1. אני בן 56, גר בנתיב העשרה כבר 25 שנה, נשוי ואב לשלושה. בחמש השנים האחרונות היו לי שני אירועים מוחיים, ואני עושה הליכות בים ומצלם בקביעות כחלק מהשיקום שלי. הצילום עוזר לי להתמודד. מדי בוקר אני מצלם את הזריחה ומדי ערב את השקיעה.

2. ב־7 באוקטובר, ב־6:20 בבוקר נסעתי כרגיל לחוף זיקים, אבל השער של המושב לא נפתח לי. בדיעבד, זה היה הדבר שהציל אותי. ישבתי באוטו, מת לתפוס את הזריחה בנקודה מסוימת, שאלתי את עצמי 'איך אני יוצא לחוף', ופתאום, משום מקום, התחילה הפגזה נוראית וחריגה, ממש גשם של פצמ"רים ורקטות. כשאתה גר בעוטף עזה 25 שנה אתה יודע להריח הכל — מה משוגר, לאיזה טווח, מתי זה ייגמר. וכמו כלב ציד, קלטתי בחושים שזה לא נורמלי.

"תוך כדי ההפגזות שמעתי מזל"ט מעליי. חשבתי לעצמי 'חיל האוויר התחרפן שהוריד את המזל"ט לגובה כזה?' ואז ראיתי אותם: זה לא היה מזל"ט אלא שני מצנחי רחיפה שבאו לקראתי. הם הסתובבו לכיוון המושב ונעלמו"

3. יצאתי מהאוטו, נכנסתי למיגונית שהיתה צמודה לשער עם המצלמה, והרמתי טלפון לקב"ט המושב שהוא שכן שלי. אמרתי לעצמי 'עוד רגע זה ייגמר ותצא מפה, בינתיים תצלם את השיגורים'. תוך כדי ההפגזות שמעתי פתאום מזל"ט מעליי. חשבתי לעצמי 'חיל האוויר התחרפן שהוריד את המזל"ט לגובה כזה נמוך?' הוצאתי את היד החוצה, צילמתי בצרור בלי לדעת מה אני מצלם, ואז ראיתי אותם: זה לא היה מזל"ט אלא שני מצנחי רחיפה שבאו לקראתי. עוד אמרתי לעצמי 'איזה מסכנים', כי חשבתי שאלה חבר'ה שטסים על רחפן לכיוון אשקלון ונקלעו לתופת, אבל אז ראיתי אותם עושים סיבוב לכיוון המושב ונעלמים — ופתאום נשמעו צרורות של נשק אוטומטי. מכת אש פסיכית. הבנתי מה הולך פה.

4. התקשרתי שוב לקב"ט ואמרתי לו 'מחבלים יורדים על המושב מלמעלה!' והוא ענה לי 'אני מקפיץ את כיתת הכוננות, אל תחזור למושב'. לא ידעתי מה לעשות. למושב אי אפשר לחזור ובמיגונית אי אפשר להישאר. ומה עם אשתי והילדים? מה אני, פחדן? אני בורח? אמרתי לעצמי 'קודם כל תמצא מקום בטוח, תצא מטווח הירי, ואז תחשוב'. 30 מטר משם יש שביל כורכר שמוביל לבית קברות ונסעתי עליו באטרף, מרגיש כמו דמות בסרט מצויר שרצה בין הפצצות. נסעתי לכיוון צפון־מערב לתוך השטחים החקלאיים, הצלחתי לעבור מכשול של דיונות, ואז הגעתי למתחם ענקי של חממות ונכנסתי למיגונית הראשונה שראיתי. הרגעתי את עצמי 'יצאת מטווח הנשק האוטומטי, תנשום רגע'.

5. אמרתי לעצמי 'כרגע אין אובייקט מעניין, אבל תצלם. תסיט את המחשבה'. צילמתי, ופתאום הרגשתי שהרגליים שלי כושלות. שאני לא מחזיק. בפעם הראשונה בחיים הרגליים שלי רעדו ולא יכולתי לשלוט בהן. נשמתי נשימות עמוקות, ספרתי אותן ועשיתי לעצמי דמיון מודרך כדי להסיט את המוח ממה שמשתק אותו, וזה עבד. הייתי שם לבד בין שעה וחצי לשעתיים, ברקע צרורות ופצמ"רים, ואז שמעתי מישהו הולך מחוץ למיגונית. הסתתרתי בגומחה במיגונית, ואז הצעדים נפסקו, ושמעתי מישהו צועק 'רונן? רונן?' זה היה יריב וולק, מנהל משק החרציות, שאותו הירי תפס בחממות. זה היה כמו לראות מלאך.

6. נכנסנו יחד לממ"ד במשרדים של החממות וניסינו להבין מה קורה דרך קבוצת הווטסאפ של המושב. כל אחד מאיתנו הרים טלפון לקרוא לעזרה. אני התקשרתי לאחיין שלי, שהוא טייס מסוק אפאצ'י, ולאנשים שגרים במרכז הארץ ויש להם נגיעה לצבא. תוך כדי אני מבין שגם אלה שאני בקשר איתם נמצאים במצוקה, כי הם לא יכולים לעזור. הם שואלים 'אין חיילים? אין צבא?' ואנחנו עונים 'לא, אין צבא, אין חיילים. אנחנו לבד פה'. ובינתיים אנשים מתחננים בווטסאפ, 'תצילו אותנו הם פה בחצר'. ואתה מתפלל שמישהו יתעשת. וזה נמשך ככה ארבע או שש שעות.

7. בשלב הזה כבר לא הרגשתי פחד, רק תסכול. אשתי היתה בממ"ד עם הבת הקטנה שלנו והבן הגדול, הבת האמצעית היתה באשקלון אצל אמא שלי. תקשרנו בווטסאפ, אשתי לא רצתה לדבר בטלפון כי היא פחדה שישמעו אותה. ואני חי מהדבר הכי מטופש שאפשר להתפלל אליו: שיופיעו שני 'וי' כחולים בווטסאפ. באמצעות ה'וי' הכחול עקבתי אחרי מה שקורה בבית שלי. מההתכתבות הבנתי שהמחבלים מדלגים מחצר לחצר ברדיוס של 20 מטר מהבית שלי, שהם בבתים של השכנים, וזה הטריף אותי כי לא יכולתי לעזור, הזעקתי עזרה והיא לא באה.

8. בינתיים המשיכו ליפול פצמ"רים וכל החממות סביבנו עלו באש. יריב אמר לי 'אני יוצא לכבות את האש' ועניתי לו שאם הוא יוצא אני הורג אותו. שנינו התחלנו להבין, כל אחד מההתכתבויות בצד שלו, מי נהרג ומי נפצע. אף אחד מאיתנו לא שיתף את השני, כי חלק מההרוגים היו חברים קרובים שלנו. שיקרתי גם לאשתי, יותר משאי פעם שיקרתי לה. בכל פעם שהיא שאלה על אנשים שלא עונים בווטסאפ עניתי לה שלא תתייחס, שנגמרה להם הסוללה, שאין לי מושג על מה היא מדברת. ידעתי שהשכנה נהרגה, ובמצח נחושה המשכתי לשקר. רציתי להוריד את סף החרדה שלה, אבל היום אני מבין שזה היה גם לשקר לעצמי. יגאל לא באמת נהרג. עמית לא באמת נהרג. אולי זו טעות. אתה מנהל עם עצמך מונולוג, מבין שאתה משקר לעצמך כדי לדחות את הקץ ולתת לעצמך אוויר לנשימה.

9. בתוך בליל היריות והפיצוצים, זיהיתי פתאום קולות ירי של תותח וולקן של האפאצ'י, וגם הצרורות מהנשק האוטומטי התחילו לדעוך. אמרתי ליריב 'זה המושיע, אפאצ'ים הגיעו'. אנחנו כבר לא לבד. לקונצרט הקולות התחילו להיכנס גם קולות ירי בודדים. זה קצב ירי של לוחמה בטרור, לא של מופרעים שמרססים מחסנית על אדם שבא מולם. אז הבנתי שיש כוחות קרקעיים מיוחדים במושב, לוחמים שלנו. התסכול התחיל לדעוך. ואז הגיע ראש המועצה איתמר רביבו עם חבר מכיתת הכוננות. הוא אדם דתי שלא גר ביישוב, וזה הבהיר לי עד כמה המצב רע. יחד התקדמנו למרכז המושב.

10. כשהגענו למרכז המושב שמתי את המצלמה על חלון הרכב וצילמתי על אוטומט, בלי לכוון. כבר היתה שעת דמדומים, שמים אדומים מצד אחד ושחורים מעשן מצד שני. צעדתי הביתה, עד שחבורת חיילים עצרה אותי. אמרתי להם שבאתי להוציא את אשתי והילדים, אבל הם אמרו 'אתה לא יכול ללכת לבד, תגיד איפה אתה גר ונלווה אותך'. נכנסתי לאוטו, שתי מכוניות ממוגנות מלפניי ומאחוריי, ונסענו לכיוון הבית. משמאלי ראיתי על האדמה את מצנחי הרחיפה של המחבלים שצילמתי בבוקר. כשרציתי לפנות ימינה, הביתה, הקצין אמר לי 'אתה לא יכול. השכנים שלך שוכבים כאן מתים'. התעקשתי והקצין הורה לי להסתכל רק שמאלה".

11. נכנסתי הביתה כמו רוח סערה, ואמרתי לאשתי 'מהר, תארזו הכל, חייבים לצאת'. ידעתי שבחוץ יש עוד מחבלים. אפילו לא התחבקנו, היתה רק ההקלה של לראות אותם. הייתי מאוד טכני כי רציתי שנעוף משם. כשעוד יורים בחוץ, להתפרק היתה פריבילגיה. בתוך פחות מחמש דקות זרקנו בגדים לתיקים, לקחנו את הכלבה שלנו ואת זו של השכנים, והחיילים חילצו אותנו מהמושב. בדיעבד אני יודע שכיתת הכוננות בלמה את המחבלים 20 מטר מהבית שלי. שישה מהחברים נהרגו בקרב".

* * *

"שבוע אחרי יצאתי עם אשתי להליכה בחוף של מעגן מיכאל, שבו אנחנו נמצאים כרגע. פגשנו שם זוג מקיבוץ בארי ודיברנו. האשה, שזיהיתי כי היא רצה בבקרים בחוף זיקים, דיברה איתי על יוגה ונשימות, ואז בן הזוג שלה הניף את היד והראה לנו קעקוע שבו כתוב "לנשום". אשתי ואני הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו 'זה זה'. לנשום זה לחיות, להחזיר לעצמך את השליטה העצמית. חזרנו לילדים ואמרנו להם 'יש לנו רעיון לקעקוע'. הלכנו כל המשפחה להתקעקע, והמקעקעת ביקשה לשמוע את הסיפור שלנו ולדעת מאיפה אנחנו. כשסיימנו להתקעקע היא חיבקה כל אחד מאיתנו ובכתה. כשרצינו לשלם היא אמרה: 'מה פתאום? זה הקעקוע הכי משמעותי שעשיתי'".