חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// ביידן מנער את נתניהו /// שינוי סדר העדיפויות הוא הזדמנות להרים את הפריפריה /// המאמץ הכלכלי צריך להימנע מפגיעה בשירותים לאזרח /// המעורבות האמריקאית מחזקת וגם מדאיגה

אמריקה מתערבת

כשהמנהיג לא כשיר

ג'ו ביידן, כמו רוב אזרחי ישראל, הבין שבנימין נתניהו לא כשיר להנהיג — ודאי לא בעת חירום — והחליט לנהל את המלחמה במקומו. הוא שולח תחמושת, הוא שולח כסף, הוא שולח נושאות מטוסים ומשחתות, הוא שולח את מזכיר המדינה לשבת בקבינט הביטחוני ואת מזכיר ההגנה לתדרך את שר הביטחון, הוא שולח איומים לאיראנים ואפילו שולח את עצמו לביקור כאן. עד לא מכבר חברי הקואליציה והשרים התחרו ביניהם מי משתלח באופן מעליב יותר בנשיא האמריקאי, והנה היום ישראל המוכה תחת הנהגתם ויתרה אפילו על מראית עין של עצמאות מול ביידן קשישא.

אם מניחים לרגע את הכבוד הלאומי בצד, יש נחמה גדולה בידיעה שמעצמה חזקה עם מנהיג רציונלי וכושר ניהול אדיר נכנסת לנעליו של מי שאיבד את כל אלה. הלוואי שהיה אפשר באותה מהירות להחליף את המנגנונים האזרחיים הבלתי מתפקדים, את המוסדות הממשלתיים שאינם מסוגלים לספק שירותי חירום, את השרים שלא האמינו שיום אחד יידרשו מהם כישורי ניהול כלשהם. הכל היה יכול להיראות קצת טוב יותר. אבל לאזרחי המדינה אין העוצמה שיש לביידן, הם לא יכולים עדיין לכפות על נתניהו להגן על האינטרסים שלהם, אף שלשם כך נבחר. נשאר לנו רק להמשיך לחרוק שיניים ולהיאנק תחת מנהיג בלתי כשיר, ולקוות שלא לעוד הרבה זמן.

/// אמיר זיו

צילום: רויטרס

סדר העדיפויות

מה באמת צריך לשנות

כששר האוצר בצלאל סמוטריץ' מדבר על "שינוי סדר העדיפויות", מתעוררת תקווה קטנה: שהאיש יעצור את הזרמת הכספים העודפים למגזר שלו, מיליארדי שקלים למוסדות תורניים, מיזמי מורשת לאומיים וכל השאר, ויתחיל להבין שהוא אמור לעבוד עבור כל הציבור, ובימים האלה בפרט עבור נפגעי המלחמה. זו תקווה קטנה באמת, כי אנחנו הרי יודעים מי האיש. גם פקידי האוצר יכולים להשתמש ברעיון של שינוי סדר העדיפויות כדי להמשיך לעשות בכסף שימוש שלא חורג מקופסת המחשבה הרגילה שלהם, לשמור על כל שקל כי עכשיו מלחמה, ולא בהכרח להגדיר עדיפויות ארוכות טווח, או לנהל דיון שקוף ופתוח בחלוקת הכסף.

אבל שינוי סדר העדיפויות צריך לעורר תקווה הרבה יותר גדולה וחשובה — לתיקון היסטורי. כזה שיחזק את כל היישובים בקו האש, בצפון ובדרום. כזה שסוף סוף, אחרי כל הבטחות הבחירות הריקות מתוכן, ירים את הפריפריה, אזורים שלמים שבהם חיים כחמישית מהישראלים, שהוזנחו במשך עשורים על עשורים — בבריאות, בחינוך, בתשתיות, בתעסוקה. אולי עכשיו, אחרי המחיר הנורא כל כך ששילמו תושבים בדרום ועם החשש העמוק ממחיר כבד גם בצפון, יטרחו סוף סוף באמת לשנות משהו, לממן להם ביטחון, מיגון וכלי נשק, לחזק את בתי החולים ולהקים חדשים, לדחוף קדימה את החינוך ואפשרויות התעסוקה. בלי זה, אל תדברו איתנו על "שינוי סדר עדיפויות".

/// גלית חמי

צילום: רפי בן חקון/לע"מ

המאמץ הכלכלי

מה ייחשב ניצחון?

אחרי הלם הימים הראשונים, השבוע התחילה הממשלה לצלול למשמעויות הכלכליות של המלחמה. ועם הצלילה באו הסיסמאות — "שינוי סדרי עדיפויות", "הקפאה של כל מה שאינו לחימה", "ננהל את המערכה באחריות, במקצועיות וביד רחבה". יש למילים האלה חשיבות פסיכולוגית — אולי הן יחלחלו לשרים ויחייבו אותם ליותר רצינות תקציבית. אבל מילים ופסיכולוגיה זה לא מספיק. נדרשים מעשים. כדי לעבור את זה, ואפילו בלי הורדת דירוג האשראי, צריך להגדיר את היעדים גם בחזית הכלכלית, והיעד צריך להיות לצאת מהמלחמה הזו ללא פגיעה דרמטית באיכות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת לאזרחיה — בריאות, חינוך, רווחה וכן הלאה — שירותים שגם כך סובלים פגיעה מתמשכת. הגדלת הגירעון תעשה חלק מהעבודה, אבל הפוליטיקאים צריכים לעשות את השאר, לקצץ איפה שאפשר, להיפטר מכל מה שמיותר, ואפילו מזיק (ויש לא מעט סעיפים תקציביים כאלה, בתקציב עצמו וודאי בכספים הקואליציוניים). אסור שהסטת התקציבים לטובת המלחמה והשיקום תפגע בשירותים לאזרח. וכשאלה לא ייפגעו, זו תהיה תמונת הניצחון הכלכלית.

/// שלמה טייטלבאום

העולם נחלק

התחלה של משהו גדול יותר?

ביקור נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בישראל הוא אירוע מחזק, אבל לרואי השחורות הוא גם סימן מדאיג מאוד. כדאי להסתכל רגע על המלחמה ממבט היסטורי רחב יותר. צריך להתחיל בניצני הדה־גלובליזציה של השנים האחרונות, ולהמשיך לקורונה — המגפה חיזקה מגמות התבדלות והסתגרות פוליטית רחבות. אצל ולדימיר פוטין הבידוד היה חמור במיוחד, ובצדו פרנויה גדולה. בלי אלה, ובלי הידיעה שהעולם עסוק בהתאוששות מהמגפה, ייתכן שרוסיה לא היתה פולשת לאוקראינה. ויכול להיות שהפלישה הזאת לאוקראינה היא בגדר האנשלוס או הסכם מינכן של מלחמת העולם הבאה, הצעדים שקורים רגע לפני שהתוהו ובוהו מתחיל. המעורבות המשמעותית של הנהגת ארצות הברית וצבא ארצות הברית במלחמה שלנו כאן כעת היא סימן נוסף לכך שייתכן מאוד שאנחנו בדרך למערכה גלובלית הרבה יותר רחבה ממה שאנחנו מבינים כעת, עם מלחמה בין מדינות הציר החדשות (ובראשן רוסיה ואיראן) למערב הדמוקרטי.

/// סופי שולמן

מילת השבוע

//

דור סער־מן

סמל המוות, סמל החיים, סמל הכפילות שלנו כאן

דם היא מילה נדירה שבה הדימוי הוא גם הביולוגיה, המטפורה היא גם הממשות הכי גדולה שיש. כל כך הרבה דם נשפך באובדן חיים בלתי נתפס, ואז הישראלים התייצבו בתורים ארוכים כדי לתרום דם ולהציל חיים אחרים. וכשזה נוגע לדם, אין הבדל בין אדם לאדם. אנחנו לא מחולקים לפי מגדר או דת או מוצא או עמדה פוליטית. הדם השפוך הוא אחד, הדם שנתרם מגיע למי שזקוק לו, לקיבוצניקים ובדואים וחרדים ועובדים זרים וחיילות וחיילים, זורם בינינו, מחבר אותנו באופן הכי ישיר שיש. לא כביטוי, כתרופה של ממש. דם הוא סמל המוות, אבל הוא גם סמל החיים.

ועליו באות המטפורות. ברית דמים. שפיכות דמים. מחיר הדמים ששילמנו ואנחנו עוד עלולים לשלם, כשנדמה שכל אסטרטגיה יותר גרועה מהשנייה. והדם הרותח, הזעם על שרשרת המחדלים, "דם על הידיים שלכם". והחרדה מעלה את הדופק, הדם דוהר בוורידים. החיים פועמים. בסוף זהו אדם, בשר ודם. וישראל, בכל זמן ובוודאי עכשיו, היא ארץ שחיה בכפילות הזאת, של דימום תמידי, כבד מנשוא, אבל גם של דם זורם בעורקים, בכוח חיים אדיר, נחוש, עיקש, פועם ללא הפסק.