ערוץ החיים

//

נועה מנהיים

"טבעות הכוח": האם שנאה לגזע מדומיין הופכת אותנו לגזענים?

אורקים ב"טבעות הכוח". טולקין תיארם כ"גרסאות מעוררות בחילה של מונגולים". צילום: Amazon Prime

ערוץ החיים

נועה מנהיים

מוסף כלכליסט | 29.09.22

ה

עונה הראשונה של "שר הטבעות: טבעות הכוח" עלתה כמיליארד דולר — פי ארבעה מעלות הפקת שלושת סרטי "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון בראשית שנות האלפיים, שעלו "רק" 281 מיליון דולר. הסכום האגדי הזה נועד להקים לתחייה את העולם שברא ג'.ר.ר טולקין, כפי שהיה אלפי שנים לפני עלילותיו של בילבו באגינס ההוביט והשמדת הטבעת האחת.

"טבעות הכוח" מבקשת לספר על העידן שבו נוצרה, ושבו עלה סאורון, הנבל הגדול של "שר הטבעות", לגדולה. לכאורה זהו עידן של שלום, הטוב שבזמנים. האֶלפים, שומרי הסדר בני האלמוות של הארץ התיכונה, מתכוננים לעזוב ולשוב לארצם, אך אחת המצביאות שלהם, גלדריאל, בטוחה שכוח אפל מתעורר, והיא מגייסת לעזרתה את צבאות ממלכת האי של נומינור, האטלנטיס של טולקין, שעתידה לשקוע בים.

ואכן, מתחת לפני השטח, מילולית, חותרים האורקים המחרידים של סאורון בראשות מנהיגם המסתורי, אֲדָר, בדרכם להשתלט שוב על ארצות הדרום. הפרקים ששודרו עד כה פורשים בפנינו עולם המתנדנד על סיפה של מלחמה כוללת, ושקוע במציאתם והמצאתם של כלי נשק חדשים ואיומים וניסיונות דיפלומטיים, פחות או יותר, לכרות בריתות צבאיות וכלכליות.  

מעל "טבעות הכוח", כמו גם מעל כל היקום המורכב שיצר טולקין, מרחפת רוחו של הרוע המוחלט: בראשית היה האויב הגדול מורגות, הלוציפר התורן, דמוי מלאך שסרח ונפל, ואחריו תפס את מקומו סאורון, שהופך לשר האפל וליריב האולטימטיבי. הפנטזיה האפית מבית מדרשו של טולקין וממשיכיו (כמו בסדרה הגדולה הקודמת של אמזון, "כישור הזמן", על פי ספריו של רוברט ג'ורדן) נותרה מקום המפלט האחרון שבו יכול רוע כזה לפרוח ולשגשג.

אנו רגילים לנבלים עם מורכבות פסיכולוגית, פגועי הממסד עם טראומות ילדות, אבל "טבעות הכוח" מציגה רוע טהור, ללא כל הצדקה, שמאפשר לנו לתת פורקן לשנאה הישנה והחייתית לאחר ללא נקיפות מצפון

אנחנו כבר לא רגילים לראות רוע כזה על המסכים שלנו. מטוני סופרנו, דרך וולטר וויל וסול גודמן ועד מליפיסנט והג'וקר: אנחנו רגילים לנסות להבין את מקורות הרוע, ובתוך כך את חלקנו — החברה — בדחיקת הרשע לשוליים. הנבלים שלנו תמיד מגיעים עם מורכבות פסיכולוגית, ניזונים מטראומות ילדות, נפגעים ממערכות החוק והסעד, שזנחו אותם, או קורבנות של אלימות ממסדית. אפילו "בית הדרקון", יריבתה הגדולה של "טבעות הכוח", המשחקת גם היא במחוזות דומים של פנטזיה ימי־ביניימית רוויה ביצורים מיתולוגיים וכוחות על־טבעיים, אלימות ומלחמה — מתמקדת בפוליטיקה שושלתית ובאופן שבו כוחות פנימיים קורעים אותה לגזרים, ובין השחור ללבן שלה משתרעים 50 גוונים של אפור.

אבל "טבעות הכוח" אינה מציעה לנבליה דבר מכל אלה, אלא רק רוע טהור, כזה שאין לו הצדקה או נקיפות מצפון, מוסר או תירוץ. רוע שהוא האחר המושלם, המבעית, חד־משמעי וממדי, אפל, תאב־כוח ומכוער שמשחית את כל מי שמתקרב אליו.  

במובן מסוים זה הגיוני, ואפילו מתבקש. אנחנו חיים בעידן שבו שנאה, ודאי כזו שמבוססת על שונוּת ואחרוּת, כבר אינה מקובלת בשיח המרכזי. היום האחר הוא אנחנו, ואנחנו מתבקשים להכיל אותו, נדרשים להניח לאלפי שנים של אפליה, פחד ותוקפנות קסנופובית כלפי הזר, האחר והשונה. אבל מהרגלים ישנים קשה להיפטר. לכן "טבעות הכוח" מציעה לנו את האחר האולטימטיבי שמותר לכו־לם לשנוא: האורקים הם יצורים מעוותים ומאיימים, יצירי רוע נעדרי מאפיינים גזעיים מזוהים, שאין להם כפרה או גאולה, ושהשמדתם היא כורח המציאות. באקלים הנוכחי רוע מוחלט שכזה מספק לנו פינוק נדיר: הוא מבטל את הצורך בנימוס ממושטר או בהתחשבות ממוסדת, מאפשר לנו לתת פורקן לשנאה הישנה והחייתית כלפי האחר ללא נקיפות מצפון, להתגזען עליו בכיף שלנו בלי לחשוש שמישהו יקרא לבטל אותנו.

או לפחות כך חשבו יוצרי הסדרה ובכירי אמזון כשהפיקו אותה, עד שהמציאות הכתה בהם. מאז עליית הסדרה אמזון נאלצה להילחם בכל החזיתות כדי לשמור על תדמית נקייה: בחזית אחת תוקפים את "טבעות הכוח" בטענות לגזענות בייצוג ההארפוטים, אבות אבותיהם של ההוביטים, שמתוארים כיצורים קטני קומה, מטונפים, חביבים ובעלי מבטא אירי במפגיע — שעיצובם מזכיר את הקריקטורות האנטי־איריות של ג'ון ליץ' מהמאה ה־19, ובחזית האחרת היא הודפת טענות על היעדר היגיון פנימי בליהוק המגוון־אתנית של בני אדם, אלפים וגמדים. הלהבות היתמרו כה גבוה, עד שאמזון נעלה את האפשרות של המשתמשים לדרג את הפרקים באפליקציה למשך 72 שעות מרגע השידור. לפחות בעניין האורקים, נכון לכרגע, אף אחד עדיין לא השתולל.

קל לזעוק "טרלול פרוגרסיבי" כלפי הטוענים לגזענות בממלכות מדומיינות, אבל הטענות שלהם אינן משוללות בסיס. אחרי הכל טולקין היה יציר של זמנו, ואת יצירותיו הוא כתב בהשפעתן של המיתולוגיות הנורדית, הגרמאנית, הפינית והנוצרית, שלכל אחת מהן היו תפיסות גזעניות משלה על אחרוּת. "הגמדים, כמובן, מזכירים את היהודים", הוא אמר בריאיון לבי.בי.סי ב־1964. "יש להם אהבה אדירה לחפצים וכמובן את הלוחמנות הכבירה של היהודים, שבימינו אנחנו נוטים לשכוח". האלפים הנאצלים ובני האדם הלוחמים לצדם מתוארים כצחים וברים, ומשתמע שהם לבנים. ואילו האורקים תוארו במקור ככהי עור, וטולקין אף כתב באחד ממכתביו, "הם גרסאות מעוררות בחילה של כמה מהטיפוסים המונגוליים המכוערים יותר".  

האם השורשים הגזעניים ביצירות של טולקין מכחידים כל אפשרות לרוע טהור נטול כל מאפיינים גזעיים? ודאי שלא. אבל אל תתפלאו אם בעקבות תגובות הנגד הנוכחיות, עוד נגלה בעונות הבאות שאין אורק רע, רק אורק שרע לו.