חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// שר האוצר מבטיח יציבות, אך לא מקיים /// דחיית הבחירות היא חוסר הבנה בדמוקרטיה /// ביטוח לאומי צריך לשנות את האופן שבו מודדים עוני /// השיח המתלהם מסכן את האנושיות שלנו
סמוטריץ'
לא מבין ביציבות
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' האריך השבוע את כהונתו של נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, ובטקס שקיים הסביר שהמהלך חשוב כדי "לשדר אחדות, המשכיות ויציבות, הימנעות ממחלוקות וטלטלות של המשק". הוא אף הרשה לעצמו להתפייט ולהדגיש את הסמליות בכך שמהלך כזה נעשה בבית הנשיא "על המשמעות המאחדת שלו".
אין ספק שאחדות, יציבות והימנעות ממחלוקות מיותרות הן דברים חשובים, ובייחוד בתקופת מלחמה. חבל שסמוטריץ' עצמו מתעקש לפלג, לחרחר מריבות מיותרות ולדחיין. כך למשל, זה יותר משנה שהוא לא ממנה יו"ר קבוע לרשות שוק ההון, הרגולטור שמפקח על חברות הביטוח, החסכונות הפנסיוניים של הציבור ושוק האשראי החוץ־בנקאי — מחדל חסר תקדים שמחבל ביציבות ומעיד על חוסר הבנה של חשיבות התפקיד.
את תקציב המדינה תקע סמוטריץ' בגלל דרישה לתת עוד חצי מיליארד שקל להתנחלויות. זאת לאחר שהתעלם מהמחאה הציבורית שדרשה לבטל את משרדי הממשלה המיותרים, וניפח משמעותית את תקציבי השרים ממפלגתו, ובהם משרדים "חיוניים" כמו המשרד להתיישבות ומשרד המורשת והמסורת.
ומה לגבי הסיוע לנאנקים תחת נטל המלחמה? לקח לסמוטריץ' הרבה זמן להתניע את תוכנית הפיצויים למגזר העסקי, וגם עתה, חודשיים וחצי לתוך המלחמה, נותרה אי־ודאות: האם הערים שנכללו באופן מיוחד במסלול לפיצויים מורחבים עבור אוקטובר יזכו לפיצויים מוגדלים גם עבור נובמבר (שכבר נגמר) ודצמבר שעומד להיגמר. איך בעלי עסקים אמורים להתנהל כשהם לא יודעים מה היקף הפיצוי שיקבלו? אפילו שותפו לקואליציה יו"ר ועדת הכספים משה גפני רטן בעניין ואמר שאי אפשר להמשיך כך.
ואם לא די בכך, סמוטריץ' גם עשה השבוע פליק פלאקים בענייני תוכנית הפיצויים לעצמאים שמשרתים במילואים והמס על משקאות ממותקים, שהוא עצמו ביטל למרות כל מה שאמרו המומחים והמוחים.
אז יפה שסמוטריץ' מכיר קבל עם ועדה בצורך ביציבות ובאחדות. אבל מוטב שהוא קודם יעשה בדק בית בעניין, ויבין שיש לו הרבה במה להשתפר.
/// / עירית אבישר
צילום: שלו שלום
הבחירות המקומיות
חגיגה, לא מריבה
"קמפיין בחירות הוא אירוע מפלג, זה מה שעם ישראל צריך עכשיו? שבכל הרשויות יתחילו לריב אחד עם השני?", כך נימק השבוע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את רצונו לדחות את הבחירות המקומיות לסוף פברואר. זה לא השימוש הפוליטי היחיד שסמוטריץ' עשה בשם האחדות, אך השימוש הנקודתי הזה חושף יותר מכל את תפיסתו בנוגע ל"אחדות": מבחינתו ריבוי הדעות והוויכוח עליהן במרחב הציבורי הם סמל לחולשה, ואי־הסכמות על חלוקת משאבים מפלגות את העם, ולכן בחירות הן הכרח שנכפה עלינו כחלק מהגלות. ההשקפה הזו מתאימה לתפיסת עולם שמאמינה כי הגאולה צבועה בצבעים של משטר מלוכני־דתי, שבו יש גורם יחיד (מלך) המנהיג את החברה לבדו — אבל לא לדמוקרטיה.
חשוב להגיד את ההפך. לא בכדי אומרת הסיסמה כי "בחירות הן יום חג לדמוקרטיה". אנו חוגגים את היכולת שלנו לנהל את חילוקי הדעות שלנו בלי להידרדר לאלימות. ודווקא בעת מלחמה בגבולותינו, אנו ראויים לחגיגה כזו, שכן הישראלים הוכיחו שוב, שלמרות חילוקי הדעות הם נלחמים זה לצד זה וזה, למען זה ללא היסוס. אחדות איננה אחידות בדעות ואיננה הדחקה של חילוקי דעות, אלא היכולת לחיות יחד ולנצח יחד, תוך כדי ניהול נבון של חילוקי הדעות.
/// / שלמה טייטלבאום
דו"ח העוני
העוני שלא סופרים
דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת, שפורסם השבוע, גילה שעלות המחיה הבסיסית המינימלית של משפחה בת ארבע נפשות גבוהה ב־32% (3,100 שקל) מרף קו העוני שמחשב הביטוח הלאומי. הפער הזה בין קו העוני הרשמי למציאות הוא עדות לנקודת העיוורון של הממסד כלפי אוכלוסיות שלמות בישראל, והוא נובע מכך שקו העוני מחושב לפי סטנדרט בינלאומי שמתייחס רק לרמת ההכנסה: אם ההכנסה הפנויה של משפחה מסוימת נמוכה מהנתון החציוני במדינה. אלא שהמדד הזה מתעלם מהצד השני במשוואה — ההוצאות, ולא שואל מהי בכלל מידת היכולת של המשפחות לעמוד בהוצאות המחיה הבסיסיות שנדרשות מהן, כמו ביטוח בריאות מינימלי או הוצאות חינוך חובה.
משמעות העיוורון הזה היא שיש הרבה מאוד עניים בישראל שנופלים בין הכיסאות, כי מבחינת המדינה הם בכלל מעל לקו העוני. ישראל נמצאת ממילא במקום רע בצמרת טבלת העוני של ה־OECD, והנה מתברר שהמצב רע עוד יותר. הגיע הזמן שהביטוח הלאומי יפתח מדד רב־ממדי משלו לעוני, שיכלול גם את היכולת לעמוד בהוצאות. כשתהיה פה ממשלה שתרצה באמת לחלץ עניים ממצוקתם ולא תראה בעוני נכס אלקטורלי, מדד כזה יכול לשמש לה כלי עבודה חשוב.
/// שחר אילן
השיח הרעיל
לא לאבד צלם אנוש
השבוע הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד נועם דיין, תושב זיכרון יעקב, על הסתה לטרור, הסתה לאלימות ופרסום הסתה לגזענות. האישום נסוב סביב טקסטים שהפיץ דיין ברשתות החברתיות, ובהם: "אני אישית אהנה לפוצץ גולגלות של תינוקות ערבים"; "צריך לאנוס ילדות פלסטיניות"; "צריך להקים מחנות השמדה לפלסטינים"; "מוסלמים הם לא בני אדם, הם אפילו לא ג'וקים. הם אוויר, אבק, שום דבר".
השבוע גם חגגו יום הולדת 60 לכוכב הקולנוע בראד פיט. איך זה קשור לדיין? בסרטו "שבעה חטאים", כשהשוטר בגילומו עומד לירות בראשו של רוצח סדרתי אזוק, מפציר בו שותפו: "אל תעשה זאת. אם תהרוג אותו, הוא ניצח". למה דווקא הנבל שנורה הוא המנצח? כי זה מעיד על ניצחונו של הרשע הטהור, שהשתלט גם על נציג הטוב וזיהם אותו.
הטקסטים של דיין הם ניצחון של החמאס. והם לא מגיעים בוואקום. הם עוד סמל להקצנה שעוברת עלינו כחברה: מהקריאות העממיות "לשטח את עזה", דרך החיילים שמשחיתים מסגדים ועד השר שמציע להטיל על עזה פצצת אטום. ככל שנזדהם ברעל המסית הזה, בגזענות הרצחנית הזו — נפסיד במערכה על קיומנו כמדינת צלם אנוש.
/// משה גורלי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
אסון החטופים הוא קריאת השכמה לתפוס את עצמנו בידיים
בתחילת השבוע נאלץ הרמטכ"ל "לחדד נהלים" ולהגיד משפט די מדהים: מי שמרים ידיים ונכנע, קחו שתי שניות לפני שאתם יורים בו. זה אמור להיות טריוויאלי: הרג אמור להתבצע רק באין ברירה אחרת. אבל בשנים האחרונות, וביתר שאת במלחמה הזאת, כוחות הביטחון של מדינת ישראל פועלים בשטחים מסוימים כאילו שכל מי שזז בהם — דמו מותר. זה אומר שמבחינתנו כל מי שנמצא עכשיו בעזה הוא טרוריסט שגזר דינו מוות, בין שהוא חמאסניק שרוצה להיכנע (נכס שישראל צריכה לשמוח להשיג), אזרח חף מפשע שאין לו לאן לברוח, או שלושה חטופים ישראלים שהיו צריכים לחזור הביתה.
הרמת ידיים היא הסימן הבינלאומי המוסכם לכניעה. והיד היא האיבר האנושי הכי מרכזי — אנחנו מושיטים יד לשלום, נותנים יד לעזרה, מחמיאים למי שיש לו ידי זהב, וכועסים על מי שמכופף את ידינו. היד גם מדברת בשבילנו כשאי אפשר לשמוע את קולנו, ולכן אקט הרמת הידיים הוא חזק כל כך — זו הדרך הכי ברורה של אדם לסמן שהוא לא מסוכן. לכן גם העובדה שצה"ל כמערך לוחם לא נערך בכלל לאפשרות כזו פוגעת עמוק בלב של כולנו.
כי היד היא גם ביטוי של זיכרון, כינוי לאנדרטה למתינו. ההבטחה האלוהית בספר ישעיהו להקים "יד ושם" הפכה לשם המוסד שהוא מילה נרדפת להנצחת הקורבנות של רצח העם הכי מחריד של המאה ה־20, תזכורת לכל העולם לצורך בחמלה ובהגנה על חסרי הישע. אם אנחנו לא רוצים לאבד את האנושיות שלנו במלחמה הזאת, אנחנו מוכרחים לקחת את עצמנו בידיים.
