"

אנחנו משפחה מאוד מאוד כואבת וקרובה. אני מדמה את זה לכד שהתרסק לרסיסים על הרצפה, ואתה לא יודע איך אוספים את זה. אתה מנסה לאסוף רסיס רסיס. יש לנו מוטיבציה לאסוף את הרסיסים ולבנות משהו חדש, אבל ברור לנו שלא נחזור למה שהיה. החיים תמיד יהיו לצד הידיעה הכואבת שאיבדנו ילד כל כך יקר לנו. אני הרי בא מעולם ההייטק, שם יודעים לאיזה מוצר רוצים להגיע ואז הולכים אחורה כדי לעשות את זה. הילה אשתי אמרה לנו השבוע: 'אני לא יודעת איך נגיע לשם, אבל אנחנו נהיה משפחה מאושרת. אנחנו נטייל, נצחק, נרקוד, וזה תמיד יהיה בצד הידיעה של מה איבדנו'. היא הגדירה את המשימה — אנחנו רוצים להיות שוב משפחה מאושרת ולבנות חיים חדשים. השאלה עכשיו היא איך מחברים את השברים של המשפחה הקטנה הזאת ומגיעים לשם".

יזהר שי אומר את הדברים בטון מדוד, מאופק. כן, יש יעד, יש משימה. ולצדם, מתחת, מסביב, מעל, כאב שאין איך למצוא לו מילים. הוא מורגש בשיחה עם שי, יזם ומשקיע מוכר בעולם ההייטק ולשעבר שר המדע, כשבועיים אחרי שקבר את בנו ירון, סמל בסיירת הנח"ל. הוא מורגש בבית, בכל רגע. בכל תו מהפנים של בני המשפחה והחברים הנוכחים במקום, גם אחרי שימי השבעה הסתיימו. והוא נישא על פרק ידו, בדמות מפתח סול. זה היה הקעקוע של ירון, עכשיו הוא גם הקעקוע של אביו, אחיו ועוד בני משפחה.

"לפני ארבע שנים ירון הלך לעשות קעקוע וחזר עם זה. שאלנו אותו 'מה זה?', והוא אמר: 'אני אוהב מוזיקה, ו־SOL זה גם ראשי תיבות של שמות האחים שלי, שהכי חשובים לי בעולם, אז עכשיו הם חקוקים על היד שלי'. הילה הלכה איתו אז ועשתה לעצמה קעקוע של עוגן על הרגל. נוני אמר: 'אבא, בוא, תעשה גם', ואני אמרתי: 'נוני, אתה מכיר אותי, אני מרובע, אני לא יכול לעשות משהו שאין ממנו דרך חזרה'. אז הוא ענה לי: "הצחקת אותי. הבאת ארבעה ילדים ועכשיו אתה אומר לי את השטות הזאת?'".

ועכשיו, קמת מהשבעה והלכת לעשות את הקעקוע שלו.

"לפני שבוע האחים, בנות הזוג שלהם, בני הדודים, 13 אנשים באו ואמרו לי: 'אנחנו עושים את הקעקוע של ירון. תצטרף?'. אמרתי: 'יאללה, אני בא'. הפעם זה היה קל. היה הזוי למצוא קבוצה כמונו בסטודיו של קעקועים. כשעשינו את הקעקוע חלק מאיתנו בכו. הוא קעקע את האחים שלו על היד, אני קעקעתי אותו על הגוף שלי. אני נושא משהו ממנו עליי עד יום מותי".

"היינו טרופי דאגה כל השבת. היה ברור לנו שקרה משהו, וכשנודע לנו שאחד החיילים בהדסה החלטנו לנסוע לשם. התחלתי לדבר עם אלוהים. נדרתי נדר, אבל לא הייתי צריך לקיים אותו, בהדסה גילינו שהוא מת. אלוהים יסלח לי, גם הוא לא מילא את חלקו"

"לא באו להודיע לנו. רדפנו אחרי הבשורה"

עד השבת השחורה, בני משפחת שי חיו שנה שמחה למדי. ליזהר (60) ולהילה (60) נולדה נכדה ראשונה, מהבת הבכורה שיר (33). הילה ציינה חמש שנים מאז התגברה על סרטן ("קיבלה תעודת מחלימה מצטיינת מהרופאה שלה"). ליאור (30) התחתן. אופיר (26) ביסס את הקריירה שלו ועמד לצאת לרילוקיישן בארצות הברית מטעם חברת ההייטק שבה הוא עובד, התכונן לנהל צוות בינלאומי. גם לירון (21) היו תוכניות וחלומות. בהכנות לחתונה של אחיו הוא הצטלם עם בת זוגו מיקה ועם טבעת ובישר: "תכף תגיעו לחתונה שלנו".

ואז 7 באוקטובר. תופת משפחתית אחת בתוך תופת לאומית גדולה. ירון היה בסיור שגרתי עם עוד שני אנשי צוות, והם היו הראשונים להיתקל בטרוריסטים שפרצו את הגדר באזור כרם שלום. רק שלושה חיילים מיומנים מול עשרות מחבלים. אבל הם הצליחו לשמור על הקיבוץ והמוצב הסמוכים, שלא נכבשו.

"הם היו ערוכים לקרב, אבל הם נלחמו מהרגע הראשון מעטים מול רבים מאוד", אומר אביו. "בשורה התחתונה הם השיגו את מה שמצופה מהצבא: הם הגנו על האזרחים — כרם שלום, הקיבוץ הכי קרוב לגבול, לא נפל, וגם התצפיתניות שהיו בחמ"ל ניצלו. החיילים הגנו עליהן בגופם. החמאסניקים, מתסכול, זרקו רימונים, ירו בחדרים, ניסו להיכנס. היתה מלחמה הרואית של החיילים שהיו שם, אבל המחיר, ההרוגים והפצועים, נוראי, וזה כי הם היו בנחיתות מספרית". כאן הוא נעצר לרגע. "זה גומר אותי", הוא אומר. "מח"ט הנחל נהרג, מפקד הסיירת נהרג, המ"פ של עורב נהרג, ירון שלנו, חיילים נוספים, חלק נעדרים, ויש פצועים אנוש וקשה. מדינת ישראל, עם צה"ל, הצבא החזק כל כך, ובסוף זה קרב של מעטים מול רבים, כמו ב־48'".

אחרי שירון נהרג, קציני הנפגעים לא הגיעו לבית המשפחה. "ישנו הספר 'אשה בורחת מבשורה' — אז אנחנו רדפנו אחרי הבשורה", אומר האב. "לא באו להודיע לנו. היינו טרופי דאגה לאורך כל השבת. היה ברור לנו שקרה משהו, ובלילה נודע לנו שאחד החיילים בצוות, עומר, פצוע קשה, מאושפז, מורדם ומונשם בהדסה עין כרם. מיקה החברה של ירון ביררה גם כל מיני דברים, והחלטנו לנסוע להדסה".

מה עובר עליך בדרך?

"נסיעה קשה. ידענו שהמינימום שאנחנו מחפשים זה פצוע קשה. התחלתי לדבר עם אלוהים ונדרתי נדר. אמרתי...", הוא עוצר, חנוק מדמעות, לוגם מים, לוקח נשימה עמוקה. "אמרתי שאם ירון חי ויוצא מהמצב שהוא נמצא בו, אני מוציא ממנו וממיקה הבטחה שהם מתחתנים, ואני אדאג לכל מחסורם עד שיסתדרו בחיים עם מקצוע. זה היה הנדר שלי. חשבתי שלאלוהים אכפת, שהוא רוצה אנשים נשואים. אבל לא הייתי צריך לקיים את הנדר, בהדסה גילינו שהוא מת. אלוהים יסלח לי. גם הוא לא מילא את חלקו".

על כאב האובדן הנורא נוסף עוד כאב, קטן אך דוקר. "כשהחברים של נוני חזרו לבסיס אחרי יומיים־שלושה של לחימה, הם גילו שנגנב להם הגנרטור שההורים קנו, ושמכולה של ציוד אישי נפרצה. גנבו טלפונים, כרטיסי אשראי, פריטים נוספים", מספר שי. "אנחנו לא יודעים בדיוק לגבי פריטים של נוני, קיבלנו ידיעות סותרות, ואנחנו מתפללים שלא נגנבו דברים שלו, הטלפון, ספר תהילים קטן שעובר במשפחה. גם אם גנבו רק משחת שיניים או חולצת טריקו, זו תחושה של כאב והשפלה נוראיים. לא היה לנו כוח נפשי לבדוק חיובים בכרטיס האשראי שלו. אם מישהו מסתובב עכשיו עם כרטיס האשראי של נוני ו'חוגג' עליו, פשוט אין לי מה להגיד על זה".

"חשוב לי לדעת הכל, ברמות פסיכיות"

עד כמה חשוב לך להבין מה קרה בקרב עצמו, ובכלל במלחמה ובאירועים סביבה?

"מאוד. לכאורה מה זה משנה? הילד מת. אבל אני לא מתאר לעצמי משימה חשובה מזו. חשוב לי לדעת הכל, ברמות פסיכיות. כל מה שאספנו עד עכשיו זה עדויות של חיילים שהיו שם. ועכשיו אנחנו עושים מזה פרויקט הייטקי, איסוף ביג־דאטה שיטופל בכלים של בינה מלאכותית. כל אחד יוכל להזין את הדאטה שלו כדי לצבור די מידע שיהיה אפשר לנתח. נשבעתי על הקבר של ירון שמשימת חיי היא להבין מה לעזאזל קרה כאן".

אלה הדברים שאמר בהלוויה: "אני כועס, רותח. ירון שלי, חייל בסיירת, בצבא הכי חזק באזור, מוצא את מותו בקרב הרואי של שלושה חיילים מול עשרות לוחמי אויב. איך לעזאזל הגענו לזה? אני נשבע, נוני, לא אנוח ולא אשקוט עד שנבין הכל. מה הביא אותנו עד הלום. אם יש אנשים שיכלו למנוע את מות הגיבורים הכל כך מיותר שלך — משימת חיי תהיה למצוא אותם, להבין במה כשלו. לא בגלל נקמה, חס וחלילה, בגלל הצורך בתיקון".

חשוב לך להדגיש את המטרה הזאת.

"כן. יש אנשים שבאים ממקום של ונדטה, של לפטר את ראש הממשלה. אבל אני לא בא משם. אבל אם לא נבין כמו שצריך מה קרה ונעשה תיקון, אנחנו עושים חטא לדורות הבאים. חייבים לרדת ברצינות לשורשו של עניין, אלה דברים עמוקים".

למשל?

"ליאור הבן שלנו הוא חייל קרבי. לפני שנה הוא עשה מילואים באיו"ש, הוא מאלה שקוראים להם ובאים למרות דעותיו הפוליטיות. הפלוגה שלו קיבלה ציר שצריך לאבטח, כי מדי פעם איזה מחבל תורן מחליט להרוג יהודים. התברר שהג'יפ שלהם מקולקל. אז מה היה הפתרון המערכתי? שכרו להם איזו טויוטה יאריס ואמרו 'סעו בזה'. המילואימניקים אמרו: 'אין בעיה, כל מי שמגיע לו נשמור עליו, אבל אנחנו אמורים גם לשמור על החיים שלנו, אז שמים אותנו על הקו ביאריס בתור ציוד מתכלה?'. כשעוד לא ידעתי שירון נהרג התקשר אליי חבר, מג"ד מגדוד מילואים, שאמר לי: 'אין לנו פנסי ראש ואנחנו נכנסים למשימת לילה בעוטף, תוכל לעזור לי לארגן תאורת לילה של 200 פנסים?'. בסוף קיבלו פנסים בתרומה. צה"ל שלח אותם להילחם בלי פנסי ראש. אי אפשר להתייחס לחיילים כאל ציוד מתכלה".

ואיך פרויקט הדאטה שלך יכול לסייע בתיקון של כל זה?

"נאסוף אינסוף חתיכות מידע כאלה — הפנס שחסר, הג'יפ שלא עבד, הצפלין שלא העלו לאוויר, הבנות שהתלוננו על הקשר. לא צריך שיתוף פעולה של הצבא, רק עדויות של אנשים, ולא צריך מידע מסווג, רק לאסוף את הביג־דאטה. צריך להבין איך הופכים את זה למידע שמכונה מבינה, ועל זה תרוץ בינה מלאכותית ותמיין לקטגוריות. ייכנסו לשם גם הרבה דברים שקרו על פני עשר־עשרים השנים האחרונות שהם כשל תפיסתי — חמאס מורתע, הגדר מספיקה. זה הרבה יותר מציוד שלא עובד. יהיה שם אינסוף חומר, ומי שירצה ייגש לדאטה, יבחר נושא ויחקור. זה עדיין לא פעיל, אבל כבר יש צוות שמתכלל את הפרויקט. עד שנצא לדרך אני מבקש מאנשים לאסוף כל דבר שיש להם ולשמור".

ולא מתעורר לפעמים, לרגע, גם רצון לנקום?

"אני לא רוצה לכסח למישהו את הצורה. יש בי תסכול וכעס על זה שהגענו למצב של מעטים מול רבים. אבל נקמה? זה לא יחזיר לי אותו. אחד המוטואים שלנו בבית הוא 'תתעסק במה שאתה יכול להשפיע עליו. כל דבר אחר זה הסחה'. לגבי חמאס — אני מסתכל על זה פרקטית. הדבר הזה צריך להיות מושמד. אם לא נחסל אותו זה יקרה שוב, ואם לא פה — בפריז או בלונדון. כל אדם נורמלי מבין שמי שמסוגל להתעלל בתינוקות, בילדים, בנשים ובמשפחות שלמות לשם ההתעללות, כשחלק מבני המשפחה האחרים צופים בזה, ואז לרצוח אותם — צריך להיות מושמד".

"כל הקשקושים על מי צריך להתפטר, מבחינתי כרגע זה רעש. צריך לנצח, ובסוף הדרך להגיע לתוצאה שתחזיר את האמון, כך שישראלים לא ירגישו פליטים בארצם. אחרי שננצח יבואו חשבון עם מי שעשה שיקולים פוליטיים בעת מלחמה"

"הוא נתן את הנשמה. היה יכול להיות מנהיג"

גם את הדברים הכואבים האלה שי אומר בשקט. אבל הוא מודה שהוא לא מצליח לשמור את הכאב בפנים כל הזמן. "אתמול היה יום ההולדת של הבכורה שלנו, שיר. היא ביקשה: תברכו לי כאילו זה 6 באוקטובר, כאילו ירון לא איננו'. נפגשנו אצל גיסי, חזרנו בחצות הביתה, עליתי לחדר השינה, ופתאום בסביבות 1 בלילה הכתה בי ההכרה שירון לא יחזור יותר. כבר הודיעו לי לפני שבועיים שהוא נהרג, הייתי בהלוויה שלו, ראיתי אותו לפני הקבורה, אני יודע שהוא לא יחזור, אבל רק השבוע הבליחה בי ההכרה הזאת. ישבתי על הרצפה ובכיתי איזה שעתיים. לא הייתי אסוף בכלל".

ובתוך כל זה, בני המשפחה אוספים זה את זה, אוספים את השברים, ואוספים את התמונות והסיפורים. בבית בקדימה, על שולחן שנהפך לפינת הנצחה, בין נרות, פזורות עשרות תמונות עליזות. בהלוויה התאספו שחקנים ואוהדים של הפועל תל אביב בכדורגל, הקבוצה שירון אהד, כולם לבושים באדום. בפייסבוק פתחה המשפחה קבוצה שנקראת "סיפורי נוני", ובה קרובים וחברים משתפים ברגעים שלהם עם ירון. אחד מהם, למשל, מתאר מפגש ותמונה שלו עם בנימין נתניהו.

"הם התחילו אימון בהר דב, וביבי היה בחופשה בנווה אטי"ב. אולי היה צריך איזה יח"צ כדי להצדיק את החופשה, אז הוא רצה להצטלם עם קבוצת חיילים. ירון תיאר את זה בצורה קורעת מצחוק". שי משמיע את ההקלטה בקולו של ירון: "אנחנו בהר דב, כולם בתחתונים בשטח, פתאום אומרים 'רוצו מהר, תעלו על ב', ראש הממשלה בא!'. פתאום הוא בא, אמרו 'רוצו תעשו קפה!'. הגשנו לו. ואז מישהו אומר: 'מי זה? הבן של יזהר שי?', וביבי עושה 'מה?', ואני אומר 'כן, זה אני'. הוא אומר לי: 'הו, תמסור ליזהר ד"ש חם'. עשינו תמונה והנה אני פה מעביר את המסר".

יש הרבה חיות ב"סיפורי נוני". "הוא היה ילד יפה תואר, יופי צועק כזה, וכישרוני בטירוף בדברים שהוא רצה", מספר אביו. "לא רצינו שיתחילו לספר עליו ש'הוא היה תלמיד טוב', כי הוא לא היה, ש'היה מנומס להורים שלו', כי הוא לא היה. הוא היה פרחח גדול ועשה המון שטויות. אבל הוא היה כריזמטי, חכם, מצחיק, מאלה שיכלו להיות מנהיגים בעוד 20 שנה. אנשים הלכו אחריו באש ובמים. והוא עשה למען הזולת ברמות מטורפות. עשה שנת שירות עם ילדי עובדים זרים בקומונה של הצופים, וגם בסיירת הוא הצטיין — לא כי הוא היה הכי חזק בצוות, אלא כי הוא נתן את הנשמה. הוא היה זה שמוריד את חליפת הסערה בגשם שוטף ונותן למישהו אחר כשראה שהוא נשבר בסוף מסלול מפרך. האחים שלו הכריזו עליו הכי מוצלח, הכי מוכשר והכי יפה, לא בקנאה, כציון עובדה. זה כמובן הצחיק אותו נורא, אבל הוא שמע את זה בחייו, ואני שמח על זה".

הלב הגדול של ירון הורגש היטב גם בשנות המחלה של אמו, הילה. האב יזהר חזר השבוע לערב הגילוי, שהוא זוכר בפרטי פרטים. "ב־30 באוקטובר 2018 הילה היתה בבדיקה שגרתית ואז התקשרה, 'יש לי סרטן, אתה יכול לבוא לקחת אותי?'. הרופאה ביקשה שהיא תהיה עם מישהו כשמסבירים לה עד כמה המצב חמור. אחר כך בבית אספנו את הילדים, ירון היה אז בן 17. זה היה ערב דרמטי, הייתי חנוק לגמרי, לא יכולתי לדבר. הילה אמרה: 'יש לי סרטן בשלב מתקדם, אני אתגבר עליו ונהיה בסדר, תעזרו לאבא'. היה יום גשום, ורגע אחרי שהמילים נאמרו היו ברק והפסקת חשמל. בשקט הדרמטי הזה שמענו בכי, מישהו מתייפח. זה היה ירון.

"שנה שלמה הוא ראה את אמא שלו מתמודדת עם המחלה בצורה הרואית ולקח על עצמו שיהיה לה טוב. והוא היה גיבור של אמא, הוא יצא מגדרו בשביל זה. לא ליפול עליה למעמסה. דאג לעצמו למה שצריך, דאג שחברים לא יבואו הביתה כי חשש שזה יפריע לה, התגייס לחלוטין למשימת התמיכה בה בשנה של טיפולים. והבונדינג ביניהם נהפך למטורף. הוא התייעץ עם הילה על כל דבר, איך לחגוג שנה עם חברה שלו מיקה, מה לעשות בצבא. לפני חודשיים הוא חזר מסיור קשה בקו, וב־3 לפנות בוקר שלח לה הודעה: 'אמא, מה העניינים? חשבתי עלייך הרבה. אני מאוד מעריך ואוהב אותך', והוסיף לב. זו מערכת היחסים ביניהם".

ואיך היה הקשר שלך איתו?

"היתה לנו מערכת יחסים עם פחות מילים אבל עם רגעים קסומים. הוא ניגן בפסנתר 11 שנה, כשהוא היה מתחיל לנגן עברנו לדום והקשבנו. אני ניגנתי אולי שנה, בגיל 8, אבל לפעמים הוא היה מסמן לי להתיישב לידו ולהצטרף. ישבנו ככה, כתף אל כתף, ניגנו בין היתר את 'הללויה' (של לאונרד כהן), הגרון שלי נחנק. היה ברור מי בינינו מזייף, אבל הוא התאים את עצמו לקצב שלי כדי לא להביך אותי. אלה רגעים שחיברו אותנו".

"אנחנו חייבים להיות מדינה נורמלית שיודעת לגדל גם מנהיגים אזרחיים. צריך בראשות הממשלה אשה בת 45-40, עם ניסיון בעולם העסקי ורקורד מוכח בתרומה לציבור ולקהילה, לא גנרלית לשעבר"

"שותפות גורל טרגית עם איל וולדמן"

חיבורים למגוון אנשים הם עניין שחוזר בסיפורים על ירון. עכשיו, מותו מייצר גם הוא עוד ועוד חיבורים, מצמררים. אחד כזה נוצר בין יזהר שי לאיל וולדמן, שני יזמי הייטק בכירים עם אג'נדה חברתית מגובשת ופעילות ציבורית רחבה. בשעות שבהן שי איבד את בנו ירון, וולדמן איבד את בתו דניאל ובן זוגה נעם, שנרצחו במסיבה בקיבוץ רעים.

"נוצרה בינינו שותפות גורל טרגית מיסטית", אומר שי. "איל ואני מכירים הרבה שנים, יש לנו מכנה משותף — הוא היה מ"פ בגולני, אני מ"פ בצנחנים — שנינו באים מהייטק, וגם הוא מאוד אכפתי ומעורב. תמיד היינו בקשר אבל הגורל איחד אותנו בצורה סרקסטית. בהתחלה הבת שלו היתה נעדרת, ובבוקר ההלוויה של נוני הוא כתב לי: 'אח שלי, כואב לי מה שקרה לכם, אני רוצה להגיע להלוויה אבל מחפש את הבת שלי שנעדרת'. עניתי: 'אחי, תחפש את הילדה, נקווה לבשורות טובות'. ביום רביעי בלילה אנחנו יושבים פה קרועים מצער, ואז אני רואה ידיעה שבתו נמצאה ללא רוח חיים. בכיתי נורא. ילדה שבסך הכל הלכה למסיבה".

איך נראה הקשר שלכם מאז?

"כשראיתי את מועד ההלוויה שלה שלחתי לו הודעה: 'אני בשבעה של ירון אבל אנסה להגיע'. הוא כתב לי: 'עזוב אותך מההלוויה, אנחנו כבר נתראה ונעשה דברים טובים יחד'. אחרי השבעה שלנו הילה ואני נסענו לשבעה שלו. זה היה סוריאליסטי — נכנס אדם שגמר לשבת שבעה על הבן שלו כדי לנחם חבר בשבעה על הבת שלו. התחבקנו. בכינו. אנחנו מדברים המון, גם ב־3 לפנות בוקר, שנינו ממילא לא מצליחים לישון. אנחנו מדברים על איך פותרים בעיות משמעותיות במדינה, מחליפים דעות. איל הוא אחד האנשים המדהימים בישראל בעיניי, בעל תעצומות נפש יוצאות דופן. הוא תמיד פועל מאחורי הקלעים אבל הייתי אומר לו: 'תיכנס לפוליטיקה'. מבחינתי הוא ברשימה של אנשים שראויים להיות ראש ממשלה".

היית חבר כנסת ושר, יש עכשיו מחשבות לחזור לחיים הפוליטיים? לתקן את המציאות גם בדרך הזאת?

"אלה מחשבות שעלו בשבועות שלפני המלחמה, ובטח אחרי 7 באוקטובר. והיו אליי פניות של אנשים שרוצים לראות אותי שם, היו פניות גם לאיל. אבל אני בזמן רגיש מכדי לחשוב על זה כרגע, וגם במשפחה אין מוטיבציה גדולה שאחזור לפוליטיקה. זה מורכב, הילה כן אמרה: 'חשבתי שהדבר הכי טוב שקרה לנו היה שחזרת הביתה מהפוליטיקה, אבל יכול להיות שאין ברירה ואתה צריך לחזור לשם. אני אמא שכולה שצריכה אותך בבית, אבל אם תרצה — יש לך הגיבוי שלי'. אני מאוד פצוע כרגע, ויש לנו עוד הרבה לעבור כמשפחה כדי לאסוף את השברים. אבל כן יש רצון לעשות דברים, וכך נולד הפרויקט של הביג־דאטה, והרעיון להקים סטארט־אפים חדשים", שאליו תכף נגיע. "האם הרצון לעשות והניסיון להבין מה קרה יתורגמו למשהו פוליטי? מוקדם לומר".

שינוי במערכת הפוליטית, בכל מקרה, חייב להיות, איתו או בלעדיו. הוא מדגיש שצריך להגביל את מספר הכהונות של ראשי ממשלה, ומודה שבחזונו ראש הממשלה הבא הוא "אשה, בת 45-40, עם ניסיון בעולם העסקי ורקורד מוכח בתרומה לציבור ולקהילה. זה החלום שלי. מה שהיה בניו זילנד או בקנדה יכול לעבוד גם לנו. חשוב שהיא לא תהיה גנרלית לשעבר. נכון, רבין, ברק, גנץ — כולם גנרלים, כולם מוערכים על התרומה למדינה, גם את גלנט אני מאוד אוהב, אבל תביאו אדם עם ניסיון בחקלאות, הוראה, הייטק, מישהי שבאה לעבוד, תקיף את עצמה באנשי מקצוע, ואחרי זה יש לה אופציות אחרות להתפרנס. אנחנו חייבים להיות מדינה נורמלית שיודעת לגדל גם מנהיגים אזרחיים".

אתה מתאר כמעט גרסה נשית של נפתלי בנט.

"בנט הוא בהחלט מודל. איש הייטק, ציוני, דתי לא באופן משיחי, הוכיח את עצמו בהייטק, אדם בגובה העיניים, גילה פרגמטיזם פוליטי, הפר הבטחות מטופשות והקים פה ממשלה שתפקדה. אני מכבד את הביקורת על מיעוט המנדטים שהיו לו, אבל זו ביקורת על השיטה, לא על בנט עצמו, שבנה ממשלה טובה. אני לא חושב שהממשלה הנוכחית, על 64 המנדטים שלה, פעלה בצורה לגיטימית יותר עם הכספים הקואליציוניים שחילקה ועם ההפיכה המשפטית שקידמה".

מה השתנה אצלך, פוליטית?

"האמירה הפוליטית המוגבלת שאגיד בימים אלה היא שהקונספציה שאפשר לעשות עסקים עם חמאס קרסה. ראינו מה הארגון עושה לאנשיו אבל התפיסה היתה שאפשר לעשות איתו ביזנס — עסקת שליט, כסף קטארי. עכשיו אנחנו מבינים שחמאס הוא ארגון אכזרי, נאצי בהווייתו. וחשבנו שיש לנו המכשול הקרקעי המתקדם בעולם, ובסוף עם כל הכבוד להייטק נטרלו את המצלמות ובולדוזר נסע דוך וקרע את הגדרות. ואם ב־3 בבוקר מתקבל מידע וקשה להקפיץ גדודים, צריך לפחות להעיר את כל החיילים בגזרה ולהעלות את כולם לעמדות. מדינת ישראל חייבת לדעת מה קרה לעצמה".

אתה רואה קשר לעיסוק בהפיכה המשפטית בשנה החולפת?

"ההפיכה בהחלט הכניסה אותנו לטמטום חושים ולסדר יום הזוי. אני חושב שהיה צורך בשינויים במערכת המשפט, רק לא באופן שמפורר את המדינה. אבל עכשיו נלחמים. כל הקשקושים מסביב על מי צריך להתפטר, מבחינתי כרגע זה רעש. צריך לנצח, ובסוף הדרך להגיע לתוצאה שתחזיר את האמון, כך שישראלים לא ירגישו פליטים בארצם. יש לנו משפחה בכפר עזה, יש קרובים מאור הנר שגרים אצלנו עכשיו. ביום הנורא ההוא, כשלא ידענו מה קורה עם ירון, קיבלנו הודעות אימה מבנות דודות של הילה: 'עשרות מחבלים חודרים לקיבוץ, הם עוברים מבית לבית ורוצחים אנשים. איפה הצבא שלנו!?'. הן איבדו את בני הזוג שלהן".

ואחרי שננצח?

"אחד השרים הגיע לכאן לשבעה, ושיר, הבת שלנו, אמרה לו: 'למדתי אזרחות. כל מי שנמצא עכשיו בממשלה אחראי לכל מה שקורה מרגע שהממשלה הזאת קמה ועד לרגע שהוא מתפטר'. במלחמה צריך להרכיב קבינט בלי שום שיקולים פוליטיים, מי שקוראים לו צריך להתייצב ואם צריך להזיז מישהו הצדה עושים זאת. שלא יאיים במשבר קואליציוני, אחרת זה פשע נגד ישראל. ואחרי שננצח יבואו חשבון עם מי שעשה שיקולים פוליטיים בעת מלחמה, כולל מי שסירבו להיפגש עם קציני צה"ל לפני ביטול עילת הסבירות".

העמדות שלך בנוגע לסכסוך השתנו?

"אני יו"ר תנועת דרכנו, שדוגלת במדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית, שוויונית. אנחנו דבקים בחזון של פתרון מדיני לסכסוך גם על רקע האסון הכבד. זה כן מחייב גם אותנו, אנשי השמאל, לחשיבה מחדש, לבדוק את כל הנחות היסוד שלנו ולהבין איך מפרידים בין רוצחים ברבריים בעלי אידאולוגיה נאצית, דאעשית, לבין האחרים, שאיתם נצטרך לחיות לנצח. הם באים לפה לעבוד, הם יישארו בתוכנו גם כשהדי התותחים יישכחו".

אבל מה יכול להיות עתידה של רצועת עזה?

"היא יכולה וגם צריכה להיהפך למקום נורמלי, שבו אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה, הכסף הולך לתשתיות, חשמל, חינוך ובתי חולים. מה שקרה בעזה בשנים האחרונות הוא ששלטון ברברי לקח את הכסף והשקיע במנהרות וחימוש. קחו את אירופה בסוף מלחמת העולם השנייה — היה הרס מוחלט, היתה מדינה שהשמידה יהודים בתאי גזים. ואז באו המעצמות, עשו סדר, ואחרי עשר שנים גרמניה כבר היתה מדינה מודרנית, פורחת, ליברלית. שיבואו מאיחוד האמירויות, הסעודים, האמריקאים, ויראו לעזתים שיש עוד דרך לחיות".

"נגיע להנפקות בניו יורק עם תמונות התינוקות שנרצחו"

שי, מהנדס אלקטרוניקה בהכשרתו, חתום על שלל יוזמות בהייטק הישראלי, וגם על שתי חברות מצליחות שאותן ניהל והוביל לאקזיטים. Business Layers, שפיתחה תוכנה לרשתות ארגוניות, נמכרה ב־2003 תמורת יותר מ־40 מיליון דולר. V-Secure, שהתמקדה באבטחה ארגונית, נמכרה ב־2005 תמורת כ־15 מיליון. בהמשך היה שי מעורב בקרנות הון סיכון שונות, וגם פעיל מאוד בשילוב חרדים בקהילת ההייטק.

כעת הוא מפנה את היכולות שלו לשלב מטרות חברתיות ופעילות טכנולוגית ען מטרה אחרת. בשבוע שעבר כבר הודיע ש"ההייטק הישראלי צריך לקחת משימה — על כל תינוק שנרצח, כל חייל שנפל, כל אזרח שנעדר וכל אשה שנחטפה תקום חברת סטארט־אפ. זו תהיה התשובה להרס".

בשיחה איתו הוא מנסה להסביר מה זה אומר. "צריך ללכת למשקיעים בעולם ולומר: 'אנחנו לא מבקשים תרומות. בגלל הסטטיסטיקה של ההייטק הישראלי יש לכם סיכוי לעשות פה כסף, וזו גם ההתגייסות שלכם למען העולם החופשי. אחרת המקום הבא שבו דבר כזה קורה יכול להיות בלונדון או בפריז'".

מה זה אומר בפועל, מעבר לגיוס העולם?

"קודם צריך לנצח פה במלחמה, ואז צריך להקים 1,400 סטארט־אפים, גם אם סטטיסטית רק 10% ישרדו. נקים חברות שיספקו פתרונות לחקלאות, למחלות, שיצילו חיי ילדים וקשישים. וכשחברה כזאת תגיע להנפקה בוול סטריט המנכ"לית שלה תחזיק תמונה של תינוק שנרצח בברבריות בידי החולירות האלה, ותראה אותו לכל העולם. להרבה משקיעים חשוב לעשות כסף אבל גם אימפקט, ואין אימפקט יותר חשוב ממלחמה על העולם החופשי. אני אדחוף את זה בכל כוחי. כבר התחלתי, וכבר יש היענות".