*

צופי ערוץ הספורט, שחיכו בצהרי שבת לקרב על מדליית הארד של שירה ראשוני, נאלצו למשוך את הפסקת השירותים שלהם הרבה מעבר למצופה: שעון הספירה לאחור, שכיסה פינה עליונה במסך, הראה כי בעוד דקות אחדות יחל הקרב, אך ברגע שהשעון התאפס על המזרן עדיין התגוששו שני ג'ודוקא אחרים, ולכן הספירה לאחור בשעון החלה מחדש. וגם אז השעון לא עשה את עבודתו נאמנה — בפועל הקרב המיוחל התחיל רק 40 דקות לאחר השעה שעליה הורה השעון הראשון. כי ככה זה בג'ודו:  אם אין הכרעה בזמן הרגיל, יש הארכה לא מוגבלת בזמן. כך שהשעון היה שקרי מעצם הפעלתו.

השעון המתקתק לאחור הפך בשנים האחרונות למגפה של ממש: יש שעון שסופר את הימים לקראת גמר "מאסטר שף" או "הכוכב הבא", טיימר לחזרה מהפרסומות ואפילו פוליטיקאים המודיעים ש"בשעה עשר אערוך מסיבת עיתונאים" במקום פשוט להוציא הודעה. וכאילו לא די בכך, מרוב שהורגלנו בכך שכל אירוע שגרתי מלווה בהמתנה מורטת עצבים, כבר קשה לנו להבחין שביותר מדי מקרים הספירה לאחור היא הדרמה היחידה שיש — ובסופה יש בלון אוויר חם שמתרוקן בקול ענות חלושה. מישהו זוכר את ההצהרות הדרמטיות של קמיל פוקס לפני פרסום המדגם בבחירות האחרונות, שלפיהן "יש הכרעה ברורה ודרמטית"? בפועל לא היתה הכרעה ברורה, ובטח לא דרמטית. החרה־החזיק אחריו עמית סגל שאמר ש"מדגם כזה הוא לא זוכר", כשלמעשה הוא ראה בדיוק מדגם כזה בבחירות הקודמות ובאלו שלפניהן ובאלו שלפניהן.  

הבעיה במניפולציות כאלה היא שכשהכל דרמטי, אז שום דבר לא דרמטי. רואים זאת היטב במשבר הקורונה: כשכל יום מקבלים הכרזה על מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה, כזאת שיש שעון שסופר לקראתה, מצלמות שיושבות מול פודיום ריק ומצפות להופעתו, וכמובן איחור קבוע לשעה המוכרזת — הרי שההודעה עצמה הופכת להיות פשוט עוד הודעה. לא פלא, על כן, שאזרחי ישראל עברו להתעלם מהנחיות המדינה עם הזמן. זה הכל ניסיון לייצר דרמה מזויפת מבחינתם, ולא יותר. כי אם אי אפשר להאמין אפילו לשעון שסופר לאחור, אז אי אפשר להאמין לכלום.