ה

יה אפשר לחשוב שאחרי 7 באוקטובר הדבר האחרון שנרצה לראות בטלוויזיה הוא סרט אימה על משפחה שנוסעת לנופש בבית כפרי ושקט, ומגלה שהיא נקלעה לסכנה עולמית בממדים חסרי תקדים, כשהאי־ודאות שולטת וכל פרט מידע שמתווסף רק מבהיר עד כמה המציאות החדשה איומה עוד יותר. ובכל זאת "להשאיר את העולם מאחור", שעלה לאחרונה לנטפליקס, הפך לסרט הנצפה ביותר בפלטפורמה בישראל. אולי דווקא משום שהוא מאפשר לנו לחטט בזהירות בפצעים הטריים הקולקטיביים שלנו דרך סיפור מרוחק ובדיוני על משפחה אמריקאית.

נקודת המוצא של הסרט היא משפחה לבנה ואמידה — אמנדה וקליי (ג'וליה רוברטס ואית'ן הוק) ושני ילדיהם  —ששוכרת בית רחב ידיים ומפואר בכפר נופש לעשירים. בהדרגה מתגלים סימנים מבשרי רעות: האינטרנט מפסיק לפעול; מכלית נפט מאבדת כיוון ומתרסקת בחוף; ופתאום דפיקה בדלת —גבר ואשה שחורים, ג'ורג' (מהרשלה עלי) ובתו רות, שמציגים את עצמם כבעלי הבית, מבקשים להצטופף עמם, כי בעיר הגדולה שאליה נסעו כבו כל האורות, והם חוששים. הדבר מעורר רצף של חשדות הדדיים, והחשש מהמצב ההולך ומסתבך רק גובר.

כבר בשלב זה קופצת לראש האלגוריה ליחסי ערבים־ישראלים, בעצם הדיון על למי שייך הבית: "המקומי", מי שהיה כאן קודם ומחזיק בבעלות הרשמית, או "המהגר", מי ששילם תמורת הזכות לשהות בבית והשקיע בו מהונו הפרטי? והאם בכלל אפשר לחלוק בית אחד בין שתי משפחות? המשך הסרט יבהיר לכולם שתביעות הבעלות אינן רלבנטיות כשהקרקע שמתחתינו בוערת. במצב כזה כל הצדדים חייבים לשתף פעולה כדי לשרוד.

כבר בתחילת הסרט קופצת אלגוריה ליחסי ערבים־ישראלים, בדיון על למי שייך הבית: לבעלים או לשוכרים? והאם בכלל אפשר לחלוק בית אחד בין שתי משפחות? הסרט מבהיר שכל זה לא רלבנטי כשהקרקע מתחת לבית בוערת. כל הצדדים חייבים לשתף פעולה כדי לשרוד

הדמיון למדינת ישראל הולך ומעמיק כשמתברר כי האסון בסרט אינו אירוע חד־פעמי, אלא מצב מתמשך ומתפתח, שמשפיע על הכל ודורש מכולם להכיר בו ולהסתגל אליו. אבל לא כל הדמויות בסרט מסכימות לכך, ובאופן אנושי ומאוד נפוץ הן מגיבות לאסון בהדחקה, התעלמות והתבצרות בבית, אפילו במחיר של תוקפנות כלפי אחרים, כדי לשמר בועה מהעולם הישן — שכמובן עד סוף הסרט תתפוצץ להן בפנים.

האסון מתגנב לאט בסרט, באופן שמאפשר בהתחלה לכולם לנסות להתעלם ממנו או להקטין את ממדיו. הנה, תכף הטלוויזיה תחזור לשדר ושקופית שידורי החירום תיעלם, האינטרנט ישוב, הילדה תוכל לצפות בפרק הסיום של "חברים" והחדירה של הזרים למרחב המשפחתי תיפסק. אמנדה, קלישאה טיפוסית של אשה לבנה עתירת זכויות, שמעידה על עצמה שהיא שונאת אנשים ולא סומכת עליהם, שואלת את ג'ורג' מהי תוכנית הפעולה. כי חייבת להיות תוכנית, משהו שאפשר לעשות כדי לצאת מחוסר האונים, מישהו שייתן תשובות. אבל אין.

קליי נוסע למרכז המסחרי כדי למצוא מישהו שיודע משהו או לפחות עיתון מודפס, מידע. אבל בלי GPS הוא הולך לאיבוד, ונתקל בדרך בפלאיירים מאיימים בערבית שנופלים מהשמים ומבשרים על סופה של אמריקה. טרור פסיכולוגי?

ג'ורג' נוסע לאחוזה שכנה כדי לגלות אותה ריקה ופרוצה, ורואה ממנה מטוסים שמתרסקים אל החוף, עם כל נוסעיהם. אשתו היתה אמורה לטוס הביתה באותו יום. אז הוא מחליט לשקר לבתו ולהסתיר ממנה את מה שראה. בזמן הזה הצופים רואים את ההודעות האחרונות שהוא שלח לאשתו, כולן נותרו ללא מענה, רובן לא הגיעו ליעד בכלל כי הרשת נפלה. וכך, בלי שהתכוונה לכך, דרמת האימה האמריקאית הזאת מצליחה לעורר בצופה הישראלי תחושות מקומיות להכאיב.

הסיבות לאסון לא מתבהרות. הסברות נעות בין משבר אקלימי למתקפת סייבר, וכמו בישראל שאחרי 7 באוקטובר, גם כאן הצורך להסביר את הבלתי נתפס מידרדר לתיאוריות קונספירציה פרועות, בעיקר ככל שנוקפים הימים והאירוע הזה — המלחמה, המתקפה, הטראומה, האסון, מה שזה לא יהיה — מסרב לגווע ומתגלה לא כספרינט של קטסטרופה, אלא מרתון של אסונות. וכעת השאלה איננה איך מחזיקים מעמד עד שהוא יעבור, אלא איך ממשיכים להתמודד בתוך ההתרחשות. אילו מין אנשים נהיה עכשיו, ומה ייצא מאיתנו במאבק הקיומי לשרוד ולשמור על היקרים לנו, בהיעדר גוף אחראי שזה תפקידו? כי גם בעולם של הסרט אין ממשלה מתפקדת, וחיילים לא מציפים את הרחובות כדי להציל את האזרחים, כמצופה ממצב חירום. ישנה רק תחושת הפקרות.

הסרט מבהיר שכשאין על מי לסמוך, עלינו לסמוך זה על זו וזו על זה. רואה השחורות שמתבצר בביתו וחוזר אחורה למקום כמעט ראשוני והישרדותי — בסופו של דבר ניאות לפתוח דלת לשכן (גם אם בתשלום). ואילו במשפחות שנתקעו יחד מתגלים ניצוצות של תקווה: לאט לאט שכבות ההגנה מתקלפות, אמנדה מכה על חטא הגזענות שלה ורות מתנצלת על עוקצנותה. המצוקה המשותפת מאלצת כל אחד למצוא בעצמו את היכולת לפעול גם למען האחר. להודות בחולשה, ללכת יחד להשיג ציוד, לטפל במי שחולה, למצוא מקום מחסה. ככל שהעולם המוכר הולך ונחרב, מתחדדת ההבנה שהאנשים שסביבנו הם כל מה שיש לנו.

ולצד חמלה ועזרה הדדית, המרכיב הנוסף שהסרט מציע כהתמודדות עם טראומה הוא יצירות תרבות: למצוא נחמה בסיפורים האנושיים בסדרות ובסרטים, להתרגש מהיחסים הבין־אישיים שהם מציגים לנו, ולחפש בהם ערך שיעזור לנו לצלוח את החיים עצמם. זה יותר מאשר התחפרות בעבר המנחם. הסרטים והסדרות מציעים לנו גם משהו הישרדותי ובעל ערך — וזו התזכורת לכך שיש לנו יכולת להמשיך, שגם לנו יש סיפורים לספר לעולם. והצורך לספר את הסיפורים שלנו, לעבד את המציאות ולהתבונן בה, לשאוב השראה מהעולם ולתת השראה לאחרים בתורנו — כל זה מסייע לנו לשמור על צלם אנוש ונותן לנו כוח להמשיך, גם בעיצומו של ההווה המתמשך הכי נוראי.