ה

שעה היתה שבע בבוקר, ושורה ארוכה של מכוניות כבר השתרכה בכניסה לקיבוץ בית קמה. בתוך הקיבוץ, בסמוך לשער, הקים ארגון "אחים לנשק" חמ"ל עבור המיזם החדש שלו, "אחים למשק", שבו מסייעים מתנדבים לחקלאים מהדרום המשוועים לידיים עובדות, לאחר שהפועלים מתאילנד שעבדו במשקים חזרו לארצם בעקבות המלחמה.

זה היה יום ראשון, ומאות נשים וגברים, רובם עברו את גיל 50 וחלקם בני דור המדינה, המתינו לתורם להצטרף לקבוצות שיישלחו למשקים בעוטף עזה. את מבצע החלוקה ניהל גבר כסוף שיער בשם יהודה, שישב מאחורי שולחן מתקפל. הוא התעניין אם המתנדבים מעדיפים לעבוד בקטיף חסות, פלפלים או אננס, ביקש מכל אחד מהם לכתוב את השם ומספר הטלפון שלו על דף ובירר מי מהם מעוניין לשמש ראש הקבוצה.

לאחר שחולקו לקבוצות בהתאם לתשובות שסיפקו, המתנדבים הופנו לאוהל גזיבו לבן, שם פגשו את רוני פייר, ממארגני מיזם "אחים למשק", שיסביר להם כיצד להגיע למושב שבו הם יתנדבו. פייר מבקש להימנע משימוש בווייז ומסביר שבשל המצב, האפליקציה עלולה לשלוח אותם למסע שיימשך כשעה וחצי.

את אחת הקבוצות הדריך פייר איך להגיע למושב נווה, המקביל למחנה הפליטים חאן יונס ולרפיח. את המושב הדתי־לאומי הקימו ב־2008 מפוני ההתנחלות עצמונה בגוש קטיף, ורוב תושביו משתייכים לזרם ישיבות הקו של הרב צבי טאו, מנהיגה הרוחני של מפלגת נעם. בתום ההסבר, פייר מבקש להימנע משיחות על פוליטיקה כי "אתמול היו כמה מקרים לא נעימים". "באנו לעזור ולא להתווכח", הוא מסביר, וכל הנוכחים מהנהנים בראשם לאות הסכמה, אף שהם חלק מהגרעין הקשה של הנאבקים בהפיכה המשטרית.

לקבוצת מתנדבים אחרת, שנמצאת בדרכה לקטוף עשבי תיבול, מורה פייר: "אתם לא נוסעים בשום פנים ואופן על כביש 232, וכותבים בגוגל את המקומות שאני מסביר לכם. אתם מגיעים לאופקים ומשם לאורים, ובצומת פונים ימינה דרך השדות. שם תיתקלו במחסום של חבר'ה מיחידת קרקל. אם במקרה שואלים מי אתם, תענו שאתם חקלאים, כי זה באמת מי שאתם לצורך העניין.

"אחר כך יש ארבעה באמפרים, להיזהר על הטוסיק. ולגבי 'צבע אדום', ככל שאתם מתקרבים אל הרצועה, ההתרעה שניתנת קצרה יותר. אתם עוצרים את הרכב, מכבים מנוע, פונים לכיוון השמש ונשכבים. אחרי 15 שניות, אם לא קרה כלום כבר לא יקרה שום דבר. השבוע לא היו הרבה התראות 'צבע אדום' והיה שקט יחסית. שיהיה בהצלחה, מצפה לכם יום קשה, תעשו חימום לשרירים בדרך".

בעל משק: "אני בוכה כל יום, אבל אני לא מראה את זה לילדים. הולך למיטה, שם את השמיכה על הראש ובוכה. נגרם לי נזק של יותר מ־3 מיליון שקל ואני לא יודע איך נצא מזה, מי יפצה אותנו?"

"בחרתי ביבי, יצא לי נחש"

אחרי שהמתנדבים מתחילים להתארגן, פייר מבקש מהם לפתוח קבוצת ווטסאפ ייעודית. קבוצות ווטסאפ הן לחם חוקם של "אחים לנשק", ארגון שמחולק לקבוצות ווטסאפ מצומצמות, שבימים אלו הוסבו לצורכי התנדבות וסיוע. אני מצטרף לקבוצת המתנדבים שנוסעת למשק החקלאי של בנימין בנימיני במושב תלמי ביל"ו, הממוקם ליד נתיבות. את בנימיני אני פוגש כשהוא ממתין ליד ביתו, מחכה לאוטובוס שיאסוף אותו ואת אשתו לשבוע התרעננות באילת. הוא בן 80, ועלה לארץ ב־1953 מאיראן. אחרי שנה עבר להתגורר במושב.

"עוד לפני שנכנסנו לבית החדש, התחלנו לעבוד את האדמה", הוא מספר. "בהתחלה כותנה, אחר כך בוטנים, אחר כך תפוחי אדמה, אחר כך פלפלים ליצוא, עגבניות. היום אנחנו מגדלים חסה, קולרבי וכרוב לבן ואדום". יש לו חמישה ילדים, ארבע בנות ובן, האחרון עובד איתו בחקלאות, ב־3,000 דונמים של גידולי שדה. בנימיני מספק את תוצרתו לרשתות השיווק של רמי לוי, יוחננוף ואושר עד. "לפני שהכל התחיל היו לי הפועלים התאילנדים. לא היו לי כאבי ראש. הייתי אומר להם מה לעשות בערב, והם היו עושים את העבודה כמו שצריך. אבל ב־7 באוקטובר הכל קרס", הוא אומר בצער.

במתקפת חמאס נהרגו 21 פועלים מתאילנד שעבדו בישראל, ו־16 נוספים נחטפו. לאחר מכן קראה ממשלת תאילנד לאזרחיה לחזור לארצם בטיסת החילוץ ששלחה לכאן, והפועלים של בנימיני עזבו. "כשהם קמו בבוקר חיכתה להם מונית, אפילו את הכסף הם לא רצו. הם אמרו לי שהם לא מרגישים בטוחים. אחרי כמה ימים פנו אליי כמה עורכי דין וטענו שלא שילמתי להם דמי פיצויים. אני טוען שמה שהפחיד אותם בעיקר היו פיצוצי הפצמ"רים, ואז זה פשוט התפרק.

"אני לא יכול יותר. היו לי 38 פועלים תאילנדים ונשארו ארבעה. אני בוכה כל יום אבל אני לא מראה את זה לילדים. הולך למיטה, שם את השמיכה על הראש ובוכה. נגרם לי נזק של יותר מ־3 מיליון שקל ואני לא יודע איך נצא מזה, מי יפצה אותנו? לא נתניהו. תן לי אותו עכשיו ואני מרביץ לו. לפני שתי מערכות בחירות הצבעתי ביבי, אבל בגללו כל יום נהיה יותר גרוע. בחרתי ביבי, יצא לי נחש. לא האמנתי שזה יקרה לנו. הנכד שלי היה במסיבת הריקודים. הוא הצליח להינצל כי הוא מכיר את השטח. הוא ברח למושב פטיש, דפק על דלת של בית, אמר: 'יש כאן ערבים שרוצים להרוג אותי' והסתתר אצל משפחה".

מתנדב: "צריך לדעת איך לחתוך חסה. יש נקודה מאוד מסוימת שבה אתה צריך לתפוס אותה כדי שהלב שלה יישאר אכיל. זה לא קשה, אבל זה גם לא פשוט למי שלא רגיל להתכופף"

"הבטיחו שנעבור לכרובים"

באותו זמן בשדה, קבוצת המתנדבים מסיימת את העבודה בערוגה. בתחילת היום המתנדבים למדו איך לחתוך את החסות בדייקנות עם סכין, ועכשיו פרופ' יאשה גרובמן (56), ראש הפקולטה לאדריכלות בטכניון, מניח בעדינות בארגז כמה חסות שחתך ושואל את מוטי בנימיני, בנו של בנימין, היכן להניח אותו. "בפעם האחרונה עבדתי בחקלאות כשהייתי נער ברמת רחל, ואז דיללתי עצי שזיף. התפנה לי זמן בעקבות ההחלטה לדחות את פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות, ואני מתנדב כי אני חושב שזה מה שעליי לעשות כעובד מדינה. יש לי ילדים קטנים, אז כשאשתי שומרת עליהם אני מתנדב, וכשאני שומר עליהם היא מתנדבת".

גרובמן מבהיר שצריך לדעת איך לחתוך חסה. "יש נקודה מאוד מסוימת שבה אתה צריך לתפוס אותה כדי שלב החסה יישאר אכיל. זה לא קשה, אבל זה גם לא פשוט למי שלא רגיל להתכופף. אנחנו פה כבר שעתיים". הוא מראה לי את פרי עמלו ומתגאה בשורת הערוגה שאותה חתך בעצמו. "כשנסיים עם החסות, הבטיחו לנו שנעבור יחד לחלקת הכרובים".

ליאת ברסלר (64), שעובדת כמאמנת לאורח חיים בריא והרגלי אכילה נכונים, ועדי גנות (69), לשעבר מנהלת בית ספר, עמלות גם הן בשדה. השתיים מספרות כי העבודה במשק אינה קשה פיזית, אולי כי יש להן רקע ספורטיבי — הן חברות בקבוצה שיוצאת למסעות שטח ברחבי הארץ, מטפסות על סולמות, עושות סנפלינג ומתרגלות פעילות גופנית ופילאטיס. "אני מתנדבת מהיום השני ללחימה, בכל פעם במשהו אחר", מציינת ברסלר. "בין היתר חילקתי בגדים למפונים מהעוטף במתחם אקספו, ועבורי העבודה כאן לא קשה".

ד"ר רועי קוזלובסקי, ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, חותך חסות לצד השתיים. "דחו לנו את פתיחת שנת הלימודים, ואתמול התקשר אליי ידידי גרובמן, שביום־יום אנחנו מתחרים אבל עדיין מיודדים, והציע לי לבוא איתו. לכן אני כאן", הוא מספר. כשהוא נשאל איך הוא מנצל את כישורי האדריכלות שלו בעת ההתנדבות, הוא משיב: "אני מניח את החסות בצורה אסתטית אחת על השנייה וחותך בצורה פרפקציוניסטית. אנחנו כל הזמן דנים בשאלה איך אפשר למכן את הקטיף ולגרום לכך שלא יצטרכו ידיים קוטפות".

"זו עזרה ראשונה"

עינב בנימיני (45), אשתו של הבן מוטי, חותכת חסות עם בתם לצד המתנדבים. כשאני פונה אליה, היא מיד פורצת בבכי. "זה כל כך משמח אותי שאנשים באים ועוזרים, אחרת היינו זורקים את הכל ולא היה לנו מה לעשות עם היבול. זו עזרה ראשונה", היא אומרת. "אבל כרגע לא שתלנו שתילים חדשים, אני לא יודעת אם נוכל להמשיך לעבוד בחקלאות במצב הזה. חייבים להשיג לנו ידיים עובדות. בינתיים אמרו לנו שמדברים עם וייאטנמים, אולי הם לא יחששו להיות פה".

במשק של משפחת בנימיני מתנדב גם גולן אברהם (56), איש הייטק שהגיע עם בתו נועה, חיילת משוחררת שחזרה מטיול בחו"ל. "כקיבוצניק לשעבר, מבחינתי מדובר בחזרה לשורשים. אבל אני חייב להגיד שמעולם לא חתכתי חסות. זה מרפא לנפש", הוא מצהיר. אורלי אליאס (55), מעצבת גרפית מגבעתיים שמתנדבת אף היא במשק, מוסיפה: "אחי עובד אדמה בערבה התיכונה ואני מאוד בעד חקלאות מקומית. צריך לעזור לחבר'ה האלה, ולכן אני פה. בעבר היו לוקחים שמיניסטים לעבוד שבוע־שבועיים כשהיה צריך עזרה בחקלאות, אולי זה מה שצריך לעשות עכשיו".

האדריכלית גלית אבינועם (50), שעד לפני שבועיים התמודדה לראשות עיריית נס ציונה, חותכת כעת חסות לצדם. "עד לפני שבועיים התמסרתי לקמפיין הבחירות ופיטרתי את כל הלקוחות שלי כאדריכלית", היא מסבירה. "בינתיים הודיעו שדחו את הבחירות המקומיות בשלושה חודשים, וכנראה שידחו אותן בשנה שלמה. מצאתי את עצמי ללא תעסוקה וחיפשתי מקום להתנדב בו, ואז שמעתי על מצוקת החקלאים. אני מאוד נהנית לחתוך חסות".

"התרגלנו לתאילנדים"

איתן הרצל (50), ממקימי "אחים לנשק", הקים את חמ"ל הארגון בבית קמה כבר ביום הראשון ללחימה. תחילה הפעיל הארגון צוותי חילוץ ומילט תושבים שהיו נצורים בעוטף עזה, ובהמשך סייע להם להוציא חפצים שנותרו באזורי התופת ושינע עבורם מנות מזון ברחבי הארץ — פעולות שהיו באחריות המדינה, אך היא נכשלה בביצוען.

"כל אדם שבא עם מצוקה, האזנו וניסינו לטפל בה", הוא אומר. "יש לנו צוותים בשטח שמחוברים ב־GPS, ואנחנו כל הזמן יודעים מה קורה. לפני שבוע הבנו שיש בעיה עם החקלאים, ובתוך יום התחלנו להפעיל את מערך המתנדבים. בממוצע מגיעים בכל יום 500 איש, ובסוף השבוע הגיעו 1,200. אנחנו רוצים להעביר את המערך הזה לאלוף במיל' רוני נומה, שקיבל את האחריות להקים מינהלת לתושבי העוטף. המטרה היא להעביר את כל הפרויקטים שלנו למדינה".

כשאני שואל את מוטי בנימיני מדוע בקרב המתנדבים יש כל כך מעט אנשים צעירים, הוא משיב: "אני עבדתי עם ההורים שלי, אבל היום הדור הצעיר שונה. היום זו הפעם הראשונה שהבת שלי — בת שמונה — התחילה לעבוד בשדה. התרגלנו לפועלים מתאילנד. כל דבר זה 'תגיד לתאילנדי', 'התאילנדי יעשה', ועכשיו התאילנדי הלך".

כשהיית ילד, לא היו פועלים מתאילנד?

"לא. היו פלסטינים מעזה. הם היו באים אלינו והיחסים היו נהדרים. היינו גם נוסעים אליהם לעשות קניות ומוכרים להם סחורה. אני התגייסתי ב־93' והשתחררתי ב־96'. הייתי בצנחנים. פטרלנו בתוך עזה והם פחדו מאיתנו. תראה לאן הגענו. אחרי ההתנתקות הגיעו התאילנדים, ועכשיו הם עזבו. אנחנו צריכים לחזור לעבוד, אבל לא נוכל להמשיך ככה בלעדיהם. אין חקלאות ככה".