י

ום שישי האחרון של יוני, אליפות ישראל בסיף דֶּקֶר יוצאת לדרך. דקר הוא כלי הסיף הנפוץ ביותר וגם הכבד ביותר (האחרים הם רומח וחרב), ולכן נחשב זה שיותר מהאחרים ממשיך את מסורת הדו־קרב של אירופה במאות קודמות. אבל אנחנו לא באירופה, אלא בגני תקווה. בחוץ חום הקיץ מכה, בפנים אולם הספורט הגנרי ממוזג, והאווירה חמה. האולם מלא סייפים אחרים, מאמנים ובני משפחות. כולם כבר היו באינספור תחרויות כאלה, אבל ככל שהתחרות מתקדמת, הם מתחילים להבין שהפעם קורה כאן משהו אחר.

זו אליפות בוגרים. כמעט כל המתחרים, ודאי בשלבים המתקדמים, הם בני 20 עד 30, הגילים המקצועניים בענף. אבל קרב אחרי קרב הם מנוצחים בידי "הילד", וכולם כבר מפנימים את השם — אלון שריד. הוא בן 15, תמיר, יוצא דופן בשקט שלו בתוך ההמולה. עורך תרגילי ריכוז בין הקרבות, ואז עולה על מסלול הסיוף, ממוקד להפליא, מנהל קרבות צמודים מול הסייפים הטובים בארץ, דוקר, מנצח, שומר על דממה מוחלטת, יורד וממתין לקרב הבא. לאט לאט עוד ועוד אנשים מסביב מתרכזים בו, אבל שריד מרוכז רק בעצמו. ופתאום הוא בגמר, כל העיניים עליו. הוא עולה לקרב מול עידו הרפר (הרפה), בן 29, כבר שש פעמים אלוף ישראל לבוגרים ומי שהגיע לשמיניית הגמר בשתי אליפויות עולם.

הקרב צמוד מאוד, אבל "הילד" מוביל לאורכו, מקדים את יריבו בנקודה או שתיים. המנצח הוא מי שמוביל בסיום זמן הקרב (תשע דקות), או מי שמגיע ראשון ל־15 נקודות, כלומר דקר את יריבו 15 פעמים. עכשיו התוצאה היא 14:14 והמתח באולם בשיאו. שני הסייפים על הקצה, יודעים שאין מקום לטעויות, מנסים להשיג את הדקירה המכריעה. "כל הגוף שלי היה שם", משחזר שריד. "שנינו יוצאים לחצאי התקפה, והוא החמיץ את היד שלי. היה מפחיד, אבל זה הרגיש לי נכון לצאת לפלאש (התקפה מתפרצת תוך זינוק באוויר) — והוא נדקר".

שריד מנצח. הצופים שהתאספו סביב שואגים. גם הוא עצמו נראה קצת המום. "זה היה יום משוגע. לא ציפיתי לניצחון בכלל, לא ציפיתי לכלום, אבל אולי דווקא בגלל זה סייפתי בלי לחץ. עד אותו היום סייפתי רק נגד נוער, ופחדתי מהקרבות שיהיו לי בבוגרים. אבל אחרי שניצחתי עוד אחד ועוד אחד, נכנס לי לראש המשפט 'אין סיבה שאני אפסיד עכשיו'".

ואז הוא עולה לפודיום, המנצח הצעיר אי פעם באליפות בוגרים בישראל וככל הידוע גם מהצעירים בעולם. "לנצח סייפים בכירים כשלא היית אפילו בתחרות בינלאומית — זה הלם. אני לא חושב שאלון הבין מה הוא עשה אפילו", אומר המאמן שלו, דורון לויט.

גם בענף העולמי התקשו להבין. "כשהתמונה של הפודיום עלתה לפייסבוק מאמנים מכל העולם התקשרו לשאול מה קרה שם", אומר אוהד בלוה, המנהל המקצועי של נבחרת ישראל (ומאמנם האישי של כמה מבכירי הענף, לרבות הרפר שהפסיד בגמר). "זה חסר תקדים בענף הדקר גברים כשבמדינה עם ספורטאים מהטובים בעולם פתאום בא ילד בן 15 ומנצח סייפים בנבחרת הבוגרים. הניצחון על עידו על חודו של טוּשׁ (דקירה) רק מראה על היכולות המנטליות שלו: ילד חזק, לא נשבר, יודע לעמוד בלחצים. זו תמונה טובה מאוד לעתיד שלו כספורטאי בינלאומי".

הזכייה באליפות הבוגרים חתמה שנה של ניצחונות של שריד וזינוק גדול קדימה. עוד לפני התחרות ביוני הוא הוכתר כאלוף ישראל שלוש פעמים: לצעירים עד גיל 15, לקדטים (עד גיל 17) ולנוער (עד גיל 20). בתחרות הבוגרים אמנם אפשר להתחרות כבר מגיל 13, אבל בדרך כלל הצעירים נושרים בשלבים המוקדמים, ניגפים בקלות מפני הוותיקים. אבל שריד הוא סיפור אחר.

"חששתי שזה מוקדם מדי בשבילו להתחרות בבוגרים", מסביר בלוה. "הבשלה של סייפים בדקר גברים מגיעה מאוחר יותר, בעיקר בגלל הצורך בניסיון. מצד שני, אתה לא יכול להתעלם מכישרון. הוא יהלום, אז אין מוקדם מדי. והוא יותר בשל ממה שחשבתי. צריך לחשוב איך משתמשים בו בתבונה, מתי לעצור, מתי להאיץ, זה ברקס־קלאץ'־גז עדין כזה. הייתי מעדיף שאלון יפרוץ בגיל 20, כי אני רוצה אותו בשיאו בגיל 28, כמו שמקובל בענף. כשסייף פורץ בגיל 15 — אתה לא יודע לאן זה הולך. זה מסוכן להיות ילד פלא ולהבשיל כל כך מוקדם. אבל כשאתה מקבל במתנה סוס אתה לא בודק לו את השיניים, וזה חתיכת סוס".

דרקון סיני, רישום - וסיף

הכישרון והגיל אינם היחידים שמבליטים את שריד. גם הרקע האישי וגם האופי החריג שלו בתחרויות ובאימונים — שליו, כמעט רדום אפילו — מייחדים אותו. הילד "שקט", נראה מופנם מאוד, ובכל זאת אי אפשר לפספס אותו. כשכל העולם צופה באולימפיאדה ונחשף לסיפורים על הישגים מרשימים מאוד של ספורטאים צעירים, כולל ישראלים, הסיפור של שריד מאפשר ללמוד עוד משהו על האופן שבו צומחים אלופים. על הייחוד הנדרש מהם, האופי, ההשקעה העצומה והתמיכה המשפחתית.

אלון הוא ילד אמצעי, בין מאיה (19) לעידן (8). אמו ביני (48) היא אמנית ואוצרת, סינית שגדלה במלזיה. אביו גדי (47) הוא פיזיקאי, בעלים ומנכ"ל של מפעל כימיקלים. הם נפגשו לפני 20 שנה בטיול בהודו. גדי עמד להתחיל תואר שני, ביני היתה בעוד אחד מהטיולים הגדולים שלה, כאלה שאליהם יצאה בכל פעם שמכרה מספיק ציורים. הילדים נולדו בארץ וגדלו כאן, אבל שמותיהם גם בעלי משמעות בסינית: בשם אלון מגולם דרקון, במאיה לסוס אצילי, עידן לשמו של הצבע האדום בניב סיני עתיק. בני המשפחה מחזיקים בדרכונים אירופיים שמאפשרים להם לבקר את המשפחה במלזיה מדי שנה. לפני כחמש שנים שהו בסין שלושה חודשים ולמדו מנדרינית והם רגילים לשלב בין התרבויות. למדורות ל"ג בעומר הכיתתיות, למשל, הילדים מביאים סושי תוצרת בית במקום תפוחי אדמה. אלון אוהב את השילוב הזה, בעצמו ובחייו. "עכשיו אסייתי נהיה מיינסטרים, אז זה כיף", הוא אומר. "אני ממש מעדיף להיות שונה, אם זה לטובה".

אנחנו נפגשים במרכז תל אביב, בדירה של ביני הצופה לכיכר דיזנגוף (ההורים חיים כיום בנפרד). הילדים גדלו לתוך האמנות של האם, ואלון עוסק גם בזה. הוא למד אמנות באופן פרטי בעבר ולומד כיום בסטודיו אנקורי ביפו, בית ספר פרטי שמתמקד באמנויות וטיפוח היצירתיות. הוא אוהב לרשום, ובחדרו מוצגים ציור גדול שלו ורישום בעבודה של מרילין מונרו, לצד הפוסטר של "ספרות זולה" ומרצ'נדייז של "מלחמת הכוכבים". אבל הסיף תופס את עיקר זמנו. כיום הוא מתאמן חמש פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל יום — אימונים קבוצתיים במועדון, אימונים אישיים, אימוני נבחרת — ובמקביל מתאמן גם בחדר כושר. אמא שלו שלחה אותו לחוג, כשהיה בן 8, לאחר שחברה סינית שלה שחיה בארץ התחתנה כאן עם סייף מקומי. "חיפשתי משהו שיאפשר לאלון להוציא אנרגיה", מספרת ביני. "כשהקרינו בחתונה של חברה שלי תמונה של סיף אמרתי: 'וואו, מה זה?!'. הגעתי לדורון המאמן, למועדון הסיוף תל אביב, והוא איתו מגיל 8".

לתחרות הראשונה שלו הגיע אלון בגיל 9. "לא ידענו בכלל מה זה", מודה האב גדי, "ופתאום הוא ניצח. כולנו היינו בשוק, ומשם זה סחף אותנו. זה אצילי, מתחבר לאופי שלו. יש לו את זה באופן אינהרנטי".

דווקא את הגמר הדרמטי האחרון גדי נאלץ להפסיד; ימי תחרויות הם אירועים ארוכים, עם שעות של המתנה, ולעידן, האח הקטן, פשוט נמאס וגדי חזר איתו הביתה. "עשיתי לו FaceTime של הגמר", אומרת ביני, וגדי מסביר שההתרגשות מגיעה לשיא גם אם לא נמצאים באולם עצמו: "אני רואה את הקרב, שוכב במיטה, לא מתפקד, הדופק שלי על 200, ואני אומר לעצמי 'איך אלון מצליח תוך כדי המתח הזה גם לסייף?!'. סייפים אחרי דקירה צורחים מהמתח, ואלון — כלום. מסייף בשקט".

שינויים בהרגלי הצריחה

השקט הזה, מסכימים כולם, הוא אולי החוזקה המרכזית של הסייף הצעיר. בניגוד לרוב הסייפים, שבתחרויות מפגינים אנרגיות גבוהות, שריד נראה כאילו הרגע העירו אותו גם כשזה אחרי שעות של קרבות. בתחרות הבוגרים, פתאום, בסוף קרב הגמר, זה השתנה לרגע. "אני ידוע בזה שאני לא צועק אף פעם, לא מרגיש שנאגר אצלי לחץ", מספר שריד. "סייפים תמיד אומרים לי: 'מרגישים את הרצון לצעוק', אבל אף פעם לא הרגשתי. רק לקראת סוף הגמר הרגשתי את זה בפעם הראשונה, רצון להוציא, לצעוק. אבל התוצאה היתה 10-12 לטובתי, ואמרתי לעצמי: אין מצב שאני צועק, אני לא הולך לצעוק עכשיו ואז להפסיד. ואני מת לצעוק! ואז ניצחתי".

וצעקת?

"בפעם הראשונה בחיים שלי. אבל אף אחד לא שמע, כי כל האולם צעק, כולם היו בשוק. אחר כך הסייפים האחרים אמרו לי: 'אלון, איך אתה עדיין לא צועק?!', ואמרתי: 'צעקתי!'", ואז הוא מחייך ומוסיף: "טוב, זה היה לשנייה והפסקתי".

אלון שריד: "אני רגוע בתחרויות, ואני לא צועק, לא מרגיש שנאגר לי לחץ. עד הגמר האחרון לא הרגשתי אף פעם רצון לצעוק. ואני גם לא שומע את הצעקות מסביב כשאני בזון. כשאני לא בזון אני יכול לשמוע את החתול בצד השני של הרחוב"

לא לדרוך על הקווים

הצעקה, ובעצם היעדרה, הוא סמל לכל סגנון הסיוף של שריד: נטול אגרסיות, בלי הקילר אינסטינקט שלעתים קרובות מאפיין סייפים, אלא מבוסס על דיוק, גמישות וניצול הזדמנויות. מאמן בכיר בענף פשוט מגדיר אותו "ילד רוח".

"יש סייפים שהרגו אותי באימונים, אבל דווקא בתחרויות הם לחוצים וקשה להם לתפקד. אני בתחרויות רגוע, פחות מתרגש, ומסייף טוב יותר מבאימונים", אומר שריד. "אלון רקדן, הורג אותך ברכות, כאילו בלי הרבה מאמץ", אומר בלוה. "סייפים מובילים אחרים הם מאוד 'בחוץ', אבל סגנון הסיוף של אלון הוא כמו האישיות שלו — בקצב האחר, בלי גבריות מצ'ואית, עם יכולות אתלטיות מעולות, גמישות ודיוק. בלי דקירות דטרמיניסטיות, כאלה שאתה מתחייב להן ומסכן את עצמך. זה סיף של מי שלוקח את מה שנותנים לו".

"נכון שהוא מוכשר", אומר המאמן לויט, "אבל גם העבודה שלו מדהימה. לא משנה כמה אני אעביד אותו — הוא יעשה הכל עד הסוף בלי להגיד מילה. אף פעם לא שמעתי ממנו 'אי אפשר' או 'קשה לי'. ניסיתי שיכאב לו, שיגיד שהוא לא יכול, למשל אחרי עבודת רגליים אינטנסיבית, וכלום. הוא יגיד: 'קצת כואב אבל בסדר', וממשיכים. הוא מאוד מרצה וזה בא לזכותו. הספורטאי הישראלי מתבכיין, אצלו אין דבר כזה".

שריד עצמו מודה בעניין המורכב הזה: "האמת שאני לא רואה את עצמי כתחרותי, אני פשוט טיפוס מרצה. יש מי שאומרים 'אני לא יכול לסייף טוב כשמסתכלים עליי, זה מלחיץ אותי', אבל אצלי זה הפוך — אני מרגיש מחויב לתת עבודה, זה אפילו קצת עוזר לי, וככל שיש יותר אנשים אני מחויב יותר".

וכשאתה מפסיד?

"זה לא שאני לא מתרגש מהפסדים. זה כן כואב. אבל אני לא נהיה סוער. יצא לי לבכות אחרי הפסד, כשידעתי שיכולתי להגיע ליותר, אז זה מבאס. אבל אם אני מרגיש שעמדתי ביעד אני בסדר עם הפסד".

הגישה הזאת חייבה גם את המאמן ליישר קו עם הסייף שלו. "מגיל 9 הוא היה אומר לי 'אני רוצה אותך עם רעל בעיניים', אבל אין לי הדבר הזה, והוא כבר מבין את זה. אז הוא לא צועק בקרבות שלי אף פעם, אין 'יאללה, תן עבודה!' כמו שהוא עושה עם סייפים אחרים. ולפני תחרות יש כאלה שנכנסים ללחץ, ודורון מרגיע אותם — 'תורידו הילוך, תעשו נשימות'. אצלי זה הפוך, אני נכנס לאיזה שאנטי כזה והוא מנסה להעיר אותי, 'יאללה, תתחיל לעשות קפיצות, תכניס אנרגיות'".

"בתחרויות כולם מתכנסים סביב קרב ומתחילים לצעוק", מספר האב גדי. "וכששאלתי את אלון, 'זה לא מפריע לך?', הוא ענה: 'לא, מבחינתי יש שקט מוחלט. יש רק תדר אחד, הקול של דורון. רק אותו אני שומע'".

"כשאני ב'זון' אני לא שומע את כל הצעקות מסביב", מסביר שריד. "כשאני לא ב'זון' אני יכול לשמוע גם את החתול בצד השני של הרחוב, ואז אני בדרך כלל מפסיד. כשפתאום בקרב מגרד לי, כשאני רוצה להגיד משהו למישהו, חושב על מה אני אוכל אחר כך או מה קרה בקרב הקודם — זה אומר שאני לא פה. וזה קורה".

איך אתה מכניס את עצמך לזון?

"לפני קרבות אני עושה הליכות מסביב לאולם ואני כל הזמן רואה קווים ומסלולים — אני רואה זוויות ומסלולים שיוצאים מכל פינה על השולחן שאנחנו יושבים לידו עכשיו, ומבחינתי זה קו דמיוני שאני לא יכול לדרוך עליו. אז באולם התחרות אני גם רואה קווים דמיוניים, הולך בין הקווים האלה, קופץ מעליהם, כל הזמן הראש עובד ומנתח, ככה איזה 10 דקות. עובר לי בראש שאם אני אדרוך עליהם אני אסייף פחות טוב".

ין ויאנג עם המאמן

החיבור עם המאמן לויט משמעותי להתקדמות של שריד. "אבא, אל תיעלב, אבל דורון קצת כמו אבא שלי", אומר הנער. "ובתקופה האחרונה אני מדבר איתו יותר לא רק על הסיף אלא גם על החיים האישיים — לימודים, חברים, בילויים, מה קורה איתי עכשיו. והוא לא צועק עליי אף פעם, הוא מבין שאיתי זה לא זה, שאם הוא יצעק אני רק אתעצבן".

חלק מהחיבור ביניהם נעוץ בהבדלי האישיות. "זה קצת ין ויאנג", אומר בלוה, "דורון סוער, אלון שאנטי, זה קשר של השלמה אנרגטית בין הפכים, וזה מוציא מאלון יכולות גבוהות. ודורון לא מכתיב לאלון מה לעשות, הוא כמו סוקרטס איתו, שואל שאלות".

"היה לי איתו חיבור טוב מההתחלה, הוא ילד ממושמע, כיף לעבוד איתו", אומר לויט. "היום כבר יש לו בגרות יוצאת דופן על המסלול והבנת קרב טובה מאוד יחסית לבני הגיל שלו. הוא התבגר, גבה (1.87 מטר), מבנה הגוף שלו נהיה יותר ספגטי, גמישות כזאת שאתה לא יכול לדעת איפה תסתיים ההתקפה שלו. ובתקופת הקורונה התקרבנו עוד יותר".

הקורונה, אגב, גם אפשרה לשריד לעשות קפיצה באימונים. בעוד שאצל ספורטאים רבים אחרים בשלל ענפים המגפה שיבשה לגמרי את מסלול ההתפתחות המקצועי, הסייף הצעיר דווקא הרוויח מזה. "עד הקורונה הוא היה במסלול צפוף של בית ספר עד אחר הצהריים, ואז מנוחה קצרה ואימון עד 8 בערב, חזרה הביתה ב־9 ותחרויות בסופי שבוע", מספר האב. "כשהגיעה הקורונה היה לו המון זמן חופשי, פתאום נכנסו חזק חיים חברתיים שמילאו אותו מאוד, ובמקביל הוא התחיל להתאמן חזק, כולל אימוני כושר משוגעים בזום כשלא היה אפשר לצאת מהבית". לצד תגבור אימוני הכושר, שריד התחיל באחרונה לעבוד גם עם תזונאית על תפריט מותאם אישית לחיזוק מסת השריר. פתאום, בשנה אחת, גם הילד נהיה ספורטאי מקצועני.

אוהד בלוה, המנהל המקצועי של נבחרת ישראל: "זה מסוכן להיות ילד פלא ולהבשיל כל כך מוקדם. אבל כשאתה מקבל במתנה סוס אתה לא בודק לו את השיניים, וזה חתיכת סוס"

בדרך לצמרת העולמית?

מה הלאה? השאלה הזאת מתחדדת אחרי ההישג הגדול באליפות ישראל לבוגרים, ועל רקע האולימפיאדה, שבה לא משתתפים סייפים ישראלים (למעשה, האחרונים היו בבייג'ינג 2008).

שריד עצמו בעיקר חושב להתנסות סוף סוף בתחרויות בינלאומיות. "זה הזוי — כל ההישגים בארץ, ואני בכלל לא מכיר תחרויות בחו"ל. השאיפה היא לעשות בתחרות הבוגרים הבאה תוצאה טובה ואז לטוס לאליפות אירופה. אני מאוד מחכה לזה".

"בשנתיים האחרונות לא היו תחרויות וזה גרם לאלון לפספס שנה וחצי של ניסיון בינלאומי, אז עדיין יש בו משהו בוסרי, לטוב ולרע", אומר לויט. "הטוב זה שהוא נשאר צנוע ורעב, הפחות טוב זה שהוא פחות מנוסה. השנה אני מצפה שהוא ייסע ל־13-10 תחרויות בחו"ל, בספטמבר הוא כבר יהיה במוקדמות אליפות הבוגרים באירופה, ואני מאמין שהרמה שלו מספיקה לצמרת העולמית בקדטים ואפילו בנוער אני מאמין שהוא יכול להיות בטופ טן. אבל אתה לא יכול להיות אנדרדוג לנצח. אנחנו נכנסים עכשיו למיינדסט שונה".

כמה רחוק שריד יכול להגיע? בלוה אופטימי, אבל גם זהיר. "יש המון אפשרויות בענף הזה. השבוע באולימפיאדה ניצח סייף צרפתי שבכלל לא היה אמור להשתתף בה, שנכנס במקום ספורטאי שהודח בגלל חשד לשימוש בסמים", הוא אומר. "אלון בן 15, כך שזה גיל מוקדם עדיין לנבא לאן יגיע. אנחנו רגילים למסיבות של הכתרת צעירים כ'הדבר הבא', אבל גם נופלים לא מעט עם ניחושים כאלה. כן יש באלון התכונות שאני מחפש — לא נלחץ, יכול לסיף בקו אחורי, התקפות טובות לגילו, חכם וסקרן, רוצה מאוד להתקדם, בסיס הכושר שלו טוב מאוד, והוא לא פוחד לקחת סיכונים וגם לא פוחד להפסיד. המשפט הראשון ב'ספר הסמוראי' הוא: 'סמוראי טוב הוא זה שלא פוחד למות'. אלון בקטע הזה הוא חומר מעולה".