ב

"אחד בלב", סרטה החדש של טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש"), אין חתונה. יש כלה, יש חתן, ואפילו סוויטה לליל הכלולות. אבל החתונה נשארה מחוץ לסרט, שמתחיל מיד אחריה. מדובר בפרפרזה ערמומית על ז'אנר הקומדיה הרומנטית, כי "אחד בלב" מתחיל במקום שבו רוב הסרטים מסתיימים. ההפי אנד של הוליווד הופך אצל לביא למאורע המחולל, נקודת המשבר שבה הסיפור רק מתחיל.

הקהל הישראלי משוגע על חתונות. זה כנראה משהו במורשת, במסורת ובמאבק הדמוגרפי על זכות קיומנו. אתוס החתונה היהודית הושרש בקולנוע הישראלי בזכות סרטי הבורקס של שנות השישים והשבעים, שם הזיווג הוא לא רק רומנטי, הוא הגשמת הציונות וחזון כור ההיתוך שבו אשכנזים ומזרחים הופכים למחותנים, מתוך תקווה שילדיהם ייוולדו חפים מכל גינונים עדתיים. כך זה היה ב"סאלח שבתי", "כץ וקרסו", "קזבלן" ושורה של סרטים מצליחים.

אבל לפני בדיוק 20 שנה משהו דרמטי השתנה ביחס של הקולנוע הישראלי לחתונות. הסרט שביטא את השינוי הזה היה "חתונה מאוחרת" (2001) של דובר קוסאשווילי, שלכאורה עבד לפי כללי סרטי הבורקס: זאזא הגיאורגי מאוהב ביהודית המרוקאית המבוגרת ממנו, לקול מחאותיהם של הוריו שמתנגדים לזוגיות. הסרט, נאמן לז'אנר, אכן הסתיים עם סצנת חתונה, אך היא לא היתה הסוף הטוב: גיבור הסרט נאלץ לציית למשפחתו, לעזוב את אהובתו ולהתחתן עם הבחורה ששודכה לו. יהודית נותנת לזאזא את המפתח לסוף הטוב שלו: תתחתן כמו שההורים שלך מבקשים, תעשה ילד, תתגרש ואז תבוא אליי. החתונה זה בשביל הפרוטוקול, אבל אהבה זה כל מה שקורה אחריה.

גם שני סרטיה של רמה בורשטין — וליתר דיוק האופן שבו הקהל החילוני פירש אותם — מציגים חתונות כאקט דכאני. שירה, גיבורת "למלא את החלל", מגיעה אחרי החתונה לראשונה לחדר הייחוד עם בן זוגה הטרי והמבוגר ממנה בסצנה שמשדרת מצוקה של נערה על סף אונס. גם הסוף הטוב של "לעבור את הקיר", שבו הגיבורה מצליחה להשיג את הנס שלו התפללה ולמצוא חתן ברגע האחרון, גרם לצופים רבים להניח שמדובר ברגע של פנטזיה והזיה, ולא של מציאות. בורשטין אמנם מוסיפה לסרטיה תבלין מציאותי, שמזכיר קצת את שוט הסיום האמביוולנטי של "הבוגר", שבו דסטין הופמן בורח עם אהובתו מחתונתה בכנסייה רגע לפני אמירת הנדרים, ועל האוטובוס, כשהם מסדירים את נשימתם, החיוך נמחק מעל פניהם, במין מסר של "האגדה הסתיימה, ועכשיו החיים האמיתיים".

מבחינת הקולנוע הישראלי חתונה אינה שאיפה, אלא כורח, קורבן שמעניקים להורים ולחברה השמרנית. לא פלא שב"אחד בלב" היחיד שהחתונה חשובה לו הוא אבי החתן שמנסה בכל כוחו לתקן באמצעות בנו את חיי הנישואים נטולי השמחה שלו. ואילו החתן עצמו פולט בסוף האירוע: "מזל שהסיוט הזה נגמר".

אבל מבט מעמיק יותר על כל הסרטים הללו מראה שהם לא באמת חותרים תחת מוסד הנישואים, אלא אפילו מאששים אותו: זאזא של "חתונה מאוחרת" הוא גבר אינפנטיל, שמסרב לקחת אחריות ולהתבגר, והחתונה היא הפעם הראשונה שהוא מוכן לקבל החלטה כלשהי, כמו אדם בוגר, ולשלם את המחיר המלא עליה; האימה שחווה גיבורת "למלא את החלל" אינה מסקס, כמו שמפרש זאת הצופה החילוני, שכן בורשטין בכלל יצרה סרט על צעירה שמאוהבת בגיסה, ושנסיבות טרגיות מאפשרות לה להגשים את הפנטזיה הרומנטית שלה. שירה אינה מאוימת, אלא אכולת ייסורי מצפון; וב"לעבור את הקיר" אין ספק שהסוף טוב, פשוט בורשטין מבינה במורכבות, ולכן מעניקה לגיבורותיה גם את האגדה וגם את החיים האמיתיים.

ואפילו "אחד בלב" הוא בסופו של דבר שיר הלל לזוגיות מונוגמית שמקבלת את חותמה בחתונה. הטקס הוא אמנם רק מעין הצגת תיאטרון עם תלבושות, תפאורה וקהל עבור החתן והכלה, אבל אחריו הם מעבירים לילה שלם של מבחנים וטקסים אלטרנטיביים כדי לאשש את המחויבות שלהם זה לזו. ובסופו של דבר, כשהם אזוקים בניידת משטרה, השניים מבינים שזה הם נגד העולם, ושהאהבה היא זו שתשאיר אותם יחד.

כשהשוטר מוריד מהם את האזיקים, הוא אומר להם: "אתם לא צריכים אזיקים, אתם כבר נשואים". זו עקיצה שמהדהדת היטב את המסר הכפול של הקולנוענים הישראלים: הם יצחקו על חתונות ויקראו להן "כלא", אבל ההפי אנד שלהם הוא תמיד מחויבות זוגית.