*

שלושה שוברי קופות עשו היסטוריה בקולנועים בארץ בשבועות האחרונים. "מהיר ועצבני 9" מכר 350 אלף כרטיסים בתוך שלושה שבועות, ולפי המפיצים שלו סוף השבוע הראשון היה הפתיחה הטובה ביותר בישראל אי פעם. "לשחרר את שולי" משך 320 אלף צופים בשבועיים, והמפיקים אומרים שסוף השבוע הראשון שלו היה הפתיחה הישראלית הטובה בכל הזמנים. וישנו גם "האלמנה השחורה", שהמספרים שלו עוד לא ידועים אבל כל מי שנקלע לקולנוע בסוף השבוע האחרון ראה אותו ממלא אולמות.

שלושת הסרטים האלה נוצרו כמובן כשוברי קופות. הם צולמו כבר ב־2019, והיו אמורים לצאת בשנה שעברה. הם היו מצליחים גם אז, אם לא היתה קורונה בעולם, אבל לעולם לא נדע אם ההצלחה הנוכחית שלהם גדולה יותר מזו שהיו רושמים במועד ההפצה המקורי. האם המספרים המדהימים למדי שהסרטים האלה רושמים בארץ מייצגים את הערך האמיתי שלהם בעיני הקהל בלי קשר למועד יציאתם, או שיש כאן פקטור ברור של אחרי מגפה, נהירה של צופים צעירים שהיו סגורים בבית חודשים רבים ומחפשים כעת כל דרך לצרוך בידור כיפי ואסקפיסטי?

המילה "משפחה" היא מוטיב חוזר כמעט בכל סרטי "מהיר ועצבני". לרוב מי שמשמיע אותה הוא וין דיזל, שדמותו הקשוחה והשרירית נהפכת לגוש רוטט של דמעות בכל פעם שהוא מדבר על כך שהלקט האקלקטי של חברי הצוות, שנאספו מסרט לסרט, הוא בעצם משפחה, ולכן כולם צריכים להיות מחויבים זה לזה ולהיות שם אחד בשביל האחר. דיזל אולי למד את הקונספט כששיחק ב"להציל את טוראי ריאן", שבו חיילי המחלקה מתגבשים בזמן משימה ונהיים "אחים לנשק". אבל הצופים הישראלים לא צריכים את הוליווד כדי להפנים את הרעיון, הם מכירים אותו מהשירות הצבאי ומיותר מ־70 שנה של אתוס הרעות.

ובדיוק מהמנטליות הישראלית־צה"לית הזאת צמח "לשחרר את שולי". הבמאי שלו, בן בכר, כבר עשה סרט־חבורה צה"לי אחד, "הלהקה האחרונה בלבנון". הפעם הוא עוסק בשלושה חברים וגיסים, בגילומם של חברי מה קשור, שיוצאים למבצע קומנדו דה־לה־שמאטע כדי לחלץ את בנו של אחד מהם, שנפל בשבי בקולומביה וכעת מבקשים עבורו כופר. לפני 45 שנה היה צריך לגייס את יהורם גאון, אסי דיין ושאר סיירת מטכ"ל כדי לחלץ את החטופים הישראלים מאנטבה, כיום אפשר להסתפק בציון ברוך כגבר אסתמטי, קטוע רגל, עם עור בעייתי, ושני חבריו המצ'וקמקים. ואפשר להסתפק בהם למבצע הצלה מעבר לים בדיוק משום שתחושת המחויבות שלהם זה לזה כל כך חזקה, יעילה יותר ממיומנות קרבית של אנשים שאומנו בחילוץ חטופים. יש נשים ב"לשחרר את שולי" וב"מהיר ועצבני 9", אבל אלה סרטים מצ'ואיסטיים, אפילו אימפריאליסטיים, כשהנשים, וגם העולם, נמצאים שם רק כדי לסייע לגברים להשלים את משימתם.

"האלמנה השחורה" הוא כן סרט על נשים, ובכל זאת הוא דומה לשני האחרים. הפרק החדש בעלילות מארוול מתחיל בראשית ימיה של נטשה רומנוף (סקרלט ג'והנסון), כשהרוסים שלטו במוחה ואימנו את גופה כחלק מתוכנית ההכשרה של "אלמנות שחורות", צוות של מתנקשות בינלאומיות שטופות מוח. אחר כך היא הצטרפה כמובן לצוות הנוקמים, ועכשיו, בהמשך סרט הסולו שלה, היא יוצאת לנקום ברוסים. רומנוף הצעירה גדלה בבית שכולו העמדת פנים — הוריה ואחותה היו בעצם סוכנים מגויסים שהעמידו פני משפחה כדי להסתנן לאמריקה. רק בבגרותה, ובפגישה המחודשת עם הזרים הללו, היא מבינה שזו המשפחה היחידה שיש לה, ושגם משפחה כזאת היא משונה ולא מתפקדת כמו כל המשפחות הגרעיניות האחרות.