1

את מה שקרה בניסיון הפינוי של קריית שמונה צריך ללמד בבית הספר הממשלתי לטעויות. "זה לא לכתוב נח בשבע שגיאות, זה לכתוב נח ב־70 שגיאות", סיפר לי מנכ"ל משרד ביטחון הפנים לשעבר תומר לוטן, שהיה שם השבוע. את ההחלטה על פינוי יותר מ־22 אלף תושבי העיר קיבל משרד הביטחון בבוקר שישי שעבר. הממשלה הודיעה, והתושבים נכנסו לפאניקה. רבים התפנו עוד קודם ביוזמתם; לפי הערכת העירייה עצמה, לפחות כמחצית יצאו על חשבונם. הם החזקים יותר מבחינה סוציו־אקונומית, אלה שיכולים לשאת בתשלום, או שיש להם בני משפחה שיקלטו אותם. לכן כשהתקבלה ההחלטה הרשמית על הפינוי, התושבים שעוד נשארו בעיר היו החלשים יותר.

ואז החל מחול של טעויות. התושבים שנותרו היו בעמדת נחיתות גדולה כי היצע חדרי המלון כבר היה נמוך מאוד. תושבי העוטף, שדרות, אופקים, נתיבות וחלק מתושבי אשקלון כבר חולצו, וכן יישובי גבול הצפון, כ־100 אלף איש בסך הכל. היצע חדרי המלון הרלבנטיים הוא כ־40 אלף. לתושבי קריית שמונה שחיכו לפינוי רשמי לא היה הרבה מקום מלכתחילה.

וזה לא נגמר כאן. הפינוי נעשה בסוף השבוע, בעיר שרבים מתושביה שומרי שבת. בשבת בבוקר המוקד הטלפוני של העירייה קרס ותושבים רבים פשוט הגיעו למתנ"ס כדי לדרוש פינוי. "היה שם המון אדם. משפחות, ילדים, צעקות. כמעט מכות, המשטרה הוזמנה", מספר לוטן. בשלב הזה, העירייה גם הודיעה שמאחר שרק חלק מהתושבים באו לקבל את הקצאת חדר המלון שלהם, הממשלה הקצתה חדרים לתושבי ערים אחרות.

אם במשך שבועיים המדינה לא הצליחה לפנות את שארית תושבי קריית שמונה, אחרי שמחציתם עזבו לבד, מפחיד לדמיין איך ייראה פינוי נהריה או הקריות, שבהן 250 אלף אנשים

וזה לא הסוף. דווקא בפינוי הזה הממשלה החליטה להעביר את המקל, ובמקום שמשרד הפנים ינהל אותו האחריות עברה למשרד התיירות. למה? שאלה טובה. מבדיקה עולה שהיוזמה הגיעה מהחשב הכללי באוצר יהלי רוטנברג. רק שמשרד התיירות אינו משרד תפעולי. הוא לא יודע לעבוד מול רשויות מקומיות או הציבור. הוא גם לא תרגל זאת מעולם. זה נועד לכישלון.

אחרי קריסת מוקד העירייה, משרד התיירות העביר את הטיפול לחברת תיירות חיצונית קטנה, אמסלם תיירות. החברה גייסה 100 עובדים שאיישו את המוקד שלה, והצליחה למצוא חדרי מלון ל־5,000 תושבים (משרד התיירות הקצה לה 2,300 חדרים בלבד). ובסופו של דבר גם המוקד של אמסלם קרס מעומס.

ביום ראשון הכאוס החמיר. תושבים רבים קיבלו ואוצ'ר למלון מסוים ונסעו אליו רק כדי לגלות שהחדר כבר תפוס. היה לפחות אוטובוס אחד של תושבים שנסעו עד אילת, ושם גילו שאין להם מקום. בשלב הזה התחילה מלחמת חדרי מלונות. ראשי רשויות דחקו בתושבים שלהם לא לשחרר חדרים בשום פנים ואופן. כל השדים והשסעים הרדומים של החברה הישראלית צפו. "למה הקיבוצניקים קיבלו ואנחנו לא", "חייבים לאייש את החדרים לפני שיתחילו לפנות את אשקלון ואז לא יהיה לנו כלום". כזה.

לוטן עצמו, אגב, הגיע לעיר בניסיון לסייע, לבקשת השלטון המקומי, אבל נהדף בידי עוזר מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שהכריז שאין צורך בלשעברים. העוזר העמיד לרשות העירייה את גלעד שדמון, מנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי — משרד ממשלתי קיקיוני שאין בו צורך. מתערב שאתם לא זוכרים מי השר שם.

בשורה התחתונה, בשני אחר הצהריים נשארו עוד כ־5,000 מתושבי העיר שלא נמצא להם פתרון. 5,000 איש הם כמעט רבע מהתושבים, רובם מהאוכלוסיות החלשות ביותר, חלק מהם סובלים ממוגבלויות ומנכויות שמקשות מאוד על פינוי ומציאת חדר מתאים, ודאי כשההיצע הגיע לקו האדום.

המצב היה כה כאוטי שאפילו מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שנבחר רק אחרי שראש הממשלה וידא שאין לו שיניים, אמר ש"אין די בפעולות הממשלה לטיפול בעורף ואין סנכרון מספק בין משרדי הממשלה. זוהי קריאת השכמה לראש הממשלה ולממשלה".