ה

הפתעה הראשונה של רחוב ביאליק היא השקט. הפנייה מרחוב אלנבי, הציר הסואן בעיר, משאירה באחת את המולת התחבורה הציבורית והשוק הסמוך מאחורי שני מבני הכניסה לרחוב: המזרחי, רחב ומעוגל ברוח הבאוהאוס, איכלס עד לאחרונה את "קפה ביאליק" המיתולוגי וכעת הולך ומשתפץ; ומולו המערבי, בסגנון האקלקטי, מוזנח באופן שמעורר פנטזיות על הוואנה. מעבר לשני אלה מתגלה רחוב פסטורלי, עטור עצים שצמרותיהם נוגעות זו בזו. השמש אינה קופחת כאן גם בימים החמים, וכשאני מדווש פנימה אני אף זוכה לבריזת ספטמבר נעימה המתגלגלת במעלה הרחוב, והגב.

מאחורי המבואה העירונית הנפלאה הזו שוכן הרחוב הכי מבוקש בכרך העברי, אולי בישראל כולה. ביאליק, השזור לאורכו בתים יפהפיים שנבנו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, הולך והופך לרחוב של מיליארדרים. אלה מאחדים דירות בבנייני הרחוב, ובמקומות שהדבר מתאפשר אף קונים בניינים שלמים והופכים אותם לווילות עירוניות — "טאון האוס", מכנים אותם הנדל"ניסטים הפועלים באזור.

כזה הוא, למשל, "בית גראוס" במספר 9, בניין בסגנון האקלקטי שנבנה ב־1928 ושוחזר בקפדנות לפני כעשור. מבעד לשער המתכת המשוחזר שלו ניבטים שני זקיפי ברושים הנתמכים בעצי זית. אחריהם, מעבר לכמה מדרגות, ניצבים עמודים דוריים התומכים בגגון־אפיריון, המסוכך על דלת עץ משובצת חלונות זכוכית במוטיב דקל אוריינטלי. מעל אלה מתנשאת חזית שלכל גובהה נמתחים חלונות צרים; זו חוצה בין שני אגפים תאומים עטורים במרפסות רחבות מעוגלות, ממוסגרות מעקות ברזל מהודרים בסגנון אר־דקו. גודל השטח הבנוי: 1,200 מ"ר — פי 15 משטחן של דירות ה־80 מ"ר הסטנדרטיות של האזור. ברוכים הבאים לטירתם התל אביבית של איל הנדל"ן והמלונאות זאק גרטלר וזוגתו קנדידה, מֶצֶנאטית התומכת באמנים.

הגרטלרים, יהודים ילידי גרמניה, מבלים את רוב זמנם בביתם שבלונדון (חברות שבבעלותם התהדרו בכתובות סמוך לכיכר ברקלי שברובע מייפייר היוקרתי, מרחק הליכה מארמון בקינגהם, ומעט מזרחה משם בקובנט גרדן). הבית בתל אביב משמש אותם בביקוריהם בישראל, ובו הם נוהגים לארח אירועים נוצצים לשועי הארץ. באוקטובר 2019, למשל, נחגג שם ברוב פאר והדר יום הולדתו ה־70 של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שהגרטלרים הם מפטרוניו הכלכליים. לכבוד האירוע נחסם הרחוב כולו לשעות ארוכות. "הם אוהבים מאוד לארח, וכשהם מארחים זה משבש את החיים שלנו", קובלת דיירת ותיקה ברחוב: "הכל פתאום מוצף בפמליות, מאבטחים, רכבי שרד, שירותי וָאלֶה, משאיות קייטרינג".

בית גראוס נבנה ב־1928 כאחד מבתי הדירות היפים בתל אביב, אך עם השנים מצבו הידרדר. ב־2007 הגרטלרים רכשו אותו (לפי דיווחים בתקשורת תמורת 2.5 מיליון דולר), והפקידו על מלאכת השימור והשיקום את משרד בר אוריין אדריכלים. במסגרת השיפוץ נבנתה מעל שלוש הקומות הקיימות עוד קומה נסוגה; במקביל, המבנה נתלה על תומכות ותחתיו נחפרו שלוש קומות תת־קרקעיות, אחת מהן משמשת את אוסף האמנות של הגרטלרים. "כשבנינו את החניון חשבנו שיהיה נחמד ליצור חלל שבו נוכל לסייע לאמנים", מספרת קנדידה גרטלר. "בחלל הזה אנחנו מעניקים כיום 'רזידנסי' (תוכנית שהות אמנים, א"ל) לאמנים שצריכים לעבוד על פרויקטים גדולים לפני פתיחת תערוכות. עכשיו, למשל, עובד שם הפסל תומר ספיר, לקראת תערוכה במוזיאון פתח תקווה".

גרטלר מאמינה שפרויקט השימור של הבית, כמו פרויקטים אחרים שהולכים ומתממשים לאורך הרחוב, ינגיש את ביאליק לציבור הרחב. "תל אביב היא עיר נפלאה, הריכוז של בניינים יפים כל כך בעיר אחת אינו מובן מאליו", היא מסבירה. "ככל שיהיו בה עוד ועוד בתים משופצים כמו שלנו, יותר ויותר אנשים יבואו לראות את היופי של הבתים. אחרי שאלנבי יעבור שיפוץ, תהיה באזור תנועה גדולה של אנשים".

מיליארדר נוסף המקורב לנתניהו שהתאהב ברחוב הוא רון לאודר, בעליה של חברת הקוסמטיקה אסתי לאודר. ב־1989 לאודר רכש את הבניין בביאליק 21, שנבנה ב־1934 ממש מול הכיכר שבה ניצב בית העירייה הישן. בניגוד לביתם המהודר של הגרטלרים מדובר בבית דירות פשוט בקווים הנקיים של הסגנון הבינלאומי ("באוהאוס"). לאודר שיפץ את הבניין, בנה על גגו תוספת בנייה (שהגדילה את סך השטח הבנוי ל־950 מ"ר), והפקיד את שיפוץ הפנים שלו בידי מעצב הפנים בובי לוכסמבורג. בקומתו הראשונה של הבניין הוא הקים יחד עם אחותו של לוכסמבורג, דניאלה, אספנית אמנות בעלת שם עולמי, את "מוזיאון הבאוהאוס", המציג שורה של פריטי עיצוב פנים מזרם זה, כמו גם תערוכות מתחלפות. לאודר עצמו משתמש בדירת הגג בבניין, המשתרעת על קומה שלמה; דניאלה לוכסמבורג היא בעליה של דירה נוספת, שגם היא משתרעת על קומה שלמה (250 מ"ר). לוכסמבורג, המתגוררת בניו יורק, משתמשת בדירה בביקוריה בישראל. "יש חשיבות היסטורית לשימור הבתים האלה", היא אומרת. "מדובר במורשת, ולכן צריך להיאבק בגורמים שמעוניינים לשנות את המבנים האלה באופן שהורס אותם. מי שקונה בניין או דירה בבית משומר הוא כמו אדם שרוכש יצירת אמנות".

אספני אמנות אדריכלית הם לרוב מיליארדרים.

"זו המציאות, לצערי. בשנות החמישים יצרו את הפרוצדורה של 'דייר מוגן', כדי לסייע כלכלית לעולים חדשים; התוצאה היתה הזנחת הבתים האלה, כי לבעלי הדירות לא היה אינטרס לשמר ולשפץ אותם. היום יש חשיבות עצומה לשימור של הבניינים האלה, וכדי להשקיע בשימור אתה חייב להיות אדם בעל אמצעים. מיליארדרים לא רוכשים את הבתים האלה כדי לעשות כסף. הם עושים את זה מאהבה ממש, בדיוק כמו שהם קונים יצירת אמנות. זו אספנות ורצון לשמר".

כמה עולה יצירת אמנות כזו? בעלי הנכסים שומרים בקנאות על פרטיותם, אבל מתווך נכסי היוקרה אברהם ("ברום") איתן ממשרד TLV Living אומר שמחירה של וילה עירונית "מתחיל מ־90 מיליון שקל. אבל לטאון האוס אין באמת מחיר: אלה בתים סופר־ייחודיים, קשה למצוא כאלה בעיר, לכן מי שיכול לקנות אותם הם רק אנשים שהמחיר אינו משמעותי עבורם. להם לא אכפת אם המחיר הוא 90 מיליון או 100 מיליון: מה שמשנה זה רק נדירוּת הבית והמיוחדוּת שלו".

הסכום הזה כולל את עלות השיפוץ. "אם עלות רגילה של בנייה היא כ־15 אלף שקל למ"ר, שחזור עולה 20 אלף שקל ויכול להגיע גם ל־25 אלף שקל למ"ר, כך ששיפוץ של בית אקלקטי שלם יכול בקלות להגיע ל־20 מיליון שקל ויותר", אומר אדריכל גידי בר אוריין. "אחרי זה ישנו גם עיצוב הפנים, שגם בו משקיעים סכומים עצומים — במטבח, בחדרי אמבטיה, בחיפוי ארונות, במיזוג מיוחד. זו רמה אחרת לגמרי".

מתווך נכסי היוקרה אברהם איתן: "מחירן של וילות עירוניות מתחיל מ־90 מיליון שקל, אבל אין להן באמת מחיר. לקונים לא אכפת אם זה 90 מיליון או 100 מיליון: מה שמשנה זה רק המיוחדות של הבית"

"מקבץ של פנינים ארכיטקטוניות נדירות"

שחקנים בשוק הנדל"ן מעידים שהמחירים בביאליק גבוהים משמעותית מאלה של נכסים דומים ברחובות הסמוכים, שגם הם חלק מ"העיר הלבנה". למה זה קורה? סיבה אחת לכך היא הריכוז הגבוה של מבנים קלאסיים היכולים לשמש להקמת וילה עירונית. "מדובר במקבץ של שכיות חמדה ארכיטקטוניות נדירות", מסבירה חוקרת תולדות תל אביב, שולה וידריך, שכתבה את הספר "ביאליק הרחוב". "בשנות השמונים זה היה רחוב לא מטופח, ללא שום קסם או הדר, שנחשב חלק מהעזובה של דרום תל אביב, אבל למעשה הוא נבנה בשנות העשרים והשלושים כרחוב של בתי מידות מפוארים: מספר 12 היה וילת באוהאוס כחולה, שנהרסה והפכה לבניין מכוער; גם מספרי 17 ו־18 היו וילות שנהרסו. מספרי 10 ו־16 הם וילות שהורחבו. מספרים 1, 3 ו־15 קמו כווילות. אפילו המבנה במספר 19, ששימש בית כנסת במשך עשורים, קם במקור כווילה. וכמובן בית ביאליק במספר 22 ובית ראובן במספר 14 שניהם וילות. כך שבמידה מסוימת מה שקורה בו היום הוא מעין צדק פואטי, החזרת עטרה ליושנה".

"היתרון הגדול של ביאליק הוא שהרחוב עצמו הוכרז על ידי אונסק"ו כייחודי", מסביר אדריכל טל גזית, ממשרד אמנון בר אור טל גזית אדריכלים, שמסיים בימים אלה את עבודת התכנון של ביאליק 19. "אין עוד רחוב כזה בתל אביב".

"בעיר כולה יש מעט מאוד בניינים לשימור שיכולים לשמש טאון האוס, ורובם הם בניינים אקלקטיים של שתיים־שלוש קומות. רבים מהבתים האלה נמצאים בביאליק", מסביר בר אוריין. "צריך גם לזכור את המיקום המצוין: מרכזי, קרוב לים, ועם זאת שקט. יש בו כיכר נעימה ושורת מוזיאונים קטנים". עם אלו נמנים, מלבד מוזיאון הבאוהאוס של לאודר, גם בית ביאליק עצמו, "בית העיר" הסוקר את תולדות תל אביב, מרכז המוזיקה על שם פליציה בלומנטל ובית האמן ראובן רובין. הרחוב עצמו עבר שיקום מקיף לפני כעשור, שבמסגרתו שופצו התשתיות, הוחלף הריצוף וחודשה הכיכר, שם הוחלפה המזרקה הישנה בבריכה אקולוגית גדושת שושני מים.

לסוגיית המיקום מצטרף יתרון טופוגרפי: הרחוב ממוקם על הגבעה הגבוהה באזור, מה שמאפשר לתושבי הקומות הגבוהות שבצדו המערבי להשקיף על הים וליהנות מהבריזה המגיעה ממנו. עוד בונוס הוא הזכות הנדירה לתו חניה מיוחד, השמור רק לתושבי הרחוב.

התוצאה המצרפית של כל אלה היא שורת הרכישות שהזניקו את המחירים במקום, ומתגלמים במבצעי השימור הנערכים בו גם כעת, למשל ב"בית שינמן" במספר 11, הצמוד לביתם של הגרטלרים. מדובר בווילה דו־קומתית אקלקטית, עטורה חלונות המסתיימים בקשתות מחודדות עם נופך אוריינטלי ומעליהם גג בפרופיל צריח. כמו טירת הגרטלרים, גם המבנה הזה תוכנן על ידי האדריכל פיליפ היט, גם הוא נרכש על ידי הגרטלרים (ב־2018, ולפי הטאבו תמורת 40 מיליון שקל), וגם על שיקומו, שכולל הוספת קומה שלישית, הופקד בר אוריין. "שיפוץ של מבנים כאלה עולה פי שניים מבנייה של בית חדש", מגלה האדריכל: "צריך לתלות את הבניין, וזה דבר יקר. גם החלונות מאוד יקרים, ובדרך כלל מוסיפים מרתפים, שגם הם מייקרים".

עוד שיפוץ מתבצע כעת ב"בית שרייבמן" במספר 19, שתכנן האדריכל הנודע יוסף ברלין — בית חד־קומתי (קומה שנייה תוכננה אך לא נבנתה) ששטחו 310 מ"ר, על מגרש בשטח של 1.1 דונם, שבחזיתו אכסדרת עמודים הבולטת אל הרחוב, עטורה אורנים תמירים. בשנות השלושים הבית הזה הושכר לחסידות הוסיאטין והפך למרכזה, אך זו הלכה ונחלשה וב־1968 חדלה מלהתקיים. עם זאת בית הכנסת הוסיף לפעול, ומשנות השבעים ניטש עליו קרב משפטי, כשהמתפללים בו טענו שוב ושוב לזכותם לדיירות מוגנת. לבסוף, במאי 2013 העירייה הוציאה צו מבנה מסוכן למקום, והמתפללים פונו. ב־2017 עו"ד שמואל שוב ומשפחתו, מבעלי הנכס, רכשו את חלקם של הבעלים האחרים בסכום ששיקף לנכס שווי של 34 מיליון שקל; את מה שקרה מאז למחירי הנדל"ן דומה שאין צורך לפרט.

כעת הנכס עובר שימור והרחבה שמוביל משרדו של גזית, ובמסגרתו תורחב הקומה הקיימת ומעליה ייבנו עוד שתי קומות, כך שהשטח הבנוי יסתכם בכ־1,100 מ"ר. "בקרוב תסתיים הבנייה, והמשפחה תצטרך לדון מה עושים עם הנכס", אומר שוב. "יש לו פוטנציאל להיות וילה עירונית, מאחר שיש לו חצר עצומה. מדובר בבית מאוד מיוחד". שוב מסרב לנקוב במספרים, אבל מקורות בשוק מדווחים כי הנכס מוצע למכירה לפי 150 אלף שקל למ"ר, ובסך הכל 165 מיליון שקל.

"אין ספק שזאת תהיה וילה עירונית ראויה", מסכים גזית, שמשרדו תכנן את העבודות בנכס. "מבחינת היתר הבנייה התייחסנו אל ביאליק 19 כיחידה אחת. זו גם היתה הכוונה של האדריכל שתכנן את המבנה. השימור כאן הרבה יותר יקר מבנייה רגילה, וגם התוספות הרבה יותר יקרות. זה כולל טיח מיוחד, נגרות ומסגרות. שחזרנו גם את המבנה של החצר הענקית; בין היתר פירקנו ובנינו מחדש גזיבו מאבן ובריכת שחייה שהיו במקום. מכיוון שאי אפשר לפרק ולהרכיב עצים, השארנו את העצים המקוריים, אורני ירושלים ודקלי וושינגטוניה. דאגנו לא לבנות מתחתם את המרתף, התייחסנו אל העצים כאל איים של אדמה ובנינו את המרתפים סביבם. מדובר בהשקעה עצומה שהעלויות בה מאוד גבוהות. בשלב זה עדיין אין תכנון של עיצוב הפנים. זה יקרה רק אחרי שיידעו למי הווילה תהיה שייכת בעתיד".

אדריכל טל גזית: "שימור דורש השקעה עצומה. בביאליק 19, למשל, השתמשנו בטיח מיוחד, נגרות ומסגרות, שחזרנו את החצר, פירקנו והרכבנו מחדש את הבריכה, וחפרנו את המרתף מסביב לעצים שהיו בחצר"

"מה שיצר את המקום אלו האנשים, וזה כבר נעלם"

כפי שהיה אפשר לצפות, כניסת המיליארדרים נתנה את האות לתהליך של דחיקת רגלי התושבים הוותיקים מהרחוב. "זה אבסורד שללוכסמבורג וללאודר יש בתים שלמים שעומדים ריקים רוב השנה, בזמן שאנשים מחפשים דירות בנרות וכל יום שוכרים נזרקים מהדירה", מספרת אחת הדיירות ברחוב. אחרת מדווחת כי אחרי שהגרטלרים סיימו את השיפוץ, מתווכים החלו מתקשרים לבעלי דירות ומציעים להם לקנות את הנכס במחיר גבוה ממחיר השוק. לאחרונה הציעו לאחת השכנות לקנות את דירתה, 120 מ"ר ללא חניה, במחיר אסטרונומי: 8.5 מיליון שקל.

"אני יודעת שזה יגיע, יעלו לי את שכר הדירה ולא אצליח לגור כאן. אני רק מתפללת שזה יקרה אחרי שהילדים יסיימו תיכון", אומרת ג', שגרה בביאליק כבר יותר מ־20 שנה. "אבל כן, בסופו של דבר בעלי הדירה ימכרו אותה לעמוס והוא יעזיב אותי, אין לי אשליות".

עמוס הוא עמוס הורוביץ, מי שמכונה מאחורי גבו "הפאקמן" לנוכח הקצב שבו הוא בולע נכסים ברחוב. הורוביץ הוא בעליה של חברת קולנוע חדש המפעילה את רשת הנעליים WeShoes, יבואנית של מותגים כמו קרוקס, בלנדסטון וקדס. אחד מסניפי הרשת הללו ממוקם בקומת הקרקע של ביאליק 3, וילה אקלקטית נאה עם מרפסת עגולה ורחבה. כתובתה של קולנוע חדש עצמה היא ביאליק 5 הצמוד, בית באוהאוס בעל ארבע קומות, שם יש להורוביץ דירה. מבדיקה בטאבו עולה שהוא גם בעליהן של דירות בביאליק 4 ו־8, של כחצי הבניין בביאליק 6 (כולל הגג) ושל הבניין בביאליק 12.

תושבים ברחוב מספרים שהוא רוכש כל נכס שמתפנה בו. "אין עסקה ברחוב שהוא לא יודע עליה", מספרת דיירת ששקלה למכור לו נכס שבבעלותה. "הוא היה הראשון שהגיע אליי ובכל פעם שמישהו הגיש לי הצעה, הוא בא והציע יותר". בעלת נכס אחרת מגלה כי רעייתו של הורוביץ, פטריסיה, מקפידה לחזור לבדוק אם תיעתר למכור, ורומזת שיגישו הצעה נדיבה.

"לא ברור לי איך, אבל עמוס ופטריסיה יודעים על כל עסקאות הנדל"ן ברחוב", אומרת דיירת לשעבר בביאליק. היא מספרת שהיא ובן זוגה שכרו דירה ברחוב במשך 15 שנה, "הילדים שלנו נולדו שם. היינו בקשר טוב עם בעלת הדירה, וכשהיא החליטה למכור סיכמנו איתה על מחיר שבו נקנה ממנה ועמדנו למכור דירה בבעלותנו ביפו, כדי לממן את הרכישה. ואז הורוביץ שמע על זה, הגיש הצעה גבוהה יותר והיא סגרה איתו. פניתי אליו ואמרתי לו שהיינו הראשונים, וביקשתי ממנו לוותר. סיפרתי לו שכאן מבוססים חיינו, שהילדים שלנו גדלו כאן, שהקהילה שלנו נמצאת כאן. זה לא עניין אותו. וזה אדם שישב איתנו בבית הקפה השכונתי, כאן כולם מכירים את כולם".

דניאלה לוכסמבורג, בעלת קומה שלמה (250 מ"ר) בביאליק 21: "יש חשיבות עצומה לשימור הבניינים האלה, וכדי לשמר נדרש המון כסף. מיליארדרים לא רוכשים אותם כדי להרוויח, אלא מתוך אהבה, כמו שקונים אמנות"

דייר אחר באותו בניין היה אריה גולדין, שאביו, המהנדס לייב גולדין, היה אחראי להפעלת מגדל המים הראשון בעיר. משפחתו של גולדין נכנסה לדירת הגג בבניין לפני 70 שנה, כשהיה בן שנה. לפני שנה וחצי הוא נאלץ לפנות את הדירה. "אבי לא רשם את חלוקת הבניין בטאבו", הוא מסביר, "וקרובת משפחה, מאחורי גבנו, עשתה את הרישום. אחרי שאמי נפטרה גילינו שחצי מדירת הגג היה רשום על שם קרובת המשפחה, ושהחצי הזה נמכר להורוביץ עוד לפני שאמי נפטרה. לא היתה לי ברירה, נאלצתי למכור את החצי שלי, כי הורוביץ רצה פירוק שותפות ושנצא להתמחרות (הליך שבו מי שמציע את המחיר הגבוה ביותר זוכה בדירה, א"ל). לי אין את היכולות הכלכליות לזה. קיבלתי 2.95 מיליון שקל על דירה של 70 מ"ר כולל חצי גג במרכז תל אביב. הדירה הזו היתה חשובה מאוד מבחינתי, התרגלתי לחיות בה, היתה שם ספרייה מיוחדת, צברתי שם המון זיכרונות. יש לי עוד דירה בבניין, ואותה אני לא מתכוון למכור בשום פנים ואופן".

עוד נכס של הורוביץ הוא הבניין בביאליק 12. עד לפני כמה שנים היזם דורון בנבנישתי החזיק בבעלותו 70% מהמבנה, שבו ביקש להקים מלון בוטיק. התוכנית נתקלה בהתנגדות מצד תושבים, מחשש שהמלון ישמש לצרכים מפוקפקים - טענה שמקורבי בנבנישתי דוחים מכל וכל. דיירים ברחוב המקורבים לבנבנישתי טוענים כי ההורוביצים היו ממובילי ההתנגדות לתוכנית המלון. כך או כך, רישיון להקמת מלון לא התקבל, ובנבנישתי מכר את הנכס להורוביץ, שהגיש הצעה נדיבה. עמוס הורוביץ נמנע מלהגיב לכתבה, ורעייתו פטריסיה טענה שמעולם לא שמעה כי הם בעלי נכסים ברחוב.

מירב בן שלמה, תושבת הרחוב, היתה בעלת בית הקפה "קפה ביאליק", ששכן בביאליק 2. באותו מקום פעל בית קפה כבר משנות העשרים; במרוצת השנים המבנה השתנה והבעלים התחלפו, אך ככל שניתן לומר הפינה שימשה כבית קפה ברציפות. בעלי הנכס (ובהם דניאלה וייס, ממנהיגות תנועת ההתנחלות, ואחותה) ביקשו להרוס את המבנה ולבנות במקומו בניין בעל שבע קומות, מה שעורר מאבק תושבים. ב־2011 הבניין הוגדר לשימור, ובעקבות כך נקבע שקומתו הקיימת תשומר על צורתה העגולה, מעליה ייבנו עוד ארבע וחצי קומות שישמרו על סגנון הבאוהאוס, ולאלה ייתווספו שלוש קומות מרתף. בן שלמה נאלצה לוותר על בית הקפה שלה. "הניצחון שלנו במאבק נגד החרבת המבנה עודד אותנו לחשוב שאופי הרחוב יישמר, אבל לדעתי אחרי השיפוץ יפתחו פה בית קפה חסר אנושיות שיתאים לאוכלוסייה החדשה כאן", היא אומרת. "אני גרה כאן בדירה טובה בתנאים נהדרים, בעלת הדירה שלי היא אדם טוב והיא לא תפנה אותי, אבל אני רוצה לעזוב. מה שיצר את המקום אלו האנשים, וזה כבר נעלם. הרחוב השתנה".