חשיפה ארוכה

דיאנה בחור ניר

צילום*: אדוארד קפרוב

חשיפה ארוכה

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום*: אדוארד קפרוב

איל וולדמן

בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר

"בכל פעם שההורים שלי באים למסעדה, יש להם ביקורת. זה ז'אנר באשכנזיות"

יובל בן נריה מתמודד עם הקשיחות של הוריו ומנסה לא להעביר אותה לילדיו

יובל בן נריה,
בן 40, שף ובעלי המסעדות טאיזו, A ומיאזקי

מוסף כלכליסט | 29.09.22

"

כשנכנסתי למטבח בפעם הראשונה, חשבתי שזו תהיה רק פאזה כזאת, להרוויח כסף. לא היה לי מושג שזה יהיה המקצוע שלי. הייתי מלצר אחרי צבא, היו צריכים עזרה במטבח, אז נכנסתי. בהתחלה רק קילפתי תפוחי אדמה וארטישוק ירושלמי כל היום. לא יכול להגיד שנהניתי מזה. אבל בהמשך, כשנכנסתי לפס החם והתחלתי לבשל, התחלתי גם ליהנות.

"אני בא ממשפחת אקדמאים. ההורים שלי רופאים, ואבא שלי היה חוקר סרטן, שהפך לפרופסור כבר בגיל צעיר. לנו, הילדים שלהם, היה ברור שזו הדרך שצריך ללכת בה. אז בתיכון הייתי במגמה ריאלית, ולמדתי פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים מורחב. ובאוניברסיטה התחלתי ללמוד פילוסופיה והיסטוריה, כי היה לחץ מהבית שלא משנה מה — ללמוד חייבים. אבל ככל שניסיתי לחפש מה מעניין אותי באזורים האלה, לא מצאתי תשובה. התשוקה שלי היתה להסתובב בשווקים ולאכול במסעדות. עד שלבסוף היא השתלטה עליי, וההורים שלי היו צריכים לקבל את זה".

הרגשת צורך להצטדק?

"בהתחלה ברור שכן. להיות טבח זה מקצוע קשה מאוד, בלי כסף ובלי כלום. והרי לא כל טבח הופך לשף. ואני גם הבכור מבין ארבעה ילדים. אז אמא שלי היתה מספרת לחברות שלה שאני כמו אבא שלי — חוקר, אבל בתחום המטבח. לא היה לה נעים להגיד שאני טבח. לשמחתי, הזמנים התקדמו יחד איתי — שפים התחילו להופיע בטלוויזיה, והמקצוע נהפך למוערך".

איך הופכים מטבח לשף?

"זה לוקח זמן. התחלתי במטבחים של שלום קדוש, אחר כך אצל רפי כהן ברפאל, ואז אצל יונתן רושפלד בהרברט סמואל, כשרק נפתחה. שם הפכתי לסו שף אחרי שנתיים, ובהמשך לשף התפעולי של המטבח. אבל רק אחרי עשר שנים במטבחים הרגשתי שאני מסוגל להתמודד עם האתגר בעצמי ולפתוח מסעדה. ראיתי את הצמא של אנשים למשהו חדש ואחר, וידעתי שאני יודע לספר סיפור".

ואיך הופכים משף לבעל מסעדה?

"היה אורח שישב בהרברט סמואל הרבה שנים — הוא לא גר בארץ, היו בינינו יחסי 'שלום־שלום', ולפעמים בישלתי לו דברים מיוחדים. כשהוא שמע שאני עוזב את המסעדה, הוא התבאס. אמרתי לו שאני מרגיש בכלוב מזהב, שבא לי לפתוח משהו משלי, לפתוח מסעדה מגניבה בסגנון ניו יורקי, שתתמקד במטבחים של דרום־מזרח אסיה. הוא שאל כמה השקעה צריך, ואמרתי 2 מיליון דולר. אז הוא שאל כמה זמן ייקח להחזיר את ההשקעה, ואמרתי שנתיים — מה שבדיעבד כבר ברור שלא ריאלי. למחרת בבוקר קיבלתי ממנו טלפון, והוא אמר לי: 'החלטתי לקבל את ההצעה שלך'. הייתי בשוק. לא היה לי בכלל מושג שכך הוא התייחס לשיחה בינינו".

הופתעת מההצלחה של טאיזו?

"מאוד. לא חשבתי שהמסעדה תהפוך למוסד. כל יום התפללתי שהיא תחזיק מעמד עוד שבועיים. אבל ההצלחה הזאת באה במחיר מאוד גדול ברמה האישית, כי אתה חייב להיות כל הזמן סביב העסק. היום אנחנו צוות חזק שרץ המון שנים, ויש לי מנהלים שיודעים לתפעל את העסק, ועדיין — בסוף כל דבר מגיע אליך, ואתה מרגיש אשם אם אתה לא נמצא תמיד בלב העניינים. וזה האלמנט הכי קשה. אני בקונפליקט תמידי אם לוותר לעצמי בצד האישי או בצד המקצועי, ובשני המקרים זה קשה".

מתי ההורים הפסיקו להתבייש והתחילו להתגאות במקצוע שלך?

"כשהפכתי לשף התפעולי בהרברט סמואל הם התחילו להבין שיש משהו מאחורי הסיפור הזה. וכשפתחתי מסעדה היתה גאווה, אבל גם המון חששות וביקורת בלתי פוסקת. אין פעם שהם לא מבקרים במסעדה שלי, בלי שתהיה להם ביקורת. הם יכולים לראות אותי על שער של עיתון או לשמוע שיש רשימת המתנה ארוכה במסעדה, ועדיין הם בפאזה שלהם. הם תמיד יגידו רק 'היה בסדר'. אתה שומע מאנשים זרים 'וואו, לא טעמנו דבר כזה', ומהבית אתה מקבל רק 'נחמד'.

"זה ז'אנר באשכנזיות — להגיב ככה כדי לחשל. אני יודע שזה בא ממקום טוב של דאגה, לעודד ערכים של השתפרות ומצוינות, אבל לשמוע דבר כזה כשאתה בסערת רגשות ובלחץ אינסופי זה מרגיז, כי הבית צריך להיות המקום הראשון שמעודד אותך. בפרט שאני אדם מאוד ביקורתי וחרדתי — הולך לישון עם חרדות, וקם איתן בבוקר. במשך הרבה מאוד זמן הייתי רואה מערבולות של צבעים במקום לישון, הייתי רוצה לשתות אלכוהול כדי להתנתק — ולקח לי זמן להבין שאלה חרדות. אז זה היה נראה לי טבעי".

התחום שלך נשמע מאוד לא בריא.

"נכון. ציירים יוצרים יצירה על הקיר והיא לא משתנה, אצלנו כל יום צריך להחיות אותה מחדש. אנשים מגיעים כל הזמן ואם אתה לא מספיק טוב — עוברים לשכן ממול. קשה מאוד לשמר מצוינות על בסיס יומיומי. אבל יש מעט מאוד תחומים שבריאים לנפש".

איך אתה שומר על עצמך מהסטרס?

"אני עושה יוגה ומדיטציות. וכשרע לי ואני צריך נחמה, אני הולך למקדונלד'ס. זה גילטי פלז'ר, שהוא טעם הילדות שלי, כי בשבתונים של ההורים שלי, תמיד היינו טסים לארצות הברית. חוץ מזה אני מטפס על קיר טיפוס, שנמצא מאחורי טאיזו. זה ספורט נורא מתגמל, אתה מסיים מסלול ואתה מבסוט — יש יעדים, ויש אנדורפינים".

נשמע כמו הגשמה של עוד יעדים. אז יצאת דומה להורים?  

"אתה תמיד מנסה לא להיות ההורים שלך, אבל בסופו של דבר אתה הופך אליהם. עד היום אני קורא רק ביקורות רעות, כי אני חושב שמביקורת טובה אין לך מה ללמוד. יש משהו דטרמיניסטי בזה. אבא שלי ניסה להתחמק מלהיות אבא שלו, אני מנסה להתחמק מלהיות אבא שלי — אבל ברור לי שאני אהיה כמותו".

איך אתה מנסה לשבור את זה?

"אני מנסה להיות חם יותר. אבל הביקורתיות שלי והשאיפה המתמדת למצוינות מתנגשות לפעמים עם הרצונות של הילדים. זה פוגש אותנו לפחות פעם ביום, ואני לא בטוח שזו מלחמה שאפשר לנצח בה.

איפה אתה צריך עוד לעבוד על עצמך?

"ללמוד לשחרר. אני חולה שליטה. צריך שהכל יהיה מדויק".

אתה נחשב מופנם יחסית לעמיתיך למקצוע.

"שפים הם לרוב אנשים מוחצנים, כי השואו הוא חלק מהעבודה שלהם היום. אבל לי לוקח זמן להרגיש בנוח ולהיפתח בסיטואציות חברתיות. עכשיו, כשיש לי מערכת גדולה של 300 עובדים, אני מספיק מוחצן וקולני, אומר מה שאני רוצה ולא מופיע לשמחתי באף תוכנית טלוויזיה. לפני 10 שנים לא הייתי מסוגל לדבר מול מצלמה או קהל, היה לי פחד קהל ברמה משתקת. אבל המקצוע והתרבות שסביבו משנים אותך. כשאתה קפטן של ספינה גדולה, והאורחים מצפים שתצא, כשיש אירועים פרטיים שבהם אתה צריך לדבר — אתה לומד להיות יותר כריזמטי, לומד איך להופיע. אבל זה לוקח זמן. אתה צריך להתבשל עם זה לאט לאט".