*

בשנים האחרונות, ילידי שנות התשעים ותחילת שנות ה־2000 הם הרוב המוחלט בסגלי קבוצות ה־NBA. הדור הזה, שאמור לרשת את לברון ג'יימס, קווין דוראנט וסטף קרי, תפס בתחילת החודש את המושכות בליגה, כשיאניס אדטוקומבו, יליד 1994 וכנראה השחקן הגדול בדורו, הוביל את מילווקי באקס לאליפות הראשונה של שחקני "הדור הבא". בשבוע הקרוב, הדור הזה יככב גם כשדרה המרכזית של נבחרת ארצות הברית בכדורסל במשחקים האולימפיים. יכול מאוד להיות שזה יתגלה כבעייתי מול נבחרות עם שחקנים ותיקים יותר — למשל נבחרת ספרד, שמונהגת על ידי מארק גאסול, יליד 1985. בתחילת השבוע האחרון הרכב ילידי הניינטיז כבר התגלה כבעייתי במשחק נגד צרפת, נבחרת מוכשרת פחות, אך מגובשת.

שחקנים ילידי שנות השמונים המוקדמות הם עדיין כלי חיוני לקבוצות ה־NBA. אף שרובם כבר פרשו, או עומדים לקראת פרישה, הם מילאו תפקידים קריטיים באליפויות האחרונות. פי־ג'יי טאקר, למשל, יליד 1985, היה אחד מהשחקנים החשובים ביותר של מילווקי. טאקר (שזכור לישראלים כמי שהוביל את הפועל חולון לאליפות היסטורית ב־2008 ונבחר אז ל־MVP של הליגה) אולי לא גדש את דף הסטטיסטיקה האישית שלו, אבל הוא בילה המון זמן על המגרש בפלייאוף, ובפרט בסדרת הגמר. המחויבות שלו לעבודת צוות, לאנרגיות, להגנה ולתקשורת היא ערך שקשה להראות בנתונים, אבל היא פשוט קריטית להשגת ניצחונות. כמוהו גם אנדרה איגודלה (יליד 1984) באליפות של גולדן סטייט ווריירס, לברון ג'יימס (1984) בלוס אנג'לס לייקרס, קייל לאורי (1986) בטורונטו ראפטורס, וריצ'רד ג'פרסון (1980) בקליבלנד קאבלירס — כולם בקצה המבוגר יותר של קבוצות המורכבות ממילניאלס (ילידי 1981–1996) ובני דור Z (ילידי 1997–2012). הם היו "אולד סקול" בגישתם אבל זכו לכבוד מחבריהם לקבוצה, ניהלו את חדר ההלבשה, וגם היו צינור מקשר בין צוות האימון לצוות השחקנים.

טאקר, לאורי, ג'פרסון, איגודלה ואפילו לברון וכריס פול (יליד 1985 שהוביל את פיניקס סאנס לגמר) הם מה שאריקה דהאוון (Dhawan), מומחית לעבודת צוות מאוניברסיטת הרווארד, מגדירה "מילניאלים גריאטריים" — מיקרו־דור שאליו משתייכים ילידי 1980–1985 (הגדרה דומה היא Xennials, מי שנולדו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים). ומתברר שלמי שנולדו בחלון הצר הזה יש חשיבות יוצאת דופן.

מילניאלים גריאטריים הפכו לבני נוער בעיצומה של מהפכה היסטורית: הם חוו את האינטרנט כמתבגרים, אבל זוכרים היטב גם את הזמנים שלפני הדיגיטציה המואצת של העולם. לפי המחקר של דהאוון, זה מה שהופך אותם לחיוניים כל כך למקומות עבודה: יותר מכל דור אחר, הם יודעים לגשר בין סגנונות התקשורת של הדורות התלויים בטכנולוגיה לבין התקשורת האנלוגית, המסורתית, של הדורות שקדמו להם.

בארגונים גדולים מתברר תכופות שהמילניאלים הגריאטריים הם מנהלים שיודעים טוב מאחרים איך להתמודד עם צוות שמורכב גם מבייבי־בומרז (ילידי 1946–1964) וגם מבני דור Z: בשעה שהמבוגרים רואים במילניאלס וב־Z חבורת ילדים מפונקים, והצעירים רואים בבומרים דינוזאורים נצלניים, המילניאלס הגריאטריים מגשרים בין שני הקצוות. זה מה שמאפשר להם להפוך למנהיגים. "לא רק שזה משפר את התרבות הפנימית של הארגון, זה גם מייצר לקוחות מרוצים יותר", קובעת דהאוון.

בספורט, המילניאלים הגריאטריים יעברו בקרוב לתפקיד המאמנים (חלק מהם כבר שם) וימשיכו להיות קריטיים ב־NBA עוד שנים רבות. אבל מה קורה בשוק העבודה? בארצות הברית, המילניאלים מהווים כיום יותר מ־35% מכוח העבודה (56 מיליון איש מתוך כ־158 מיליון). למרות זאת, הם מחזיקים בפחות מ־5% מההון האמריקאי, כאשר הבומרים מחזיקים בהון גדול פי 10; אפילו בני דור ה־X (ילידי 1965–1980) מחזיקים בהון גדול פי 5.5 מהמילניאלס. המילניאלס גם מרוויחים לפחות 20% פחות מבני הדור שקדם להם (במידה רבה בשל מדיניות המס והשכר המינימלי, שלא עלה מאז 2012). ההערכה היא שלרבים מהם לא תהיה פנסיה מספקת, ומחירי הדירות והנכסים לא מאפשרים להם לרכוש נכסים.

השורה התחתונה היא שהמילניאלס, בעיקר הגריאטריים שבהם, כבר אינם ילדים שנדרשים להוכיח את עצמם. הבעיה היא במערכת, שפשוט לא פועלת כראוי למען העובדים הכי חשובים לעתידה. אולי היה כדאי לזכור את זה כשבנו את נבחרת ארצות הברית, ואולי כדאי להבין זאת לקראת שוק השחקנים החופשיים ועונת הטריידים ב־NBA, שנפתחים בשבוע הבא.