א

מני ישראל לא נוהגים להגיב לאירועים פוליטיים בשנים האחרונות. אבל זוועות השבעה באוקטובר היו כה מטלטלות, שבשלושת השבועות שחלפו מהן כבר צצו כמה וכמה שירים אקטואליים, עם שורות כמו "היפהפייה הנרדמת, עד מתי תהיי מדממת" (מתוך "מולדת" של חנן בן ארי); "כל הראש שלי טרפת, מדינה שלי מותקפת" (מתוך "שבעה באוקטובר" של ארז "איזי" שרון) או "מסביב ברזל של חרבות ויונה תפרוש כנפיים" (מתוך "עם ישראל חי" של אייל גולן).

עוד מוקדם לדעת אם השירים הללו ישאירו את חותמם על התרבות העברית כשכל זה יסתיים. בינתיים, בין רסיסי הפזמונים ובתי השיר שמילאו את הרשת בשבועות האחרונים לצד תמונותיהם שוברות הלב של מי שאינם ומי ששם, התבלטה בעיקר יצירה אחת שהקדימה את זמנה — "על קירות בארי", שיר שכתב עוד ב־2016 המשורר יליד פולין וניצול קיבוץ בארי החרב, אֲנָדָד אֶלְדָן, בעקבות מות בתו לירז בדמי ימיה. השיר הופקע מהאבל הפרטי העמוק, הדהד בעוצמה נבואית את הטרגדיה הלאומית בשורות כמו "כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה", והציע תקווה ונחמה בשורה החותמת אותו — "יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּה".

למשוררים ופזמונאים יש יכולת מופלאה לבטא את הלך הרוח הקולקטיבי ולנחם את העם בשעתו השפופה, אבל בשיאה השירה גם מצליחה להניע אנשים לפעולה — ליצור שינוי תודעתי של ממש ולחולל תמורה במציאות. וזה קרה יותר מפעם אחת בקורות העם היהודי.

פזמוני מחאה אינם רק מגייסים לקרב, אלא גם למאבק במיליטריזם. וכך בימי הזחיחות שאחרי מלחמת ששת הימים היו אלה "שיר לשלום" ושירי "מלכת אמבטיה", שהנכיחו את המחיר הכבד שגובים גם הניצחונות

לפני 120 שנה נשלח חיים נחמן ביאליק לחבר דו"ח על חקירת הפוגרום בקישינב בבית המשפט, לרשום עדויות, לראיין קורבנות אונס ועוד. עוד לפני צאתו כתב את "על השחיטה" כתגובה לידיעות על האכזריות הקיצונית שבה התאפיין הפוגרום, אבל השבועות שאותם עשה בקישינב הניבו כתב האשמה בוער מחרון ורווי תיאורי זוועה מזעזעי נפש, אך את שיאי זעמו שמר המשורר הלאומי דווקא לאחיו — לגברים המאזינים, חבויים, לבנותיהם, נשיהם ואמותיהם נאנסות, "אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים, הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ, לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה", אותם צאצאים לגיבורים, ש"מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ, וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ". התקפתו המוחצת על הפסיביות של תושבי קישינב, השבויים בפוזיציית הקורבנוּת היהודית רבת השנים ובקונספציית ההגנה שיספקו להם השלטונות, הדהדה בכרוז שפרסמו סופרים עבריים אחרים: "חרפה היא לחמישה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צווארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי לנסות כוחם להגן בעצם על רכושם וכבודם וחייהם... רק היודע להגן על כבודו מכובד גם בעיני אחרים".

"שיר זה שייך לאותו מספר קטן של יצירות שהטביעו את חותמן על חיי הציבור של זמנן", כתבה ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא. "דבריו של ביאליק היו כמכוות אש לבני אותו הדור. הבושה, שאיפת הנקם, ובייחוד השאיפה לעשות מעשה ולא לחכות במחבואים לבוא הרוצחים, היו לתחושות הדומיננטיות של הדור. יהודי חייב להגן על עצמו — אחרת אבוד יאבד; זו היתה ההכרה". ובלעדי אותה הכרה ייתכן שלא היה נשק בידיהם של המתגוננים בפרעות פּשִיטִיק או של הפרטיזנים, שנדרו לא ללכת כצאן לטבח שאותו תיאר ביאליק.

גם "העיירה בוערת" (המוכר יותר בשם "שרפה, אחים, שרפה!"), שכתב המשורר והמלחין היהודי־פולני מרדכי גבירטיג בעקבות פוגרום פשיטיק במרץ 1936, יצא נגד אוזלת הידיים. מילותיו מקוננות על גורל העיירה הבוערת, "בָּהּ רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ, לֶהָבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ" (בתרגומו מיידיש של אברהם לוינסון מ־1945), מבקרות את אותם אשר "חוֹבְקִים יָדַיִם בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה", ותובעות פעולה: "חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת, בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת, חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם". הניסוח המשלהב לא נשא חן בעיני השלטונות הפולניים והם אסרו להשמיע את השיר. תוכנו המתסיס עורר חשש מהישנות מקרים שבהם יפעלו היהודים להתגוננות עצמית, כפי שעשו בפשיטיק, שבה נפצעו כמה ממבצעי הפרעות ואחד אף נורה ונהרג.

וכמו "על קירות בארי", השיר, שפורסם ב־1938, הותק מהאירוע שבעקבותיו נכתב ונוכס למשבר גדול יותר: כשהגרמנים כבשו את פולין, הפזמון אומץ כהמנון המחתרת היהודית בקרקוב, הושר בידי מקהלת הנוער הציוני ברומניה והוקרא מעל במות בניו יורק. הוא הפך, לצד "מכל העמים" של נתן אלתרמן ו"שיר הפרטיזנים" של הירש גליק, לקריאת הקרב נגד הנאצים ולאצבע מאשימה המופנית אל סופקי הידיים בעולם כולו.

אבל פזמוני מחאה לא רק מגייסים לקרב, אלא גם למאבק במיליטריזם. וכך בימי הזחיחות שאחרי מלחמת ששת הימים, בעיצומה של מלחמת ההתשה, היו אלה "שיר לשלום" של יענק'לה רוטבליט ושירי "את ואני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה" המזעזעים והנוקבים של חנוך לוין, שהנכיחו בתרבות את המחיר הכבד שגובים גם הניצחונות. "שיר לשלום", שדיבר בקולם של חללי המלחמה, צונזר, והשירים האנטי־מלחמתיים של לוין עוררו מחאה נרחבת, אבל הם גם נתנו ביטוי לסנטימנט הציבורי שהפך קונצנזוס אחרי מלחמת יום כיפור ומחדליה — ההתפכחות מהאמונה העיוורת במנהיגים והחתירה לשלום במקום היערכות לעוד מלחמות.

נראה שהשיר האחרון שהצליח לעורר סנטימנט ציבורי שכזה היה "חורף 73" שכתב שמואל הספרי, ופורסם ב־1994 — כמה חודשים אחרי החתימה האופטימית על הסכם אוסלו, ואחרי הטבח במערת המכפלה ופיגועי חמאס שבאו בעקבותיו, שחיבלו באותה אופטימיות. "חורף 73" היה שנוי במחלוקת ונאסר בהתחלה להשמעה בגלי צה"ל וקול ישראל, בטענה כי הוא תבוסתני. אך עד מהרה הוא זכה לחיבוק רחב מהמיינסטרים, בזכות שורות כמו "הבטחתם יונה", שהזכירו למה עלינו להיאבק למען פתרון מדיני, ולא צבאי, לסכסוך.

עוד מוקדם מדי לדעת אילו מילים יוכלו לסייע לעם ישראל לצאת מהבוץ הנוכחי, אבל ברור ששורות כמו "ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים" של הספרי לא יספיקו עוד לילדים של חורף 23. הם זקוקים לגבירטיג או ביאליק חדשים, שיבטאו עבורם את מה שאנחנו עדיין לא מצליחים לבטא בעצמנו, ואת המילים הללו להפוך למעשים.