חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הקואליציה צריכה לסמן לראש הממשלה את הדרך החוצה /// צעדי בנק ישראל מחדדים את החידלון של האוצר /// סוגיית החטופים מציפה גם את הביוב של תומכי הממשלה /// זיהוי הגופות הוא מאבק חשוב
הקואליציה
קחו אחריות, סלקו אותו
מיום ליום הדרישה שראש הממשלה ייקח אחריות לאסון הנורא בתולדות ישראל נהפכת ללא רלבנטית. אנחנו קוברים את מתינו, מטפלים בפצועים ובניצולים, מנסים לעשות ככל יכולתנו המוגבלת כדי להחזיר הביתה את החטופים. האחריות של בנימין נתניהו לכל זה היא עובדה ברורה לכל, מוגמרת. רק שהוא לא לוקח אותה משום שהוא עסוק בלצאת מהאירוע בשלום, להקיף עצמו ביועצי תקשורת, שופרות ולקקנים, להאשים את כולם, למנות לתפקידים החשובים והרגישים ביותר כרגע את האנשים הכי לא מתאימים, מגל הירש עד יוסי שלי. רק לא לעבוד, לנהל את האירוע כמו שצריך, צבאית, כלכלית, חברתית, רגשית.
לכן את הדרישה לקחת אחריות צריכה להחליף דרישה חשובה בהרבה: ללכת. נתניהו לא כשיר להחזיר את החטופים, לנהל את המלחמה, לטפל במפונים, לשקם את העוטף, לספק מעטפת לנפגעים הישירים והעקיפים. הוא עסוק בהישרדותו, ואנשיו עסוקים בהישרדותו, הרבה יותר משהם עסוקים בהישרדות החטופים או בהישרדות שלנו. אי אפשר להפקיר את גורל החטופים בידיו, וגם לא את שלומם, בריאותם או כלכלתם של אזרחי ישראל.
הוא צריך ללכת, ומכיוון שברור שהוא לא יעשה את זה בעצמו, חבורת חדלי האישים שסביבו צריכה לסמן לו את הדרך. עוד יש שם כמה אנשים שאפשר לצפות מהם לקמצוץ אחריות, אכפתיות לאזרחים, דאגה למדינה. יש אנשי קואליציה מעטים שמסוגלים לראות את מחדלי הממשלה, שמבינים את עומק הכישלון בניהול המלחמה והעורף. הם חייבים לפעול. עכשיו. זו אחריות שעוד אפשר לקחת, כדי לצמצם את הנזק ואת הסיכון הגדול שאנחנו שרויים בו, את האיום הגדול שעוד מרחף מעלינו בדמותו של ראש הממשלה שלנו.
/// גלית חמי
בנק ישראל והאוצר
זה שמתפקד, וזה שלא
מיד עם פרוץ המלחמה בנק ישראל נקט צעד חריג, התערב בשוק המט"ח והחל למכור דולרים, בתוכנית מדורגת של עד 30 מיליארד דולר, כדי לחזק את השקל. הפיקוח על הבנקים פתח ערוץ הידברות חירומי עם המערכת הבנקאית כדי להוביל להקלות לנפגעי המלחמה — ניצולים, פצועים, משפחות, מילואימניקים, מפונים. הבנק המרכזי שלנו הגדיר שני מעגלי פגיעה, ומיפה את הדרכים להקל על הישראלים, למשל דחייה של תשלומי משכנתא או החזר הלוואות אחרות וביטול ריביות על המינוס. חלק מהבנקים לקחו את המתווה הזה עוד צעד קדימה והעניקו לכל התושבים שבמרחק עד 30 ק"מ מרצועת עזה פטור מתשלומי משכנתא לשלושה חודשים. היתה כניסה מהירה לפעולה, היה מיפוי של בעיות וצרכים, היו החלטות מהירות ויוזמות חשובות, היתה רוח מפקד ברורה, היתה היענות של הענף.
כל מה שלא היה במשרד האוצר ובוועדת הכספים. שבועיים לקח לאוצר לגבש תוכנית קמצנית, כזאת שמתאימה לעוד סבב לחימה ולא למלחמה איומה ולאסון הנורא בתולדותינו. היא לא מטפלת כמו שצריך בעסקים הקטנים, היא לא מטפלת כמו שצריך גם בגדולים, ובעיקר בעובדים שלהם, שגילו השבוע שהם נשלחים לחל"ת באמצע מלחמה. וגם המתווה הקיים לגמרי לא סופי. ועדת הכספים של הכנסת בקושי מתכנסת, כך שחלק לא קטן מהישראלים אולי יודעים אילו הקלות יקבלו במשכנתא, אבל אין להם מושג אם תיכנס משכורת החודש, ואם העסק שלהם יקבל איזשהו פיצוי. בזמן שבנק ישראל מתאמץ להקטין את האי־ודאות, האוצר והכנסת כאילו עושים הכל כדי להגדיל אותה. גם בימי שגרה אי־ודאות היא עניין קשה; אחרי השבועיים האחרונים שלנו, היא כבר בלתי נסבלת. לא רק רגשית, אלא גם בכל הנוגע לכלכלה ולחוסנם של המשק כולו ושל כל משק בית לעצמו. ממשלת ישראל, תהיי בנק ישראל.
/// גולן פרידנפלד
צילום: יובל חן
החטופים
מתקפה מצינורות הביוב של הממשלה
השאלה אם הרגישות לגורלם של החטופים היא חולשה או דווקא חוזקה עומדת במרכז ויכוח ותיק בישראל, והעסקה לשחרור גלעד שליט תמורת 1,027 חידדה אותה. היו המון נימוקים נגד העסקה: פרס למחבלים עם דם על הידיים, אובדן ההרתעה, הגברת התמריץ לחטוף חיילים. נימוק מרכזי נוסף אחריה: רבים מהמשוחררים חזרו לטרור ושפכו המון דם, גם ב־7 באוקטובר. מול כל אלה נותר, בבדידותו המזהרת, רק נימוק אחד בעד — הערבות ההדדית, הסולידריות החברתית, הרעיון שעושים הכל למען פדיון שבויים וחטופים, כל מחיר כדי להציל חיים.
כעת העניין מסובך עוד יותר. יש יותר מ־200 חטופים, חלק מהם בעלי אזרחויות זרות, וכניסה קרקעית שאולי תפגע בסיכוי להחזיר את החטופים - אם חמאס ישתמש בהם כביטוח נגד מיטוט שלטונו. דילמות קשות עומדות בפני ההנהגה, ומאיתנו נדרש לתת אמון בהחלטותיה, וזו משימה לא קלה. עוד יהיו צעדים שנויים במחלוקת, ייתכן שעוד יהיו טעויות, אבל על דבר אחד אין ולא תהיה מחילה — על כך שמצינורות הביוב של הממשלה הזו מגיחים רעולי פנים שתוקפים ומגדפים את בני משפחות החטופים שקוראים לשחרורם.
/// משה גורלי
זיהוי הגופות
מאבק על האנושי
השבוע שירתי במילואים במחנה שורה, בין 12 המכולות שבהן מונחות גופות האזרחים שעוד לא זוהו, יותר משבועיים אחרי שנרצחו. המאבק ההרואי מתנהל כעת שם — מאבק על כבוד המת, על זיהוי ודאי של הגופות הנותרות, אלה שקשה מאוד לזהות. מאבק לא לטעות, מאבק לסיים את האי־ודאות של משפחות שעוד מחכות לבשורות. הוא כרוך בסבל נפשי ופיזי מתמשך; לא מתרגלים לזה, העיסוק הישיר במוות לא מפסיק להרתיע.
האי־התרגלות חשובה. המאבק על הזיהוי חשוב. הטרור הרצחני של 7 באוקטובר קרא תיגר על האנושיות, על ערך החיים, על ערכו של כל אדם. החבישה הראשונה של הפצע הנוראי שנפער בנו היא הבאת המתים לקבורה מכובדת, ולשם כך נדרש זיהוי בכל מחיר. זו הכרזה שאת האנושיות שלנו לא ניתן לנצח, שנמשיך לקדש חיי אדם. וצריך לזכור שבזה נוגעת המלחמה הזאת כולה, מלחמה נגד מהללי המוות, ולמען החיים, למען המתים, ולמען שמירת האנושי.
/// שלמה טייטלבאום
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הבלבול סביב הכניסה לרצועה נעוץ כבר במילה עצמה
בתוך התופת המתמשך נדמה שכל אזרח במדינה הזו שאל את עצמו רק שאלה אחת — תהיה או לא תהיה כניסה קרקעית לרצועת עזה? ואם תהיה, מתי? אנחנו מוצפים בקמפיינים מטורללים שקוראים לחזור לגוש קטיף, קמפיינים ממקורות מפוקפקים נגד הכניסה הקרקעית, שמועות על מתחים בין ראש הממשלה לשר הביטחון, וגם תוהים באמת אם זה הדבר החכם לעשות.
אבל האמת היא שעצם העובדה שאנחנו משתמשים במילה כניסה היא כבר בעיה. כניסה היא עניין שגרתי, יומיומי, אפילו נעים. אנחנו נכנסים למעלית, לחניה, למערכות יחסים, לתפקיד חדש, ובעיקר הביתה. כשאנחנו מבקרים חברים בקיבוץ אנחנו מתקשרים מהכניסה כדי לקבל הוראות מוזרות להמשך הדרך. אנחנו נכנסים בסקס. אבל ברגעי זעם אנחנו גם רוצים "להיכנס בהם". כך שיש בכניסה גם ממד אגרסיבי מאוד.
והדו־משמעות הזאת מרחפת גם מעל ההמתנה לכניסה. כניסה לרצועת עזה היא לא כניסה הביתה, אבל גם לא בטוח בכלל שהיא מגלמת את הצורך הציבורי "להיכנס בהם". היא כניסה לחור שחור, וכמאמר הקלישאה — אולי אנחנו יודעים איך ניכנס, אבל לכו תדעו איך נצא.
