצללות של פרגולה וגודל החלונות — לשמור על טמפרטורה יציבה של 26–28 מעלות בתוך הבית, כל עוד יש הפרש של כ־10 מעלות בין היום ללילה, לא משנה היכן בארץ.
רוני: אי אפשר להעביר במילים את התחושה שיש כשנכנסים לבית, ומקבלים את החיבוק המדברי הזה. זה עוטף אותך. נכנסה לפה אשה מבוגרת שנולדה במערה במרוקו, נשמה עמוק ואמרה "סוף סוף אני בבית". אי אפשר להישאר אדישים לתחושה הזאת.