"הציור הוא חלק מסדרה שמבוססת על אירועי הזוועה של השבעה באוקטובר. הסדרה הזו מאוד אינטואיטיבית ומתבססת על ציורי מלחמה מתולדות האמנות. הציור הספציפי הזה התחיל מהציור 'מלחמה' (1894) של אנרי רוסו, וקדם לו ציור בהשראת 'גרניקה' של פבלו פיקאסו (שצוירה בתגובה להפצצת עיירה באסקית במלחמת האזרחים בספרד, שבה נהרגו 1,600 איש, י"ש).

"בחיים לא חשבתי שאשתמש באמנות בתור תרפיה, אבל אז קרה הדבר הנורא הזה, וכשזה קרה זו היתה הדרך שלי להתמודד. תרפיה באמנות היא מקצוע שאמנים מקצועיים לא מתעסקים בו, ופתאום מצאתי את עצמי עושה את זה.

"בחרתי לצייר את האנשים והקורבנות. כי אין לנו מנהיגים, המנהיגים הם האזרחים הגיבורים".

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ ניר עוז. חדר האוכל, הדשא שסביבו והשדות המקיפים את הבית שלי מופיעים ברישומים, שהצגתי בעבר בקיבוץ — בגלריית הבית הלבן, שאותה מפעיל חיים פרי שנחטף מביתו בשבעה באוקטובר לעיני אשתו. אחרי אירועי הפוגרום, שאותם שרדו גם הוריי הקשישים, הרישומים פתאום קיבלו משמעות אחרת — זיכרון של מקום, של בית, מונצח בשחור".

"צרחה אינסופית מבקעת אדמה, פורצת שערי שמים, חותכת מרחבי זמן. קול דמים של ילדים מתים. לא היו להם כלי נשק. קטנים מכדי לפגוע במישהו. הוריהם לא הצליחו להגן עליהם. גם לא קירות של ממ"ד, לא כיפות ברזל ומקלטים וחדרים אטומים. לא פוליטיקאים שעסוקים במנעמי שררה, בהבטחות ניצחון. איך שלא תסובבו את זה, מוטבע בכם אות קין. אתם, שלא עשיתם די כדי למנוע את הזוועה הזאת. שהפקרתם את הקיבוצים. את הילדות והילדים. ועכשיו סופעולם לא בפיצוץ, אלא ביבבה. עכשיו ילדים מתים".

"בימי האימה הראשונים כל החברים שלי היו נורא כעוסים, מלאי ייאוש וזעם, שיתפו ברשתות תכנים נורא קשים. לא יכולתי להביט בזה, הייתי מבוהלת ועצובה. לא מצאתי את עצמי בתוכן הזה.

"דימויים הם שפת האם שלי, ולצייר זו פעולה מחזיקה, מפקסת, וככה, מהפחד והצורך לעשות משהו, התחלתי לצייר, והשתמשתי בחורים — ביטוי גרפי ששימש אותי בעבר לתיאור מגוון רגשות, והפעם ביטא את הסנטימנט שהיה לי חסר — שיש בו דממה, אימה, צער, וגם התחושה שאין מילים, יש רק ריק".

"תמיד אהבתי ללכת למסיבות. הן מזמנות לי רגע קדוש לשחרור הגוף והנפש. אבל בשבת השבעה באוקטובר ההקשר של המילה 'מסיבה' השתנה לחלוטין, והמשמעות החדשה תישאר כאן כנראה לתקופה ממושכת.

"אני לא מפסיק לחשוב על הרגע שבו כיבו את המוזיקה ברחבות בשבת, על כמה שזה סימבולי ומוחלט. לכן כשחזרתי לצייר בסטודיו, רציתי להתייחס לנושא מתוך תמונות ורגעים מלפני שכיבו את המוזיקה, כששמחה עוד היתה אופציה".

"כבר שבוע שאני מצייר בחושך. בלי תאורה ובלי אור טבעי מבחוץ. מחפש למצוא משהו מתוך האפלה".

"ימי מלחמה גורמים לשיתוק מערכות כללי. כציירת המגיבה ומתארת את חייה, לא מצאתי מילים ורק בערתי ימים ארוכים מייאוש ופחד. ברגע הראשון שנוצר מספיק מרחק מהאסון, התחילו להופיע לי מילים ודימויים. אני רואה בציור פעולה בוראת מציאות, ומה שהכי חשוב היה לי לברוא הוא מקלט בטוח. אמי, הציירת אביבה פסטרנק, היא המקור שממנו הופעתי בעולם והיא גם קו ההגנה האחרון שלי. והציור שלה מגוננת עליי מעניק לי מקלט".

"כמעט אין מישהו מאיתנו שלא מכיר במעגל הקרוב או הרחוק מישהו מהקורבנות, מהחטופים או מהמגויסים למערכה. זה נוגע לכולנו. הכאב התהומי הזה נוגע בכולנו. הפחד והדאגה פגשו את כולנו. איבדנו משהו, בתוכנו, ביום שהמלחמה הזו התחילה. ועם זאת, יש תחושה שהסולידריות החברתית והישראלית מנצחת. כל אחד מאיתנו שם את ידו היכן שהוא יכול ואוחז כדי לחבק, לאחד, לתמוך ולשמור על הלב, על הישראליות ועל המדינה שלנו, שלא יתפרקו".

"במאי הייתי אמורה להיפגש עם האוצרת סופי ברזון מקאי מגלריה בארי לקראת עבודה על תערוכה חדשה. הפגישה בוטלה ברגע האחרון בעקבות פינוי מיידי של התושבים לאחר הסלמה באזור. במקום הפגישה, בניסיון לגעת בחוויית החיים תחת איום מתמיד, פיסלתי דמות זוחלת; יצרתי ראש, גפיים, בטן וגם מכנסיים וגרביים ורודים, רק לא הצלחתי להחליט מה היא נושאת על גבה. חשבתי על יציקת בטון שנותנת הגנה ובו־זמנית מוחצת, אבל לא הצלחתי לדייק את הדימוי והנחתי את העבודה הלא גמורה בצד. בספטמבר סופי ואני נפגשנו בבארי, שוטטנו בין הגלריה לחדר האוכל, לספרייה ולמיגונית, ומאז המשכנו בחשיבה משותפת באמצעות התכתבויות.

"את בוקר השבעה באוקטובר התחלתי מוקדם מהרגיל בעקבות האזעקה המפתיעה. במקום לחזור לישון נכנסתי לעבוד בסטודיו הביתי שלי. החדשות התחילו להגיע לאט לאט, ואיתן גם קריאות המצוקה של סופי בפייסבוק מתוך הממ"ד. נתקעתי מול המסך וחיכיתי לאות חיים ממנה. כששמעתי שחולצה בשלום, אחרי שעות רבות, שטף אותי גל, דחף גופני שלא ידעתי לאן להפנות, ומצאתי את עצמי עם שפכטל ביד מקלפת את הקירות המתפוררים בבית שלי.

"העבודה הפיזית המיוזעת השקיטה קצת את הנפש בין התעדכנות אחת לאחרת. קילפתי קירות ותקרות, פירקתי את הפרגולה הנרקבת, והבית כולו הסתנכרן עם הכאוס. כשעברתי בסטודיו נתקלתי בדמות הזוחלת על המדף, וידעתי בבהירות מה יש לה על הגב. הבית החרב נוצר מכל הפירורים ושאריות החומר שהיו זרוקים בסטודיו. מאז עברו כמעט שבועיים ועדיין לא הצלחתי לחזור לעבודה העדינה בסטודיו".

"בימים האחרונים ראיתי תגובות של אנשים שמרגישים לבדם, חסרי תמיכה או חסרי אונים מול הגיוס הנרחב של כוחות המילואים. אחרים הרגישו תסכול מכך שהם לא יודעים איך לעזור או מרגישים שאף אחת מהפעולות שלהם לא עושה באמת הבדל. נזכרתי שבמלחמות של פעם השתמשו בכרזות תעמולה כדי להעלות את המורל, לקרוא לאנשים להתגייס לצה"ל או לעבודה ולבסס עורף חזק ויציב לתמיכה בלוחמים. כשהם שומעים שאנחנו חזקים זה מחזק אותם. אלה כרזות עם ויזואליות חזקה שתופסת את העין, וכשרואים אותן שוב ושוב הרעיון שאנחנו בשליטה מחלחל בעזרתן לתת־המודע. צריך לעשות את המאמץ עכשיו, לנשום אויר עכשיו ולהירגע עכשיו. להתמקד בדבר הכי קטן שאפשר לעשות הרגע, כדי להרגיש טוב יותר. וכדי ליצור חיבור מקומי שילבתי בכרזות שלי מסרים מהיישוב היהודי הישן ותפילות להגנה ושמירה שמקורן בתנ"ך.

"מאז שפרסמתי את הכרזה שלי, פנו אליי אמהות שביקשו להפיק כרזות של אחדות, ושל נשים חזקות בעורף. מנגד פנו אליי גברים שביקשו כרזות על אבות שהנשים שלהם התגייסו והם נשארו עם הילדים. ובעיקר כולם רצו לראות עוד גיוון ולהרגיש שכולם לוקחים חלק במאמץ. עורף חזק עכשיו — זו המלחמה של כולנו".

"כשהחלו להגיע הידיעות על הטרור שנעשה בעוטף עזה ובמסיבה נובה, נשבר לי הלב לרסיסים. חשבתי על האנשים שבאו לחגוג ולשמוח, אבל רקדו את ריקודם האחרון. רציתי ליצור איור לזכרם, וזה התחבר לי טוב עם 'הריקוד' (1910), יצירתו של אנרי מאטיס, שמתארת את ההרמוניה והשמחה בהמשכיות של ריקוד במעגל. לכן, החלטתי ליצור אינטרפרטציה משלי, שתדגיש את ההרמוניה והשמחה שנשברו בנובה. האנשים שרקדו אל מותם, הצעירים שחייהם נקטעו ברגע בידי טרוריסטים, אנשים שכל חטאם הוא שהם ישראלים שוחרי שלום, שלא יחזרו עוד לרקוד ולצחוק".

"מאז השבעה באוקטובר אני מזועזע, בהלם ובדיכאון. כל מה שהצלחתי לעשות בימים הראשונים היה להסתכל על שתי הבנות שלי כל הזמן. חיבקתי אותן כל רגע (עד שנמאס להן) וניסיתי לעכל את העובדה שיש ילדים שנמצאים ממש עכשיו לבד, מפוחדים ורק רוצים את ההורים שלהם. זה לא נתפס וזה קורע את הלב. האיור שלי יצא פשוט ברגע אחד, אחרי כמה ימים של הלם, מתוך פחד ועצב. לדבר את זה לא הצלחתי עם אף אחד, אז ציירתי".

"רישומי הארנבות שלי נעשים בעיפרון במהירות רבה וללא תכנון, בתגובה לאירועים בזמן אמת. אבל מדוע ארנבת? בגן הילדים היינו שרים: 'לארנבת אוזניים ארוכות והיא אוהבת כל מיני ירקות, קלת רגליים ופחדנית מאוד, רק שומעת קול - ואיננה עוד!'. לשמחתי אין לי אוזניים ארוכות ואני אוהבת כל מיני פחמימות. אבל כן, אני פחדנית מאוד! אני חייבת לה, לארנבת, בגדול!".

"הדימוי הזה של האמא עם שני הילדים החטופים נחקק לי בראש בבוקר השבעה באוקטובר, ולא עוזב אותי מאז. זה הרגע שבו התחלתי להבין כמה עצומה היתה הזוועה שהתחוללה".

"בימים כאלה קשה מאוד ליצור. המוח מלא בחדשות, עצב, חרדה וכעס. ובכל זאת התעקשתי לצייר, כי זה תמיד עוזר לי להתחבר לעצמי ולהבין מה קורה סביבי. הווידיאו הזה, שמלווה בסאונד מפרק של הפודקאסט 'The Mel Robbins podcast' שנקרא 'Do This When the World Feels Overwhelming', הוא הגרסה שלי לכל מה שראיתי בכל השבועיים האחרונים ולמה שרודף אותי בחלומות. רציתי להעביר בו את חוסר האונים שאני מרגישה מול המציאות במדינה שלנו — מציאות שבמשך כל חיי היתה בלתי נתפסת ונראה שתמשיך להיות כזאת גם אחרי שאחדול".

"בתי הקטנה זוהר בת 7 חודשים, בדיוק בגיל לשחק 'קו־קו'. אני מסתירה את הפנים מאחורי בד, וכשאני מציצה אליה בחזרה, אני רואה את הדאגה הקטנה שמכסה את הפנים שלה — כי נעלמתי, אפילו שרק לשבריר שנייה — וכשהיא מגלה אותי, היא זורחת אליי בחיוך. אני מסתכלת על הבת המתוקה שלי, ולא יכולה שלא לחשוב על תינוקות אחרים".

"האיור הזה, בשינויים קלים, שימש במקור לקמפיין נגד מעצרי ילדים בשטחים, ועכשיו הוא מבכה את אסון הילדים המעונים, הנרצחים והחטופים בעוטף. לא דמיינתי שאשתמש אי פעם באיורים האלה כדי לבכות אסון כל כך נורא שקרה לנו עצמנו".

"באחד הימים ראיתי קול קורא שמבקש ממאיירים ליצור דפי צביעה לילדים שפונו מהדרום, אז ניגשתי למשימה. ניסיתי לייצר דמויות שנותנות ייצוג למגוון האנושי שבחברה הישראלית, ולשלב סגנונות איור עכשוויים עם הדהוד של איורים של ארץ ישראל של פעם, סמלים ומסרים שמעבירים כוח ציוני לאומי. המטרה שלי היתה לשדר אופטימיות ועוצמה".