"איך אתה יודע שמישהו הוא דתל"ש?"
"אל תדאג, הוא כבר יגיד לך"

בדיחה עממית, כמו שקוראים לזה

ב

עוד שנה, פלוס מינוס, אני אסגור 30 שנה בתור חילוני. מעטים הדתל"שים שיידעו להגיד לכם בדיוק מתי הם הפסיקו להאמין באלוהים (אם הפסיקו; חלק גדול עדיין מאמינים), או מתי הפסיקו לקיים מצוות (אם הפסיקו; חלק גדול עדיין שומרים לפחות חלק מהן), אבל רובם יוכלו להגיד בדיוק באיזו נקודה הם נהפכו ל"דתל"שים". אצל אחד זה קרה בפעם הראשונה שבה הוא אכל בשר עם גבינה, אצל אחר כשנסע בשבת. אצלי זה קרה ביום שבו התגייסתי. לא האמנתי כבר תקופה ארוכה לפני כן, וגם נמנעתי מלהתפלל במניין, אבל היתה לי כיפה על הראש, ובבקו"ם שלחו את כל הדתיים להתפלל תפילת מנחה. ישבתי שם בבית הכנסת, ולא הבנתי מה לי ולזה. כשחזרתי לפלוגה פשוט הורדתי את הכיפה ושמתי אותה בכיס. בסקרים יש תמיד חלוקה לפי אמונה: "דתי", "מסורתי", "חילוני", "חרדי". אין שם "דתי לשעבר". כשאני ממלא אותם אני מסמן "חילוני", זו האפשרות הכי קרובה, אבל אני לא מרגיש חילוני. אני באמת ובתמים מרגיש שאני שייך למגזר בפני עצמו. אני אתאיסט, לא מאמין באלוהים. אני אוכל כל דבר כמעט. אני לא שומר שבת. ברוב המוחלט של החיים שלי כבוגר חייתי כחילוני לכל דבר, כבר כמעט 30 שנה, ועדיין אני לא חלק מכם, ואני לא באמת כמוכם. אני בטח לא דתי, גם אם אני זורק מדי פעם "בעזרת השם" או רפרנס מהגמרא, אבל אני לא חילוני. אני תקוע באמצע.

"דתל"ש זה לא אופי"

קובי פסטה, דתל"ש כמובן, בטוויטר

אם יש מיסקונספציה אחת גדולה לגבי דתל"שים היא שהשבר הגדול אירע לנו כש"איבדנו את אלוהים". לחלק מהדתל"שים זה בהחלט קורה, אבל אצלי לפחות זה היה החלק הקל. למעשה, אני לא בטוח שאי פעם באמת האמנתי. כלומר, אני זוכר תקופות שבהן האמנתי, אבל הייתי ילד — זאת היתה אמונה בכלל, או רק חינוך? קשה לי להגיד. ובכל מקרה, כשזה נעלם, לא היה לי קשה. לא הרגשתי שאיבדתי את אלוהים, כי כנראה הוא אף פעם לא היה שלי, איתי, בתוכי, איך שלא קוראים לזה. הוא לא חסר לי. זו היתה פרדה קלה.

מה שהיה קשה זה לדבר עליה. הורדתי את הכיפה, וסיפרתי למשפחה — אבל רק שלוש שנים אחר כך. הניתוק שלי מאלוהים היה קטן, זניח, לעומת הניתוק מדרך החיים שחייתי, מהחוקים והטקסים, מהקהילה, מהמשפחה.

וזה מה שאולי חילונים לא יבינו אף פעם: עד כמה הדת היא חלק ממך, גם אם אלוהים לא. הפרקטיקה. הכללים. מרגע שאתה נולד אתה משועבד להם. יש חוקים איך לנעול את הנעליים, מתי לאכול, מה לאכול, במה מותר לגעת, מה מותר לעשות. הם שקופים לך, על רובם אתה כמעט שלא חושב בכלל, אבל הם תמיד שם. וזה לא רק הכללים הרשמיים, יש גם שלל מנהגים מוזרים שהתקבעו, כולל כאלה שעד היום מצחיקים את בת הזוג שלי (אחרי שקצצתי ציפורניים, למשל, אני לא זורק אותן לפח אלא לאסלה, שריד של איזו אמונה שמקורה בגמרא). כשאתה ילד החוקים משמעותיים במיוחד: השכמה מוקדמת לתפילה, שעות קבועות ללימוד גמרא, בתי ספר נפרדים, לבנות מודדים את אורך החצאיות, ואת כולם משווים לאחרים, כל הזמן. מי אדוק יותר בתפילה, מי מקפידה יותר על שמירת נגיעה, מי יתחתן ראשון, מי יעשו יותר ילדים.

ופתאום, כשאתה מידתלש, כל זה כבר לא תקף. אין חוקים. אתה מוצא את עצמך בעולם שבו הכל מותר. וכשהעוגן המרכזי של החיים שלנו נעלם, אנחנו מרגישים תלושים. יש כאלה שפורקים כל עול, ויש מי שפשוט מחפשים לעצמם סט חדש של חוקים. הדעות שלי ליברליות מאוד, אבל הבפנים שלי עדיין שמרן, קשוח. אני זקוק לחוקים. אז אני דבק בחלק מהישנים (סמים זה אסור ומסוכן, מונוגמיה היא הדרך היחידה, ובכללי ההסתכלות שלי על מיניות כמעט פוריטנית), וגם ממציא חדשים: לא מוכן לנסות בגדים בצבעים מסוימים, לא מוכן לצפות בהרצאות טד, ואלה לא המטופשים ביותר. עם הזמן אני משתחרר עוד קצת מעוד חוקים, אבל כל שחרור כזה מלווה בחשש שכל העולם שלי יקרוס.

וזה לא רק החוקים. לחילונים יש חברים, אבל למעטים מהם יש "קהילה". כשאתה דתי, הקהילה קריטית. היא בית הכנסת שבו גדלת, היא החברים שלך מבית הספר, מהישיבה או מהאולפנה או השירות הלאומי. אלה האנשים שאתה חולק איתם יקום משותף. מתבצר בחברתם מול שאר העולם. אתה זקוק להם כדי להרגיש שייך. בלעדיהם, אתה זר. מהגר בניכר.

חייתי בעבר בארצות הברית לכמה תקופות ממושכות, ואף פעם לא הרגשתי שייך לגמרי. לא רק בגלל מחסום השפה, שקיים גם כשהאנגלית שלך מצוינת, אלא בעיקר משום שאתה והאנשים שסביבך לא חולקים חוויות בסיסיות, מעצבות. הצבא, למשל, אבל לא רק הוא. גם העולם התרבותי שלנו אולי דומה, אבל לא זהה.

זו התחושה גם שלנו, הדתל"שים. אנחנו מהגרים. כן, יש לנו הרבה זהויות משותפות עם חילונים. דתיים לא חיים בוואקום. גם אני גדלתי על "זהו זה" ו"רואים 6/6", האירוויזיון ומשינה. והיינו בצבא. אבל רבות מהחוויות המעצבות שלי, אתם לא מכירים. הנוקשות של לימודים בישיבה היא כנראה הבולטת ביותר. לשמחתי, למדתי בישיבה רק שנתיים, בחטיבת הביניים; סבלתי כל כך, שאחר כך עברתי לתיכון דתי. "רק" שנתיים, כי הצלקות עוד שם. עד היום אני קצת מתכווץ כשאני שומע תלמידים קוראים למורים בשמם הפרטי; אנחנו נדרשנו לעמוד כשהמורים, חרדים מבני ברק, היו נכנסים לכיתה, וקראנו להם "הרב" או "המורה". הם היו נוקשים מאוד; חלק מהם ידעו לאתר את התלמיד הכי חלש, לבודד אותו, להתעלל בו מילולית, להביא אותו לידי בכי. אני יודע, אני הייתי התלמיד הזה. רק שנים אחר כך הבנתי מה עברתי. בכלל, כל הקטע של ללמוד בבית ספר שמורכב רק מבנים וגברים הוא חוויה שאין דרך להסביר. אינטנסיבית מאוד, בטח בגיל ההתבגרות.

לא הכל חוויות רעות, כמובן. קהילה היא גם כוח חיובי חזק מאוד. אני חובב ספורט, אוהד, צפיתי בלא מעט משחקים, ישבתי בקהל באצטדיונים, ותמיד זה מזכיר לי חוויה דתית. כשכולם שרים יחד את המנון הקבוצה או לשחקן מסוים, כשכולם חוגגים גול או מתאבלים על ספיגה של אחד, יש תחושה רוחנית עמוקה של להיות חלק ממשהו גדול ממך. חלק מקולקטיב, מגוף אורגני שמורכב מהמון אנשים. כשאתה אוהד ספורט, זה קורה במשחקים. כשאתה דתי, התחושה הזאת נוכחת בחיים שלך כל הזמן. כשאתה שר בבית הכנסת "לכה דודי" או כשאתה שר עם כל השבט שלך בבני עקיבא "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", אתה חלק ממשהו. והמשהו הזה מלווה גם בתחושה של "אנחנו נגד העולם". תחושה — שמפמפמים לך במודע או שלא במודע — שכן, אתה יותר טוב מהחילונים. גאוות יחידה. אנחנו הציונים האמיתיים, ואנחנו לא חסרי מוסר כמוהם. כשמתנתקים מהעולם הזה קל לפתח תיעוב לתחושת העליונות הזאת, ועדיין — נקרעים מהקבוצה, ומתחושת העליונות, שליוותה אותנו תמיד, כל החיים.

מנגד, יש חוויות חיים שלמות שאני לא חוויתי. לא רקדתי סלואו במסיבת כיתה, לא שיחקתי "שבע דקות בגן עדן", לא קפצתי מהגשר באילת. לא במקרה מדובר בדרך כלל בחוויות שנוגעות ליחסים עם בני המין האחר — זה המקום שבו הפער התרבותי הוא הגדול ביותר. מכיתה ז' למדתי רק עם בנים, אז גם פרשתי מבני עקיבא, ועד שהגעתי לאוניברסיטה האינטראקציה שלי עם נשים היתה כל כך מינימלית, שלא היה לי מושג בכלל איך לדבר איתן. מה שאחרים חווים בגיל ההתבגרות, אני חוויתי בגילי 25-22. בשנה א' באוניברסיטה התחברתי למישהי. היינו מדברים מלא. עם הזמן פיתחתי קראש עליה, אבל פשוט לא היה לי שמץ של מושג איך לדבר איתה על זה, או להבין אם גם היא מעוניינת בי. אני זוכר שהייתי רואה את החברים החילונים שלי מתנהלים בנונשלנטיות עם נשים, נוגעים, מפלרטטים, וקינאתי בהם כל כך. אלו אותן זרות וקנאה שהרגשתי כשחייתי בארצות הברית: נראיתי כמו כולם, אבל לא באמת, הבנתי חלק מהקודים והמנהגים אבל הייתי בור לגמרי באחרים. מהגר, כאמור; אף פעם לא מחובר באמת, לא למולדת הקודמת ולא לנוכחית.

אני שייך למגזר בפני עצמו. אני אתאיסט, לא מאמין באלוהים, אוכל כל דבר, לא שומר שבת. ברוב המוחלט של החיים שלי כבוגר חייתי כחילוני לכל דבר, ועדיין אני לא חלק מכם, ואני לא באמת כמוכם. אני בטח לא דתי, אבל אני לא חילוני. אני תקוע באמצע

"האלוהים שאינני מאמינה בו הוא אלוהים טוב, אלוהים צודק. אלוהים רחום. הוא איננו האלוהים השפל והטיפש שאתה עושה ממנו"

המאהבת של יוסריאן, אחרי שהוא מקלל את אלוהים הרע והנורא, מתוך "מלכוד 22" מאת ג'וזף הלר

לפעמים אני תוהה מה הגיע קודם. האם עזבתי את הדת ואז נהייתי תלוש, או שמראש לא הייתי מחובר והעזיבה פשוט נועדה לקרות, בשלב זה או אחר?

כשחילוני חדש מכיר אותך, למשל בעבודה חדשה, ומגלה שאתה דתל"ש, בדרך כלל תשמע ממנו שעזיבת הדת היא מעשה "אמיץ". בכלל, חילונים נורא אוהבים דתל"שים. אני חושב שאתם מרגישים שזה קצת מחזק את הדרך שלכם: הנה, מישהו שהיה מעבר לקווי האויב והחליט שהצד שלי עדיף; כמו שימנים אוהבים עכשיו את עירית לינור או גדי טאוב. אבל בעיניי זה לא היה מעשה אמיץ, הוא היה המעשה המתבקש. אני לא מסוגל לדמיין איזו דלת מסתובבת שבה הייתי נשאר דתי; מקסימום זה היה לוקח יותר זמן. אני מכיר דתל"שים שחשבו לעזוב כשהיו צעירים, אבל התקשו להיפרד מהחוקים ולהתנתק מהקהילה, אז הם משכו עוד ועוד — עד שבסוף זה קרה. ואני חושב שאיפשהו עמוק בפנים, כולנו, כל הדתל"שים, מראש אנשים שפחות מחוברים. כאלה שצפים מלמעלה ולא מצליחים להאמין באופן שלם בשום דבר. אני אף פעם לא מסוגל להיות באמת פנאט לגבי משהו.

גם מהבחינה הזאת, אני תמיד בין לבין. נוטה להיות פחות חד־משמעי מאחרים, להסתכל על הסוגיה משני הצדדים. מצד אחד אני בשמאל, אבל גם מסרב לראות במתנחלים פושעים ולא חושב שפינוי שלהם יפתור את הבעיות. אולי כי יש לי שתי אחיות שגרות עם משפחותיהן מעבר לקו הירוק, והן אנשים לא פחות טובים ממני, אם לא יותר. וזה קורה בעוד ועוד מקומות: אני מרגיש שאני מסוגל לראות גוונים שאתם לא. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן האופן שבו אתם רואים דתיים; פחות מבחינים בזרמים ובקבוצות, לפעמים מתייחסים לכולם אותו הדבר. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על הבורות בכל הנוגע לדת.

האם צריך להכיר היטב את היהדות כדי לחיות בישראל? אני לא חושב. אני לא מאמין גדול באיזה "צביון יהודי" של המדינה. הבעיה מתעוררת כשהבורות משתלטת על השיח. כשאני רואה חילונים מדברים בביטחון על הלכות מסוימות שהם לא באמת מכירים, או מתייחסים לאיסורים בזלזול ובחוסר הבנה, אני מרגיש פתאום הרבה יותר שייך למקום שממנו ברחתי לפני 30 שנה. זה קורה כל הזמן. זה קורה פעם בשנה, למשל, כשדיון החמץ בבתי החולים מתעורר, ואני נתקל שוב ושוב בחילונים שמזלזלים, שפשוט לא מבינים עד כמה מבחינת אנשים דתיים אפילו פירור חמץ שייפול לאוכל יהפוך אותו לאסור באכילה, ולכן מדובר בדילמה מורכבת ובעייתית גם למי שבגדול מתנגדים לכפייה דתית. וכל הדיון בדת ומדינה נראה כך. אני מבין את הכעס על הכפייה הדתית, אני אפילו שותף לו, אבל אני גם כועס על החילונים, שלא מבינים שיש פה עוד צד. חשבו איך לא מעט ישראלים מרגישים כשהם שומעים את רוג'ר ווטרס או מוריסי מביעים דעה נחרצת על ישראל והפלסטינים והכיבוש; ככה אני מרגיש כשחילונים מדברים על ההלכה בלי שיש להם שמץ של מושג.

לצד הבורות לגבי ההלכה — שאני מסוגל להבין מאיפה היא נובעת, הרי אף אחד לא מלמד באמת הלכה בבית ספר ואם לא ספגת את זה בבית אתה לא תכיר — יש עוד עניין, מרגיז יותר: הנונשלנטיות שבה אתם לוקחים את החילוניות שלכם. כאילו זה מובן מאליו. לקח לי כמעט שנתיים להוריד את הכיפה. זה היה תהליך מכאיב של חקירה עצמית, של ניסיון להבין מהו אלוהים, אם הוא קיים, למה אני יהודי, למה צריך לקיים מצוות. היה קשה להגיע להבנה שאני "מאמין" באלוהים פשוט משום שנולדתי למשפחה דתית; ולא סתם מאמין באלוהים, אלא דווקא באלוהים הספציפי הזה מכל האלוהים שיש בעולם. רציתי למצוא את הדרך של עצמי, בלי הטיות מוקדמות. אז קראתי מלא ושאלתי שאלות ודיברתי עם אנשים ובעיקר התעניתי עם עצמי וניסיתי להבין במה, אם בכלל, אני מאמין. שנאתי את העובדה שמסלול חיי כביכול הוכתב מראש רק כי נולדתי למשפחה מסוג מסוים.

עד האוניברסיטה האינטראקציה שלי עם נשים היתה כה מינימלית, שלא היה לי מושג איך לדבר איתן. ראיתי חילונים מפלרטטים, והרגשתי את אותן זרות וקנאה שחשתי כשחייתי בארצות הברית: הבנתי חלק מהקודים והמנהגים אבל הייתי בור לגמרי באחרים

כשהתחלתי לפגוש חילונים — בצבא, באוניברסיטה, בעבודה — גיליתי לתדהמתי שחלק נכבד מכם לא שונים מאותם דתיים שלא רציתי להיות כמוהם: חלק מכם חילונים פשוט כי נולדתם למשפחות חילוניות. למעשה, דתיים לאומיים, אלה שבקרבם גדלתי, חשופים לחיים החילוניים: יש להם טלוויזיה, הם מסתובבים ברחוב ובעיר, פוגשים חילונים בחוגים (כיתה ו', אני בחוג טניס, לראשונה בחיי אני שומע ילד צועק לחבר שלו "לך תזדיין", ומזדעזע עד עמקי נשמתי). גם אם אצל רוב הדתיים לאומיים לא מכוונים לאפשרות בחירה (כמו, למשל, בשנת ההתנסות של צעירים בני אמיש), החשיפה היומיומית לחילונים כן מעלה אל פני השטח את האופציה האחרת. אצל רוב החילונים, לעומת זאת, החשיפה לדת ודתיים היא מינימלית. הרגשתי שרבים מהם חילונים כברירת מחדל, בדיוק כמו הדתיים.

במילים אחרות, אני עברתי תהליך של בחירה, בניגוד לחלק לא קטן מהחילונים שאני מכיר. לכן כשמישהו אומר לי, למשל, שהוא אגנוסטי, לא יודע אם יש אלוהים, זה קצת מרגיז אותי, כי "לא לדעת" היא פריבילגיה שלי לא היתה. כדי לעזוב את הדת הייתי חייב לדעת שאין אלוהים. אתה לא עושה מהלך כל כך דרמטי, מוותר על כל החיים הקודמים שלך, כי אתה "לא בטוח". אז אני מרגיש שאני בחרתי, ואתם פשוט זרמתם. האלוהים שאתם לא מאמינים בו והאלוהים שאני לא מאמין בו, בדיוק כמו האלוהים של יוסריאן והמאהבת שלו, הוא לא אותו אלוהים.

נשמע שאני כועס על החילונים, ופעם זה באמת היה נכון. הרגשתי שמישהו קצת רימה אותי — הבטיחו לי פלורליזם, מחשבה חופשית, וקיבלתי מחשבה מקובעת, רק מהצד האחר. מעט מדי יכולת לקבל את השונה, וזה הגביר את הזרות שלי. היום אני כועס פחות, סלחני יותר, כלפי שני הצדדים. אולי כי עבר הרבה זמן, אולי כי יש לי משפחה משלי, ואני מבין שלא באמת אפשר לגדל ילדים בלי שום הסללה, לחופש בחירה מוחלט בין נתיבי חיים.  

"מה הדבר שדתל"שים הכי רוצים?"
"לגדל ילדים דתל"שים"

עוד "בדיחה עממית". או אמת מזוקקת

כשהבן הבכור שלי היה בן 5 או 6, הוא שאל אותי אם יש אלוהים. הוא לא שאל אם אני מאמין שיש אלוהים, אלא פשוט אם הוא קיים. התלבטתי איך לענות לו. לא כי התשובה לא ברורה לי, אלא כי רציתי שהוא יוכל בעתיד להחליט בעצמו, בלי להיות מוטה על ידי דעתי.

בטוויטר אני מזמין מדי פעם צייצנים אחרים ל־AMA — פורמט שבו אנשים יכולים לשאול אותי מה שהם רוצים (Ask me Anything). כמעט בכל פעם שאני עושה את זה, מישהו שואל "איך תגיב אם הילד שלך יחזור בתשובה?". התשובה שאני עונה תמיד היא שאני רק רוצה שיהיה לילד שלי טוב, וכל בחירה שלו היא בסדר מבחינתי, כל עוד הוא לא פוגע באחרים. אבל זאת תשובה קצת קלה מדי. כי אני חושב שיהיה בי חלק שלא כל כך יאהב את הבחירה הזאת, בדיוק כמו שבמשפחה שלי, גם אם מקבלים את הבחירה שלי, לא ממש משתגעים עליה, פשוט כי היא שונה משלהם. ותמיד יהיה החשש של פגיעה ביחסים, אפילו נתק. מצד אחר, אני חושב שאם הילד שלי יחזור בתשובה אני גם אהיה קצת גאה בעצמי על זה שהצלחתי לגדל אדם לא מקובע, שבוחר בחירה חופשית, מקבל החלטה אמיתית. זה נכון גם בכיוון ההפוך: עם כל כמה שהבחירה שלי לא קלה להוריי, אולי הם אפילו מתחרטים על היבטים מסוימים בחינוך שלי, אני מעריך אותם מאוד על זה שהם היו מספיק פתוחים כדי לאפשר לי לבחור, על זה שהם חינכו אותי לפלורליזם ולכיבוד דעות אחרות.

במציאות, בחינוך היומיומי של הילדים, אין די בסיסמאות האלה. אם אני מהגר, הילדים שלי כבר בני המקום. הם לא הולכים לבית כנסת בשבתות, הם אוכלים הכל, הנוכחות של הדת בחיים שלהם מצומצמת מאוד. אבל ארץ המוצא שלי עדיין קיימת: בסופי שבוע אצל הוריי הם מקבלים את חוויית השבת, הם יודעים ששם אסור לערבב בשר וחלב, יש להם בני דודים דתיים. אבל זה לא מספיק בעיניי, בטח לא היכרות מספקת עם האפשרויות כדי לבחור באופן חופשי. לכן כשעלתה האפשרות לשלוח אותם לבית ספר של רשת קשת, שבו לומדים גם חילונים וגם דתיים, קפצתי על זה. שלושת הבנים שלי לומדים שם, בכיתות שמחולקות שווה בשווה בין קבוצות "תפילה" (דתיים) ו"מפגש" (חילונים). בחלק מהשעות כל קבוצה עסוקה בפעילויות שלה, בחלק השיעורים משותפים, ויש יותר תכנים דתיים משיש בבית ספר ממלכתי רגיל. מבחינתי, התכנים הם החלק הפחות חשוב; כבר השלמתי עם העובדה שהילדים שלי יהיו בורים ממני לגבי ההלכה. אבל חשוב לי שהם לא יראו בדת משהו מוזר, שלא יסתכלו על דתי כעל חייזר. האם זה יהפוך אותם לדתל"שים בעצמם? כנראה לא. גם את הספקנות שלי אני לא יכול להוריש.

כשהבן שלי שאל אותי אם יש אלוהים עניתי לו, אחרי הרבה מחשבה, שאני חושב שלא, אבל הוא מוזמן לגלות בעצמו. הוא ענה ישר: "גם אני חושב שלא". זה קצת העציב אותי, אבל אני מבין את זה. וזה היה רק רגע אחד בזמן, ודי מזמן. לפני כמה חודשים, הבן השני אירח חבר דתי מבית הספר; כיוון שהוא לא ידע אם האוכל במקרר שלנו כשר או לא, הוא העדיף לא לאכול ארוחת צהריים כל עוד החבר מתארח, כדי לא לפגוע בו. הוא לא מבין דבר בחוקי כשרות, אבל הוא יודע שיש אנשים שמאמינים בדברים אחרים ממנו, והוא מכבד את האמונות האלה גם בלי להבין.

וזה, בסוף, המפתח לחיים משותפים. לכבד גם אם לא לגמרי מבינים. הוא לא מספיק — כאמור, ידע הוא הכרחי, ובורות היא בעייתית, אבל הדרך לצמצם את הבורות מגיעה מאותו מקום, מהיכרות. בינתיים, נדמה לי לפעמים שרק דתל"שים מסוגלים להבין גם דתיים וגם חילונים כמו שצריך. אולי זה בעצם התפקיד שלנו בחברה הישראלית, להיות הגשר שמצליח איכשהו להדביק את שני הצדדים, כדי שלא הכל יתפרק.