ה

מרינה של תל אביב, הממוקמת מאחורי בריכת גורדון המיתולוגית, נדמית ביום שמש חורפי למקום רגוע ושלו. אין בה אנשים, הרציפים ריקים, סירות מפרש עוגנות כשמפרשיהן מקופלים ותורניהן חשופים. אלא שהמראה הפסטורלי אינו מסגיר את הסערה שחווים 40 בעלי סירות המתגוררים במרינה. מדובר בחובבי שיט מן היישוב, בעלי סירות פשוטות, שנאבקים כעת על זכותם להישאר במקום. לפני חודש הם קיבלו התראה שלפיה, עם חידוש החוזה בשנה הבאה, לא יוכלו עוד להתגורר במרינה.

למעשה, הדיירים תלויים בחסדיו של מנהל המרינה מטעם החברה העירונית אתרים, עופר דובנוב, שלטענתם עושה במרינה כבשלו כבר 12 שנה. לטענתם, דובנוב מיישם את האג'נדה של עיריית תל אביב, בראשות רון חולדאי, המבקש לבסס עיר נוצצת לעשירים. לפני כשבועיים נרשם עוד ציון דרך בקידום האג'נדה הזאת, כשהוועדה המקומית אישרה להפקדה את התוכנית להריסת כיכר אתרים, הנמצאת על קו החוף ממש מעל המרינה. לפי התוכנית החדשה, במקום הכיכר ייבנו שני מגדלים בעלי 25 קומות, שבהם יהיו 220 דירות ו־300 חדרי מלון. בהתחשב במיקום המבוקש והנדיר, המגורים במקום צפויים להיות מהיקרים בישראל. ורק מתבקש שלעשירים שיגורו שם תהיה חניה ליאכטה בקרבת מקום.

"מדובר ברצון של העירייה להעיף את האנשים שאינם אמידים מהמרינה, ולייעד אותה רק לאנשים עשירים. אנחנו לא ניתן לזה לקרות", אומר יזם ההייטק נעם שמאי (57), שמתגורר במרינה על סירתו. שמאי, איש ים ותיק, משוכנע שדובנוב התעורר בגלל השינויים שאמורים להתחולל בכיכר אתרים.

דברים דומים אומר שמואל רזניק (57), המתגורר גם הוא על סירתו, עם רעייתו ובנו. "אין לזה שום קשר לספורט ימי ולקידום השיט", הוא אומר בכעס. "זו רק דרך לפנות את הים לעשירים שיכולים להרשות לעצמם, בעיר הכי יקרה בעולם".

שלטון הפחד ברציף המצורעים

כשביקרתי במקום נחשפתי גם אני לרגע לאווירת הפחד שמחלחלת אליו. צעדתי עם צוות הצילום לראיין את לאה קדם בת ה־81, המתגוררת בסירה קטנה שעוגנת ברציף הכי נחות במרינה, המכונה על ידי עוגניו "רציף המצורעים". כשליווינו אותה לסירתה שעטה לעברנו סירה שעליה עמד אדם וצעק לעברנו שאסור לצלם בשטח המרינה ללא אישור. זמן קצר אחר כך כבר שוגר מכתב לעורכת הדין של קדם: "היום בשעה 13:00, מרשתך, לאה קדם, בעלת כלי השיט 'איספניולה 80449', הכניסה צוות צילום כדי שיצלם את מתקני המרינה", לשון המכתב. "על פי נוהלי המרינה, כל צוות צילום נדרש לקיים מראש פגישה עם מנהל המרינה, לבצע חוזה התקשרות, להציג ביטוח, שיפוי ועוד. אנו רואים בכך עוד צעד התרסה כנגד המרינה, ועוד הפרה בוטה ומהותית של חוזה ההתקשרות בינינו. הנך מתבקשת להפסיק את מעלליה של הגברת קדם לאלתר".

מבחינת קדם, המשטור הדרקוני הזה הוא עניין שבשגרה. המצלמות הפזורות במרינה יכולות לעקוב אחריה בכל עת, וכשהיא אינה סרה למרותו של מנהל המרינה דובנוב, הוא אינו מהסס להסיר את הכפפות. כך, למשל, הוא שולח מדי פעם את שומר המרינה לבדוק באישון לילה אם קדם אכן ישנה בסירתה. "הוא דרש ממנה לעזוב את המקום כמה פעמים, תוך איומים ופגיעה בפרטיות", אומרת פרקליטתה, עו"ד שרון שפינט־סיראי. "פעם הוא אפילו ניסה למנוע פיזית את כניסתה לרציף, כשצלצל לשומר ואסר עליו לתת לה להיכנס. למרבה המזל השומר התעלם מהוראותיו הבלתי חוקיות".

הסיפור של קדם עם הים התחיל בסוף שנות השבעים. בהתחלה גלשה על גלשן רוח, ואחר כך הכירה את תא"ל מייק קיש, אביו של ח"כ יואב קיש. קיש האב אהב להפליג ביאכטות וחיפש שותפים להפלגות, מפני שהנהלים קובעים שיש להפליג בזוגות ואשתו לא אהבה את הים. "שטתי אז להמון מקומות: יוון, טורקיה, איטליה, איפה לא הייתי", אומרת קדם.

למרינה היא הגיעה זמן קצר אחרי הקמתה. "אני כאן משנות השמונים. אז ישבנו כולנו בבית הקפה, היה הווי, כמו שנהוג בכל המרינות בעולם. היום אין מועדון, אין מקום משותף, כל אחד יושב בסירה שלו". היא התגוררה בסירות רבות יחד עם שותפות וחברות ונחשבת שייטת מוערכת. בעברה היתה עורכת סרטים ואחר כך התמחתה בהנחיית הורים. כל אותו זמן, האהבה לים היתה חלק מרכזי בחייה. ב־2017, היא מספרת, "הבן שלי הפתיע אותי ומימן לי רכישת סירה. בגיל 77 עזבתי את הדירה המרווחת שלי בצפון תל אביב ועברתי לגור במרינה בסירה קטנה של 11 מ"ר".

כדי להשיג מקום עגינה במרינה יש להירשם ברשימת המתנה ארוכה וחסרת שקיפות, שבה יש כרגע כ־170 ממתינים, משום שהמרינה קטנה וצפופה והעוגנים בה אינם ממהרים לפנות את מקומם. לחלופין, אפשר לקנות סירה עם חוזה עגינה, וכך לדלג על רשימת ההמתנה ולזכות בהיתר כניסה למרינה. בשני המסלולים, האישור הסופי מותנה בריאיון אישי עם מנהל המרינה, שאמור לאשר את חידוש החוזה. מה בודק דובנוב בריאיון? איש אינו יודע בוודאות: הקריטריונים, בדיוק כמו רשימת ההמתנה, אינם שקופים. עם זאת, מעדויות של שוכרים שהתראיינו אצלו בשנים האחרונות עולה כי הוא מברר אם לשוכרים הפוטנציאליים יש דירה בבעלותם, ומנסה לוודא שאינם מתכוונים לגור במקום.

"דובנוב החליט להיטפל אליי לפני שנתיים בערך", אומרת קדם. "הוא אמר, 'את אשה זקנה, מה את גרה פה לבד? זה מסוכן בשבילך. את הרי יכולה ליפול מהרציפים בכל רגע'. אני לא מבינה, מה כל כך מפריע לו בגיל שלי? יש כאן גבר בן גילי, אם לא יותר, שמדי יום יוצא לים לבדו, בסירה קטנה, למרות שהחוק אוסר שיוט לבד. לאיש הזה דובנוב מוותר. למה, כי הוא גבר? ולמה הוא חושב שאני לא מסוגלת לתפקד? אני עובדת, ובימים אלה מסיימת לכתוב ספר. אז למה אסור לי לגור במרינה?".

הנימוק המשפטי שבו נתלה דובנוב, היא מספרת, הוא העובדה שלמרות הניסיון העצום שלה בשיוט, היא מעולם לא הוציאה רישיון סקיפר: כדי לציית להגבלות החוק היא מקפידה להפליג רק בלוויית שותפים בעלי רישיון כזה.

"שנה אחרי שנכנסתי לגור כאן, דובנוב אמר שעל פי החוזה עליי להיות בעלת רישיון סקיפר", מספרת קדם. "הוא הודיע לי שאם לא אוציא רישיון סקיפר, או לחלופין אגור עם מישהו שיש לו רישיון סקיפר, אגורש מהמרינה. הוא גם דרש שאביא תצהיר, מאומת בידי נוטריון, שבו אני מתחייבת לקיים את הוראותיו כלשונן, כלומר לגור עם סקיפר. אם לא אעשה זאת, הוא איים להביא מנוף ולפנות את כלי השיט מהמרינה".

בלית ברירה, קדם פרסמה מודעה והחלה לחפש שותפים פוטנציאליים. למזלה, בעת שראיינה אחד מהם בבית קפה, נכנסה לשם מכרתה עו"ד סיראי, גם היא דיירת המרינה. "היא שוחחה עם אדם שנראה מפוקפק מאוד", מספרת סיראי. "כשתמהתי איך אשה בגילה אמורה לגור עם גבר זר בסירה כל כך קטנה, היא הסבירה שאין לה ברירה, ושדובנוב מחייב אותה לגור עם סקיפר. הרגשתי שאני לא יכולה להפקיר אותה והתחלתי לסייע לה בהתנדבות. הסברתי לה שהחוזה דורש רישיון שיט, ולא רישיון סקיפר", היא מוסיפה ומציגה את החוזה. "יש הבדל מאוד גדול: רישיון שיט זה כמו טסט לרכב, ורישיון סקיפר אפשר להשוות לרישיון נהיגה".

עד אותה עת, סיראי היתה דיירת אהודה מאוד על דובנוב. "אני עורכת הדין של עמותת 'הפורום לקידום השייט', שמארגנת תחרויות שיט רבות, ובהן אליפות ישראל בספינות מפרש", היא מספרת. "בת הזוג שלי ואני שייטות ותיקות: היא הפליגה ארבע שנים באוקיינוס השקט, ויחד היה לנו צוות שיט של שבע נשים שזכה באליפויות רבות בארץ ובחו"ל. היינו עוגנות למופת ומאוד רצויות — עד שהתחלתי לייצג את לאה קדם".

ואז?

"ואז הכל התהפך ונעשה אישי ונקמני".

לאה קדם, דיירת במרינה: "דובנוב התחיל להיטפל אליי לפני שנתיים. הוא אמר, 'את אשה זקנה, מה את גרה פה לבד? את יכולה ליפול מהרציפים'. אבל כשיצאתי לשיט ליוון, הוא העביר את מקום העגינה שלי לרציף הכי גרוע, שבו יש את הסיכוי הכי גדול שאפול למים"

מי שמתנגד, מוגלה לרציף רחוק

הסירה של סיראי, בת הזוג שלה וארבעת ילדיהן, בני 5–11, היא רק קצת יותר גדולה מזו של קדם: כ־13 מ"ר המחולקים לארבעה תאים, שניים בחרטום ושניים בירכתיים. בתא אחד מתגוררות בנות הזוג, בשני תאים נוספים מתגוררים הילדים (שניים בתא), והתא הרביעי משמש חדר משחקים. בלב הסירה נמצא חלל מרכזי ובו מטבח קטן עם כיור ומקרר משרדי, ואזור ישיבה קטן.

תנאי המחיה הדחוקים האלה מתנגשים בדימוי של חיי היאכטיונרים כחיי תענוגות בשיט מתמשך שכולו פאר. בכלל, במעגנה ישנן רק שתי יאכטות גדולות יחסית: אחת בבעלותו של עו"ד ואיש האלפיון העליון יוסי שגב, והשנייה של איש העסקים ספי צביאלי, המחזיק בכמה מלונות בעיר. צביאלי הוא גם מי שזכה ביולי האחרון במכרז לרכישת חניון כיכר אתרים, שבו הוא מחזיק כיום בשותפות עם נצבא של קובי מימון. והוא צפוי להיות אחד המרוויחים הגדולים כשהתוכנית לבניית מגדלים בכיכר אתרים תצא לפועל.

בינתיים, במרינה שאליה ישקיפו דירות הפאר במגדלים, סיראי מסבירה מדוע היא ומשפחתה בחרו להשתכן בסירה בגודל של סלון לא גדול במיוחד: "היתה לנו דירה, ולעבור לסירה זה חלק מהאבולוציה של אנשים ששטים", היא מספרת. "אנחנו רוצות לנצל את התקופה שהילדים עוד קטנים, וקל יותר לגור איתם בתנאים כאלה. כשהם יתבגרו הם ידרשו חדר ומרחב גדול משלהם".

נראה לא פשוט לגור כאן.

"זה ספרטני מאוד. את מוותרת על רהיטים, אין מקום להרבה בגדים, זה מקום קטן, אבל זה כיף. זה גם מלמד אותך להבין שצברת הרבה חפצים שאת כלל לא צריכה. אבל רוב הזמן את יושבת באוויר הפתוח על הסיפון. אנחנו שייטות אקטיביות שמפליגות הרבה, כמעט בכל שבת אנחנו יוצאות לים. בסגרים זה היה יתרון לגור כאן, כי יכולנו לצאת החוצה. הילדים התרוצצו בחוץ והכירו ילדים אחרים. יש כאן במרינה כ־20 ילדים, ונוצרה חברותא שלא היתה קודם".

האידיליה, היא מספרת, התפוגגה אחרי שהחלה לסייע לקדם. "בקיץ האחרון טיילנו שלושה חודשים ביוון, שטנו בין אי לאי. בדרך כלל אנחנו מפליגות כחודש, אבל לכבוד יום הולדת 50 שלי הפלגנו יותר". הנוהל במרינה, היא מסבירה, הוא שכאשר בעלי יאכטה מפליגים, מקומם במרינה נשמר. אבל כאשר בנות הזוג שבו מהשיט ליוון, הן לא הורשו לחזור למקומן הקודם, אף שסיבות משפחתיות, שלא יפורטו כאן מטעמים של צנעת הפרט, הופכות את עניין המיקום למשמעותי מבחינתן. סיראי משוכנעת שמדובר בעונש על עזרתה לקדם. "לא נמסרה שום סיבה שבגינה הוזזנו", היא אומרת. "זה אילץ אותנו לגשת לדובנוב ולהתחנן על חיינו, פשוט כך. רק אחרי שירדנו על ארבע וביקשנו יפה הוחזרנו למקום".

שינוי המקום היה גם גורלה של קדם, לאחר שגם היא שטה ליוון: כשחזרה, לא הורשתה לחזור לרציפים המחודשים של המרינה, אלא הוגלתה ל"רציף המצורעים" — רציף עץ רעוע, שבניגוד לרציפי הבטון החדשים מתנועע בגלים באופן קיצוני בזמן סופה. ב־2012 אשה מבוגרת נפלה למים מאותו רציף עצמו, ובהיעדר סולם לטפס עליו אל הרציף המוגבה נאלצה להמתין שעות עד שהבחינו בה וחילצו אותה. "אתה מבין את הפרדוקס?", שואלת קדם. "אם דובנוב טוען שאני זקנה ועלולה ליפול למים, אז למה הוא שם אותי במקום שיש בו את הסיכוי הכי גדול שזה יקרה?".

בדצמבר האחרון קדם פנתה לבית המשפט וביקשה צו למניעת הטרדה מאיימת, שיאסור על דובנוב לפנות אליה ישירות, כיוון שלטענתה צעק ואיים עליה, בהמשך למה שהיא מתארת כהטרדות ואיומים מצדו כבר בעבר. בית המשפט נעתר לבקשתה והוציא את הצו. דובנוב מצדו הגיש בקשה לביטול הצו בטענה שקדם בדתה את האירוע, ולבסוף הוסכם בהמלצת בית המשפט כי הצו יישאר בתוקפו למשך חצי שנה, שבמהלכה דובנוב יכול לפנות לקדם רק דרך באת כוחה (למעט כאשר מדובר במצב דחוף ובענייני הניהול השוטף של המרינה). וזה אינו הצו הראשון שמושת על דובנוב, כפי שיוסבר מיד.

עו"ד שרון סיראי, דיירת במרינה: "לאה אמרה שדובנוב טוען שחוזה העגינה מחייב שלעוגנים יהיה רישיון סקיפר, שהוא כמו רישיון נהיגה. הסברתי לה שהחוזה דורש רק רישיון שיט, שהוא כמו רישיון רכב. עד אז נחשבתי עוגנת למופת במרינה, אבל מאותו רגע, הכל נהיה אישי ונקמני"

"אם תסירו את צו ההרחקה, תוכלו לבחור איפה לעגון"

דובנוב, איש חיל הים לשעבר, מנהל את המרינה מ־2007. מצבה היה אז מוזנח, ובניגוד לנוהג כיום, התגוררו בה אנשים רבים שלא היו שייטים. ב־2010 ראש העיריה חולדאי הורה על שיפוץ המרינה, שבמסגרתו רוב הרציפים הישנים חודשו לרציפי בטון מודרניים וחדישים (למעט "רציף המצורעים"), שובר הגלים שופץ, והוצאו מהמרינה סירות ששימשו רק למגורים ולא להפלגה. תהליך זה התרחש במקביל לאישור תקנות ממשלתיות, שחייבו לראשונה סירות הנמצאות במעגן להיות בעלות כושר שיט וביטוח בתוקף. התקנות הללו גם הובילו לשינוי באוכלוסייה: דיירים מזדמנים יצאו מהמרינה, ומי שנותרו בה הם רק שייטים בפועל.

במהלך השיפוצים, דיירי המרינה עגנו במקומות חלופיים. כך עשו למשל שמוליק רזניק ורעייתו ורד (56), היא מורה ליוגה והוא הייטקיסט. למרינה הם הגיעו לפני 20 שנה בעקבות אהבתם לשיט. "התחלנו כשהילדים היו קטנים, הפלגנו אז כמעט בכל העולם", אומר שמוליק. "אבל הילדים גדלו וכך גם הצורך שלהם במסגרות". שני הגדולים כבר פרשו סנפיר, וכיום גר איתם בסירה רק הצעיר, בן 15. הם גרים בסירת קטמרן בגודל 15 מ"ר, הכוללת שלושה תאים קטנים ותא אחד גדול, שירותים ומקלחת קטנטונת. "טוב לנו פה, אנחנו רוצים להישאר", אומרת ורד. "בהתחלה מאוד שמחנו מהשיפוץ שעשו כאן. דובנוב אפילו ביקש מאיתנו לארח צוות טלוויזיה שצילם על הסירה שלנו תוכנית מיוחדת, שבה השתתפו גם הילדים שלנו.

"הבעיות החלו אחרי שהסתיים השיפוץ. במהלכו מיקמו אותנו במקום לא נגיש, וכשהשיפוץ הושלם ראינו שמעבירים סירות אחרות בחזרה ואותנו לא. ביקשנו מדובנוב כמה פעמים להעביר אותנו, אבל הוא לא התייחס. אז העברנו את הסירה לרציף החדש בלי לקבל את רשותו".

כל סירה שמתחברת לרציף מתחברת גם לגישה לחשמל ולמים. כשהרזניקים התחברו לאלו של הרציף החדש, הם מספרים, דובנוב ניגש אל הסירה שלהם וניתק להם את החשמל. "צילמתי אותו עושה את זה, אז הוא חטף לי את המצלמה", מספרת ורד. "ניגשתי למשטרה ודובנוב קיבל צו הרחקה מהמרינה.

"בעקבות צו ההרחקה פנה אלינו איתמר שמעוני, אז מנכ"ל חברת אתרים המפעילה את המרינה (ומי שכיום מרצה עונש מאסר של ארבע שנים בגין עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים שביצע כראש עיריית אשקלון, א"ל). שמעוני ביקש שנסיר את צו ההרחקה, ובתמורה יאפשרו לנו לבחור לעגון איפה שאנחנו רוצים וכמה זמן שאנחנו רוצים. היום אני מבינה עד כמה ההתנהלות שלו ושל דובנוב היתה כוחנית".

"כדאי לייקר את התעריפים כך שהדיירים לא יוכלו לעמוד בהם"

זה אינו הסיבוב הראשון במאבק של דובנוב בתושבי המרינה. ב־2010, לקראת השדרוג, כתב דובנוב לחברי דירקטוריון חברת אתרים: "שדרוג המרינה ימצב אותה כמובילה, מודרנית ויוקרתית", באופן ש"גודל הסירות יעלה", כך שלמרינה תגיע "אוכלוסייה אחרת". דובנוב יצא שם במפגיע נגד מתגוררי המרינה, שאותם המליץ לתקוף בכמה דרכים: "בכלי השיט שבהם מתקיימים מגורי קבע, תעריפי העגינה יהיו גבוהים ב־300%–400% ביחס לכלי השיט האחרים. תעריפי החשמל והמים יהיו הגבוהים ביותר שניתן לגבות לפי חוק. יש לגבות תשלום חודשי בסך 100 שקל על הבאת הדואר וחלוקתו. לרוב המתגוררים במרינה אין יכולת כספית לעמוד בסכומים אלו".

דיירי המרינה יצאו אז למאבק משפטי, שעליו הופקד עו"ד מוטי ארד. לבסוף הגיעו הצדדים להסכם עם חברת אתרים על מגורי קבע לעוגני המרינה ולבני משפחתם מדרגה ראשונה. הסיכום הזה החזיק, כאמור, עד החודש שעבר, כשהעוגנים התבשרו שעם חידוש החוזה לשנה הבאה, מגורי הקבע לא יתאפשרו עוד.

הסימן הראשון לתום ההסדר הישן צץ אשתקד, עם תום תקופת הסגרים, כשצוות המרינה החל לסגור את המעבר לטיילת שובר הגלים (שהיא שלוחה של טיילת החוף) בארבע אחר הצהריים, במקום להותיר אותה פתוחה בכל עת כבעבר. "חבר טוב שלי, נכה על כיסא גלגלים, נוהג להגיע לטיילת שובר הגלים אחר הצהריים כדי לצפות בשקיעה", מספרת ורד רזניק. "הוא פנה אליי ושאל מדוע סוגרים את השער ללא הסבר. גם לי זה נראה לא הגיוני". היא פנתה לדובנוב, שענה שמדובר בעניין בטיחותי. כשפנתה לחברת אתרים ולעירייה הוברר לה שניהול טיילת שובר הגלים הוא בסמכות חברת אתרים, וש"עם פתיחתה, הטיילת תיסגר בקיץ בשעה שש".

נשמע פשוט: אזרחית שואלת, אזרחית מקבלת תשובה. אלא שזמן קצר אחר כך, חברת אתרים שיגרה לרזניק מכתב המאשים אותה בהאכלת חתול בשטח המרינה. חתולי רחוב, אגב, מסתובבים במרינה באין מפריע, ואיש מצוות המקום אינו מתרגש מכך. אבל נגד משפחת רזניק ננקטו הליכים משפטיים בגין האכלת חתול מאותם חתולים.

החתול ההוא הפך לעניין שהתגלגל לבית משפט, עד שלבסוף הושג הסדר פשרה שאושר על ידי בית משפט השלום, שבו רזניק התחייבה להאכיל חתולים רק על הסירה שלה, והובהר כי החתול שבעטיו פרצה המהומה כבר אינו נמצא במרינה יותר. דובנוב, מצדו, שיגר איגרת ניצחון לדיירי המרינה, וזמן קצר אחר כך שוב שיגר לרזניק מכתב חריף שאליו צירף צילום שלה רוכבת על אופניים בדרכה לסירתה, בניגוד לנהלים שאוסרים רכיבה על הרציף.

חברת אתרים: "המרינה אינה שכונת מגורים"

בגלגול הנוכחי של המאבק, 40 העוגנים המתגוררים במרינה שבו ושכרו את שירותיו של עו"ד ארד. זה שיגר לדובנוב מכתב שבו הזכיר שרב החובל יגאל מאור, מנהל רשות הספנות והנמלים, שאחראית למרינה ומפקחת עליה, שולל באופן גורף את עמדתו, וכי לא ניתן לאסור מגורי קבע בכלי השיט במרינה ללא הוראת דין הקובעת זאת.

דברים דומים אומר גם ראובן אברמוביץ', המנהל לשעבר של נמל יפו, שגם הוא משמש מרינה ומנוהל בידי חברת אתרים: "אין חוק שאומר שלאנשים אסור לגור במרינה. להפך, זה טוב למניעת פשיעה וגנבה של סירות, ושומר על הביטחון. בכל העולם נהוג לגור ולישון במרינה. גם אני עודדתי אנשים לישון בסירה. במקרה של המרינה בתל אביב, ההתנגדות היא פרסונלית: לעופר דובנוב יש יחסי אנוש בעייתיים עם חלק מהדיירים. ללאה קדם הוא מתנכל מתוך אובססיה אישית, פשוט מכיוון שהיא לא מוצאת חן בעיניו".

סיראי מוסיפה שההיגיון שבבסיס הכוונה לפנות את הדיירים הלא אמידים מעולם לא הוכח: לדבריה, רוב היאכטות הגדולות השייכות לעשירי ישראל עוגנות ביוון, בטורקיה ובקפריסין, מאחר שיאיר לפיד, בתקופתו כשר האוצר, השית על יאכטות גדולות מסים מיוחדים שהבריחו אותן מישראל. המרינה, היא אומרת, תישאר בלי הדיירים הנוכחיים שיתפנו, ובלי האלפיון שיישאר בחו"ל. ואולי, בעצם, זה בדיוק מה שרוצה העירייה: מרינה שקטה וחסרת חיים מתחת למגדלים החדשים והנוצצים שלה.

מחברת אתרים נמסר בתגובה: "מרינה תל אביב היא מרינה מקצועית הנותנת שירותים מן הגבוהים בארץ. היא מהווה מרכז ימי מוביל בישראל, וצוות המרינה, תחת ניהולו של עופר דובנוב, מעניק שירות מעולה לכלל העוגנים והמשתמשים בה, וימשיך לעשות זאת גם בעתיד.

"נושא המגורים בכלי שיט אינו בתחום הרגולטור של רשות הספנות (רספ"ן) או משרד התחבורה, ובידינו הצהרה בכתב מטעם רספ"ן המאשרת זאת. החלטה בדבר שינוי סעיף בהסכם עגינה מצויה בסמכותה של חברת אתרים. לצערנו, תופעת מגורי הקבע במרינה תל אביב הפכה לאחרונה למטרד של ממש ואף לסכנה בטיחותית ותפעולית, והדבר אף עלה בדו"ח מבקר המדינה מ־2011. המרינה אינה שכונת מגורים אלא נמל תפעולי, המספק שירותי עגינה בלבד. לאחר לא מעט דיונים בעניין הוחלט לשנות את התופעה שמאיימת לשנות את פני המרינה. מכל מקום, השינוי אינו מיידי וניתן לעוגנים המתגוררים בדרך קבע במרינה פרק זמן של חצי שנה למציאת פתרונות חלופיים. יש לציין שתקנון העגינה של המרינה בתל אביב תואם את התקנון של מרינות אחרות בישראל כדוגמת הרצליה ואילת.

"מ־2008 ועד כה הושקעו במרינה עשרות מיליוני שקלים בתשתיות חדשות, הוחלפו כל הרציפים ותשתיות העגינה והותקנו מערכות מים וחשמל חדשות. שובר הגלים שופץ ושודרג ועליו נבנתה טיילת. כמו כן פונו למעלה מ־80 כלי שיט שהיו גרוטאות צפות והיוו סכנה לציבור השייטים, כלים ללא כושר שיט וביטוח וללא מנועים כלל".