ט

ניה ברוגרה יושבת מאחורי שולחן, שולפת דפים ומתחילה להקריא מניפסט לוחמני, שמסביר מדוע אמנים צריכים לחבל בעצמם. בשלב מסוים היא מפסיקה להקריא, מוציאה אקדח מתיק, טוענת בו כדור יחיד, מכוונת לרקתה ויורה. אבל שום קליע לא נפלט, וברוגרה ממשיכה להופיע לקהל שלה, שיושב מולה בשורות של כיסאות פלסטיק, כאילו מדובר באספת קיבוץ, ולא במשחק רולטה רוסית מבהיל. התרחיש הזה חוזר על עצמו שוב ושוב: נואמת, דורכת, מכוונת, יורה. בפעם האחרונה היא מכוונת את האקדח כלפי מעלה ופולטת ירייה אמיתית. הקליע פוגע בתקרה. היצירה הושלמה.

"כאמנית פוליטית אני חייבת להיות מוכנה לאבד הכל, כולל את חיי. אני לא אוהבת אנשים שהולכים עד החצי", אומרת ברוגרה (54), אמנית מיצג מהחשובות בעולם ואקטיביסטית פוליטית, שהסתבכה לא אחת עם המשטר בקובה, ואף נעצרה ונכלאה כמה פעמים. ביצירותיה הרדיקליות היא, בין היתר, הכניסה שוטרים רכובים על סוסים למוזיאון, שחזרה את השלט שהוצב בכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ וחייבה את הקהל לעבור בדיקות פוליגרף.

וב־"Self Sabotager" (מחבלת עצמית), שהציגה בהתחלה בפריז, צרפת, ב־2009, ואחר כך בביאנלה בוונציה, היא שיחקה רולטה רוסית מול הקהל, שלא הבין לגמרי מה קורה מולו. "הצופים חשבו שהכל מזויף", היא אומרת. "חשבתי שאם אמות, זו תהיה הביקורת המושלמת על הביאנלה, שאין בה אמנות פוליטית. יכולתי למות ובאותו לילה בכל המסיבות היו אומרים, 'אתה יודע שמישהי מתה? כן, אוקיי, אתה רוצה עוד יין?'".

באמת רצית למות?

"מעולם בחיי לא היה לי דחף או רצון להרוג את עצמי, וזה חשוב לי להבהיר זאת כקובנית, כי הממשלה שלנו הרגה אזרחים ואחר כך אמרה שזו התאבדות. אבל הייתי ברגע בחיים שבו באמת חוויתי את החשיבות של הצורה באמנות, איך את מגישה את הדברים. החלטתי שאם פרפורמנס עוסק באמת, אז הוא מה שהוא, בלי להעמיד פנים. אבל אספר לך סוד — אני חושבת שזו עבודה שכשלה".

למה?

"כי אחרי שעשיתי את זה שוב באותה השנה בביאנלה, ראיתי את אחד מחבריי הטובים בקהל בוכה, אדם אחר ביקש שיפסיקו את זה, ואוצר התערוכה ניסה לעצור אותי. אז הבנתי שלא השגתי את מה שרציתי. יש גבול למה שהקהל מסוגל לשאת, ובאופן מסוים זה הגבול של אמנות. הבנתי שאנשים לא התרכזו במה שאמרתי, אלא באם אני הולכת למות, וזה כישלון. אז החלטתי שלעולם לא אעשה את זה יותר וגם האקדח נמצא במים של ונציה, אם כי בלי הכדור".

למה בלי הכדור?

"כי עשיתי עוד טעות. חשבתי שבכל פעם שאני מושכת את הנצרה, זה מתקדם בחור אחד, ופתאום הבנתי שזה מתקדם בשניים. הייתי מבוהלת. אמרתי, 'אלוהים, זה עומד לקרות. אבל אני פה וחייבת לעשות את זה'. לחצתי על ההדק, וזה לא קרה. עשיתי את זה שוב וזה לא קרה. בשלישי שכחתי לגמרי שיש קהל ושאלתי את עצמי: 'האם ראיתי נכון את המיקום של הכדור?', ואז כיוונתי לתקרה ונורתה ירייה. זו היתה טעות במובנים של פרפורמנס. איבדתי לגמרי את הפוקוס על הפרפורמנס והייתי בפוקוס על זה שהצלתי את עצמי".

בימים אלה משתתפת ברוגרה בדוקומנטה בקאסל, גרמניה, לאחר שסיימה לרצות מעצר בית שנמשך יותר משנה. התערוכה החדשה, שמתקיימת במסגרת הקבוצה האקטיביסטית שייסדה, INSTAR, מציגה סרטים, ספרות ושירה שצונזרו בידי השלטונות בקובה. אחד הדברים המשמעותיים בתצוגה הוא שהיא תערוכה חיה, לא יציבה, שמשתנה בכל עשרה ימים ומלווה בשיחות זום עם אמנים ואקטיביסטים מקובה. "אי היציבות הזאת היא מטאפורה להרבה דברים", היא אומרת. "רצינו שאנשים ירגישו שהם לא יודעים הכל ולעולם לא ידעו הכל, וגם רצינו שהם ירגישו את התחושה של לאבד משהו. זה משהו שכולנו מרגישים כשאומרים לנו שאנחנו לא יכולים לחזור לבית שלנו".

את לא יכולה לחזור לקובה?

"כרגע לא. אמרתי שאני אעזוב בתמורה לכך שהם ישחררו אנשים מהכלא, והם אמרו 'בסדר'. אבל כשאחד מהידידים שלי שוחרר, הם אמרו לו לומר לי שלא אחזור, אחרת יכלאו אותי ל־20 שנה".

באמת?

"אני חושבת שהם מרמים, אבל אני לא בטוחה".

לענוד פגר טלה, לאכול בוץ ותמיד לחשוד ברשויות

ברוגרה היא בתו של מיגל ברוגרס, דיפלומט ושר לשעבר בממשלתו של פידל קסטרו. בשל עבודתו של אביה, היא חיה בנעוריה בצרפת, לבנון ופנמה. המרד הפוליטי הראשון שלה, סיפרה בעבר, היה לשנות את שם המשפחה שירשה מאביה ל"ברוגרה". אחת היצירות הראשונות שפרסמו אותה היתה "משא האשמה" (1997), שאותה הציגה בהוואנה, ובה עמדה עירומה, כשפגר של טלה מונח עליה, ואכלה אדמה מעורבבת במים ומלח, שייצגו דמעות — ייצוג למיתוס על הקובנים הילידיים שאכלו עפר, כלומר בחרו במוות על פני השבי, בזמן הכיבוש הספרדי.

כבר בשנת 2000 היא עוררה תשומת לב בינלאומית עם המיצב "ללא כותרת", שהציגה בביאנלה בהוואנה (ונרכשה בהמשך לאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) במרתף ששימש בעבר את הצבא הקובני, שבו נכלאו, עונו ואף נהרגו מהפכנים קובנים. מאז היא הציגה ברחבי העולם, בין היתר במוזיאונים גוגנהיים ומומה בניו יורק וטייט מודרן בלונדון, ובביאנלות בוונציה, מוסקבה, שנגחאי, איסטנבול וסאו פאולו. מאז 2021 היא גם מרצה בכירה בהרווארד.

יצירתה הידועה ביותר היא "Tatlin's Whisper #5" מ־2008, שבה הוכנסו לחלל התצוגה של הטייט מודרן שני שוטרים במדים רכובים על סוסים, שפטרלו בחלל בין המבקרים, ניתבו אותם ושלטו בהם ובפתחי היציאה — כל אותן טכניקות המשמשות שוטרים באירועים ציבוריים. כאן מטרתה היתה לגרום לאנשים לחוות דינמיקה של כוח ולא רק להתבונן בייצוגים של כוח.

האקטיביזם שלה מעצבן כבר שנים את השלטונות בקובה: בסוף 2014, לאחר שנשיא ארצות הברית דאז ברק אובמה הודיע על הפשרת היחסים עם קובה, ברוגרה העלתה בהוואנה את המיצג "Tatlin's Whisper #6", שבו הציבה מיקרופון פתוח כדי שהעוברים ושבים יוכלו לבטא בקול את מחשבותיהם. זו היתה הפעם הראשונה שברוגרה נעצרה, ועשתה כותרות בכל העולם.

מאז היא נעצרה שוב כמה פעמים, ולדבריה נמצאת במעקב קבוע של השלטונות, שאף מתעמרים בה. "אני בריאה למדי וב־2020 התחילו לי כאבי ראש נוראיים פתאום. זה היה מוזר מאוד וגם הרגשתי לא יציבה. יום אחד קמתי באמצע הלילה, בערך בחצות, ושמעתי צליל אינטנסיבי מאוד. זה לא צליל טבעי אלא צליל שמכוון אליך. הקלטתי את זה, העליתי לפייסבוק ושאלתי אם מישהו מזהה את זה. חבר כתב לי שזו 'תסמונת הוואנה' ושלח לי לינק לאתר שבו תוארו אותם התסמינים ונשמע בדיוק אותו הצליל".

המינוח "תסמונת הוואנה" נטבע בעקבות אירועים שחוו דיפלומטים אמריקאים בהוואנה ב־2016 — הם דיווחו על צליל משונה, חזק ומונוטוני, שלאחריו סבלו מכאבי ראש, בחילות וסחרחורות. בדיקה של כמה מהם העלתה כי הם סובלים מפגיעה מוחית נרחבת. "אז לא האמנתי לזה", אומרת ברוגרה, "ואחר כך זה קרה לי. דבר ראשון אמרתי לעצמי שאני לא משוגעת, כי זה מה שהם רוצים לגרום לך לחשוב. בבוקר למחרת הלכתי לשכנים שלי והם אמרו שהם לא שמעו דבר. אנשים אמרו: 'לא, אלה צרצרים'. אני גרה בדירה הזו כל חיי, מגיל שנה, ואני בת 54, מעולם לא היו צרצרים באזור שלנו. ואז לפתע פתאום הופיעו המון צרצרים בחזית הבניין. לא היה בזה שום היגיון. יום אחד הגעתי ומצאתי צרצר באמצע הדירה שלי ואז הבנתי שהם גם היו בתוך הדירה שלי. רק אחרי שכתבתי על זה במגזין עצמאי נעלמו הצרצרים".

אז זאת הממשלה שעשתה את זה כדי לגרום לך להשתגע?

"אני חושבת על שתי אפשרויות. האחת היא שהם רצו לגרום לי להיות חולה כדי שאלך לרופא, כי דבר אחד שאתה לא יכול לעשות בקובה זה ללכת לרופא. אני לא סומכת על רופאים בקובה. כשהייתי צריכה ללכת לרופא שיניים בגלל שן שבורה זה היה כמו מבצע של המוסד. הייתי צריכה לדבר עם חבר שהפנה לחברה, ורופא השיניים לא ידע את מי הוא הולך לפגוש. יומיים אחרי שהייתי אצלו, שירותי הביטחון ביקרו במרפאה.

"האפשרות השנייה היא שהשלטונות רצו להציג אותי כמשוגעת, כדי שאנשים לא יאמינו למה שאני אומרת, ויחשבו שאני פרנואידית, לא אמינה. הרי אין לי כסף ואין לי קשרים פוליטיים. הדבר היחיד שיש לי הוא המילה שלי, ועליה אני מגינה כל חיי".

איך אפשר לחיות כך?

"זה קשה מאוד. אני לא פרנואידית, אבל אני כל הזמן דרוכה. אם אני רואה דפוס שחוזר על עצמו, אני מתחילה לחשוד. בנקודה מסוימת החלטתי שאני לא יכולה לשחק את המשחק שלהם, כי אם את משחקת את המשחק שלהם את מפסידה. אז עכשיו בדוקומנטה אני מרגישה בטוחה. אני נחה".

למה את לא פורשת?

"זה מצחיק — לפעמים אני אומרת לאחותי 'את יודעת מה? לקובה אין פתרון, לכן אני מפסיקה לדאוג', ואז הממשלה הטיפשית עושה משהו טיפשי ואני מתעצבנת ממש, וממשיכה. בכל סוף שנה אני אומרת: 'אלוהים, עשה שלא יהיה לי אכפת. כי זה כואב, אני לא אוהבת את זה. יש לי קריירה, יש לי עבודה, למה אני צריכה את זה?'".

בין פטיש האנטישמיות לסדן של מחאת ה־BDS

ברוגרה אמנם מרגישה שהיא נחה בדוקומנטה, אבל בפועל גם כאן היא נקלעה לסערה פוליטית, אם כי לא באשמתה הפעם: קולקטיב האמנות האינדונזי Taring Padi הציג שתי עבודות אנטישמיות, שכללו דימוי של יהודי חרדי בעל שיניים מחודדות של ערפד ולשון של נחש, שעל המגבעת שלו חרוט סמל ה־SS, וחייל בעל פני חזיר שעל קסדתו רשום "Mosad" ועל צווארו ציור של מגן דוד. הקבוצה התנצלה, המיצב הורד, ומנהלת מוסד הדוקומנטה התפטרה. אך ברוגרה מציינת, "בלי להמעיט בחשיבות המאורע", כי העיסוק באנטישמיות בא לכסות על דברים רבים אחרים שהתרחשו בתערוכה. "הבעיות התחילו הרבה לפני כן, בגזענות שחוו משתתפי הדוקומנטה מאזרחי קאסל, כולל איומים על חייהם משום שהם לא־לבנים, שהם מוסלמים, שהם מארצות אחרות. זה מבהיר שעדיין יש נושאים שלא נפתרו בגרמניה. הדוקומנטה הזו מציגה לוקאליות: מה קורה בקובה, בבנגלדש, בקניה, באוגנדה, אבל מה עם הדברים שקורים בגרמניה?".

העיסוק באנטישמיות לא צץ במפתיע, אלא היה המשך לטענות שנשמעו בחודשים שלפני הפתיחה נגד אוצרי הדוקומנטה, קולקטיב האמנים Ruangrupa מאינדונזיה, וחלק מהמציגים בה, על כך שהם תומכים ב־BDS, תנועת החרם הכלכלי, האקדמי והתרבותי על ישראל, שהוצאה מחוץ לחוק בגרמניה. זו גם הסיבה, כך נטען, שלתערוכה לא הוזמנו אמנים ישראלים. "אני לא מבינה למה לא הזמינו אמנים יהודים", אומרת ברוגרה. "ציונות היא דבר אחד, ואנטישמיות היא דבר אחר, והרגשתי שפה שני הדברים האלה מתחברים. זה משהו שלא יכולתי להבין. נוצרה משוואה שישראל היא כל היהודים, אף שיש הרבה יהודים בעולם — רבים מהם הם חבריי היקרים — ורבים מהם לא אוהבים את ישראל או לפחות את מה שהמדינה עושה לפלסטינים".

כאמנית פוליטית, מה את חושבת על מה שקרה?

"לדעתי היה צריך לנהל על זה דיון ציבורי. אני חושבת שאחת הבעיות היא שהרבה אמנים לא הבינו מה באמת קרה פה. לקח דקה להבין את המשמעות של זה בהקשר הישראלי־גרמני. אני גם מרגישה שרבים מאיתנו מגיעים מקונטקסט פוליטי קשה, שבו אנחנו רגילים לאנשים שמגיעים ומחנכים אותנו על הבעיות שלנו. במקרה שלי אני לא הגעתי לגרמניה כדי לחנך את הגרמנים על הבעיות שלהם".

ב־2014, עם הפשרת יחסי ארה"ב־קובה, ברוגרה העלתה מיצג בהוואנה שבו הציבה מיקרופון פתוח כדי שהציבור יוכל לבטא דעותיו. זה הוביל למעצרה הראשון, ומאז היא נעצרה שוב ושוב

לשכנע רוכשי אמנות לקנות שלט שנגנב מאושוויץ

היחס של ברוגרה לישראל אמביוולנטי: מצד אחד היא נגד הכיבוש והיחס לפלסטינים, ומהצד השני יש לה הרבה חברים ישראלים ופלסטינים והיא אף ביקרה כאן לפני חמש שנים. יש לה אפילו הצעה לפתרון הסכסוך, "שהוא לא פתרון לאף אחד, ואולי אף אחד לא יאהב אותו, אבל צריך למוסס את פלסטין וישראל, שהן לא יתקיימו יותר, אף אחת מהם. ואז שני העמים יבראו אומה חדשה שתהיה האומה של מהגרי העולם. כל מי שרוצה להיות לא מהגר יכול ללכת לישראל".

לא נשמע לי פתרון טוב. היינו מהגרים במשך כל ההיסטוריה שלנו.

"אבל לא תהיו מהגרים יותר מכיוון שזו תהיה אדמת המהגרים. יהיו לכם זכויות שם, יהיו לכם מסמכים. אתם תחיו שם. זה גם לקוח מההיסטוריה של ישראל: אני אוהבת את הרעיון שאם אתה יהודי, לא משנה איפה אתה חי, אתה יכול להגיע לישראל לא כמהגר".

העיסוק בהגירה והשימוש בהיסטוריה של היהודים כרפרנס נכחו בעבודתה של ברוגרה באופן מעט קיצוני ב־2012, כשהציגה בטייט בשיתוף מוזיאון קווינס את פרויקט האמנות המתמשך שלה "Immigrant Movement International", שבו הציגה את השלט "העבודה משחררת" — חיקוי מדויק של השלט בכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ.

"קראתי בעיתון שהשלט המקורי נגנב ונחתך לשלושה חלקים", מספרת ברוגרה. "הייתי בשוק. לא הבנתי למה עשו את זה. אז החלטתי להכין חיקוי מדויק של השלט ליריד האמנות 'ארקו', להעמיד פנים שהעבודה נמצאה והיא מוצגת עתה למכירה ביריד. המחשבה היתה ליצור עבודה שאי אפשר למכור: ראשית כי מי ירצה לקנות אותה, ושנית כי איך אתה יכול למכור? זה לא מוסרי להרוויח מזה.

"בטייט השלט נכלל בפרפורמנס שבו מהגר ספק הלחים ספק חיבר את שלושת החלקים. העבודה הוצגה בחשכה כי אי אפשר לבצע אותה בלי חרטה. אני תמיד משתמשת בחשכה כביטוי לבורות או היעדר הבנה".

ואיך זה התקשר לתערוכה בטייט?

"התערוכה התמקדה בקשר שבין מהגרים לעולם. אני יודעת שזה לא אותו דבר, אבל יש קירבה מסוימת בין המצב של המהגר, שמופשט מזכויותיו, מכבוד, מהומניות, מהכל, לבין מה שקרה ליהודים בהתחלה, לפני שהם נשלחו למחנות — הדרך שבה התייחסו אליהם, סגרו את העסקים שלהם, הפרידו אותם מהחברה. אני לא אומרת שזה אותו דבר, אבל רציתי ליצור קשר בין הדרך שבה הפליטים עוברים דה־הומניזציה עכשיו לבין הדרך שבה עשו זאת ליהודים.

"גם למדתי שהבחור שעשה את השלט היה אסיר במחנה. קראתי שהוא עשה את האות B הפוכה בכוונה כי זו היתה דרכו היחידה לעצבן את הגרמנים. כל פעם שהם נכנסו למחנה הם ראו את האות כתובה לא נכון וזה שיגע אותם. זו מחווה של חופש. אהבתי את זה מאוד".

העבודה עוררה סקנדל?

"עברתי חוויה עצובה עם העבודה הזו. כמעט אף אחד לא זיהה את הרפרנס. דבר דומה קרה לי ברוסיה ב־2005, כשהשתמשתי בדימוי של מייסד הקג"ב, ואף אחד לא זיהה אותו. הם חשבו שזה גיבור גנרי. חשבתי כמה מהר אנשים שוכחים".