3

הח"כית לשעבר נירה שפק היא תושבת קיבוץ כפר עזה שנחרב במלחמה. במשך שעות רבות היא התבצרה בממ"ד ובמקביל כיוונה כוחות למיקומים של נפגעים בקיבוץ שתושבים אחרים העבירו לה. היא פונתה, יחד עם רוב הניצולים האחרים, למלון בקיבוץ שפיים.

השבוע, כשוועדת הכספים סוף כל סוף התכנסה כדי להתחיל לדון בצד הכלכלי של המלחמה והסיוע האזרחי הנדרש, שפק עלתה בזום כדי לתת לחברי הכנסת הצצה לאיך זה נראה בשטח. היא סיפרה שהיה צריך לערב מנכ"לי משרדי ממשלה ואת שר האוצר בעצמו כדי שלא יבטלו לניצולים את ארוחת הצהריים, כי למלון בשפיים נגמר הסבסוד. היא סיפרה שחלק מהאנשים צריכים גישה לאוכל מנחם גם בלילה, כשהם מסתובבים כמו זומבים, כלשונה, ברחבי המלון. היא סיפרה שחייבים לפתור את נושא הלינה: "יש חדרים שנמצאים בהם שני זוגות מאותה משפחה. זה בסדר לימים האלה, אבל חייבים לפתור את זה. אי אפשר אפילו להתאבל בפרטיות ולבכות בלילה", אמרה בקול חנוק. היא דיברה על הצורך של הניצולים בכביסה, בתרופות, במשקפיים, בארנקים, בתעודות זהות. "אנחנו בשעון חול של הגוף ושל הנפש. חייב להיות לכם מיפוי צרכים ברמת האדם הבודד", הבהירה שפק.

והיא גם ביקשה מחברי הכנסת ומשר האוצר שיפסיקו לשלוח נציגים של משרדים שונים בשעות שונות, אלא יאחדו את הכל. "תקימו אוהל של נציגי הממשלה שיעמוד פה 24/7. אי אפשר שבכל פעם מגיע נציג של משרד אחר ללובי של המלון, צועק שעכשיו הוא נמצא ושכל מי שצריך ייגש אליו. זה לא עובד ככה. אנשים לא פנויים לזה נפשית. תקימו אוהל, תפעילו אותו 24/7 ושאנשים יוכלו לגשת אליו מתי שהם מסוגלים", היא סיכמה.

הדברים של שפק צריכים להדליק במשרדי הממשלה נורת אזהרה, מהבהבת באדום הבוהק ביותר שיש. זה השלב שבו השורדים, שמנסים לצאת מההלם ולהתחיל להבין איך הם משתקמים, פוגשים גם את החיים עצמם. את הביורוקרטיה, את הטפסים. ועוד הרבה לפני זה, את מצוקת הדיור, ואת הצרכים של הילדים. השילוב של כל אלה יחד עם השכול והאבל, עם הלוויות הרבות, עם הטראומה הלא נתפסת (כל אזעקה, כל בום, מקפיצים את כולם וגורמים להם לחוות את הכל מחדש), הוא שילוב קטלני.

זה גם השלב שבו נחשול המתנדבים האדיר מתחיל טיפונת לדעוך, והם מתחילים לחזור הביתה. זה טבעי, גם המתנדבים צריכים לחזור הביתה, למשפחות שלהם, לחיים שלהם, לעבודה. למעשה, זה ממש חלק מהמאמץ המלחמתי — המדינה צריכה כעת כמה שיותר ידיים עובדות, כדי שהקופה לא תתרוקן מתשלומי מסים. זו עוד סיבה לכך שהמדינה צריכה להתאפס, ומהר. השורדים צריכים את הגב של מדינה מתפקדת.

4

גם התמונה ששחרר שר האוצר מהקבינט הכלכלי־חברתי — שכונס לראשונה רק ביום שני, עשרה ימים מתחילת המלחמה — מספרת את סיפור הכאוס. חברים בו 16 שרים ושרות, כולל היו"ר בצלאל סמוטריץ', לא כולל השרה המשקיפה יפעת שאשא ביטון. הביטו בתמונה הזו: סביב השולחן אתם יכולים לראות רק חלק קטן מהחברים, כי העדשה אינה רחבה מספיק לקלוט את כולם. איך מנהלים ככה משהו? איך מנהלים אירוע כשיש 16 חברי הנהלה סביב השולחן? ולמה בכלל צריך משקיפה?

רבים מהם אינם נחוצים בקבינט הזה כלל וכלל. שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, למשל, מיותר לגמרי. כל המשרד שלו מיותר לגמרי. משרד האוצר יודע לשחרר מיליארדים לנגב ולגליל בלי שום צורך במתווך יצחק וסרלאוף. גם השרה להגנת הסביבה אינה נדרשת. גם שר התיירות לא (הוא מופיע בתמונה, אף שבהחלטת הממשלה נקבע שהוא לא יהיה חלק מהקבינט הזה. לכו תבינו). גם שר החדשנות לא. גם לא שר התקשורת.

כשם שבקבינט המלחמה המצומצם אין 16 שרים, גם בקבינט הכלכלי לא אמורים להיות יותר מארבעה־חמישה — שר האוצר, שר החינוך, שר הבריאות, שר הרווחה ואולי שר החקלאות. זה לא שאין צורך בפעולות של רשות החדשנות, פשוט אין צורך בשר שיישב בקבינט ויגיד מה דעתו, ובגדול אין צורך במשרד הזה. רשות החדשנות יכולה לפעול לבד, ממש כשם שרשות מקרקעי ישראל פועלת לבד כבר מתחילת המלחמה כדי למצוא פתרונות דיור זמניים וארוכי טווח לניצולים והעקורים מעוטף עזה.

במילים אחרות, המלחמה הזו חשפה עד כמה אנחנו זקוקים לממשלה קטנה ויעילה, שיודעת לתת שירות מיטבי ומהיר. הממשלה הנוכחית הפוכה — מנופחת במשרדים מיותרים, מסורבלת, מלאה באנשים שלא יודעים לנהל מערכים גדולים. זה פשע נגד הציבור. הייתי מצפה שעכשיו, בזמן מלחמה, ראש הממשלה ושר האוצר יבינו זאת, ישימו את הפוליטיקה בצד, וינהלו כמו שצריך. ייאמר לזכותו של סמוטריץ' שהוא מנסה, אבל אי אפשר לנהל עם כל כך הרבה חברי הנהלה שיושבים סביב השולחן. זה מתכון לאסון. אנחנו כבר באסון.

סמוטריץ' זיהה את הוואקום שהשאיר מנכ"ל משרד ראש הממשלה וגייס למילואים אזרחי את מנכ"ל משרד האנרגיה לשעבר אודי אדירי. הוא מנהל מוערך ומנוסה, שבעבר גם היה סגן הממונה על התקציבים באוצר האחראי לתחבורה ולתשתיות. אדירי מכיר את צורכי המשק לפני ולפנים, הוא יודע לנהל תקציבים, להניע תהליכים, להפעיל משרדי ממשלה. אפשר רק לקוות שיוסי שלי והאגו של יוסי שלי לא יפריעו לאדירי לעבוד, וכך גם הפוליטיקאים.

והעבודה שלו צריכה להתחיל משני הנושאים האזרחיים הבוערים ביותר מבחינת טיפול הממשלה בניצולים והעקורים — דיור וחינוך. כפי שאמר שר האוצר עצמו בישיבת ועדת הכספים, אי אפשר לשהות במלונות מעבר לכמה שבועות ספורים. ראש רשות מקרקעי ישראל ינקי קווינט כבר נפגש עם ראשי המועצות ועם נציגיהם של שמונה קיבוצים לפחות. כל קיבוץ נפגע ברמה אחרת, ולכל קהילה יש צרכים שונים שמחייבים פתרון שונה. חשבו על קיבוצים שנפגעו קשה מאוד כמו ניר עוז או כפר עזה; חלק ניכר מהתושבים רוצים מאוד להישאר עם חברי הקהילה שלהם, אבל לא מדמיינים אפילו לחזור לאזור, ודאי אם יש להם ילדים קטנים. מס רכוש יממן להם דיור חלופי עד שהמדינה תבנה מחדש את העוטף, אבל לאן הם ילכו? הם לא רוצים להתפזר ברחבי ישראל, להתנתק משותפיהם לגורל, ממי שעברו איתם את האסון. מה הם אמורים לעשות, לנתק את הילדים מכל החברים שלהם ולהכניס אותם לבית ספר אקראי בראש העין? אבל איך ואיפה משכנים קהילה מוכה שרגילה לחיות יחד? בינתיים ברשות מקרקעי ישראל מנסים לאתר שטחים סמוכים לקיבוצים שנפגעו, או בקיבוצים אחרים. בכל מקרה, זה אתגר אדיר. ורק אחרי שיימצא פתרון דיור כלשהו יהיה אפשר לחשוב על הקמת מסגרות חינוכיות הולמות. ומאחר שייקח זמן רב לאתר פתרונות דיור, המשמעות היא שלילדים (ולהורים שלהם) צפויה תקופה ממושכת בלי מסגרת נורמלית, שדרושה גם עבור שיקום הנפש.

כדי לעמוד בזה כלכלית, צריך לא לזרוק כסף סתם. האוצר צריך לעבור עם מסרק צפוף על התקציב, לקצץ בכל מה שלא קשור לביטחון ולא חיוני למשק ולציבור, ולהסיט אותו למלחמה ולשיקום הנפגעים

5

ואיך מממנים את כל זה, את מאמץ השיקום, ולצדו את המאמץ המלחמתי?

המשק הישראלי נכנס למלחמה במצב טוב, אבל לא מצוין. הפרמטרים המקרו־כלכליים טובים ברובם — היחס בין החוב לתוצר חזר לרמתו ערב הקורונה. האבטלה בשפל. הצמיחה בסדר. לא להיט, אבל בסדר. כל זה לגמרי עומד לטובתנו.

פרמטרים אחרים מזהירים פחות. שער הדולר היה גבוה מדי ערב המלחמה בגלל החקיקה המשפטית וזינק עוד יותר בגללה; השבוע כבר עברנו את ה־4 שקלים לדולר. הגירעון היה גבוה מהיעד עוד לפני המלחמה (1.5% תוצר, קצת פחות מ־30 מיליארד שקל). חברות הדירוג כבר הוציאו לנו כרטיסים צהובים והזהירו את הממשלה שלא תוסיף עוד סיכונים למארג הסיכונים שמרחף מעל המשק הישראלי; הממשלה לא שעתה לאזהרות האלה, ועכשיו הסיכונים התממשו.

המשמעות של כל אלה יחד היא שהמשק הישראלי יחסית עמיד מול הזעזוע הזה — אבל רק כל עוד הוא מוגבל יחסית. למשל, כל עוד המלחמה תסתכם בחזית אחת. צלחנו לא רע את המלחמה הארוכה בתולדות ישראל (צוק איתן) וגם את מלחמת לבנון השנייה (שיצרה מיתון קצר ותו לא). אז כעת סביר מאוד שניכנס למיתון נקודתי. משכו ועומקו תלויים במשכה ועומקה של המלחמה. כך גם דירוג האשראי של ישראל.

כל עוד המלחמה תתנהל בחזית אחת, היכולת לממן אותה אינה מוטלת בספק, ודאי עם סיוע אמריקאי בתחום הצבאי (כמה מיליארדי דולרים, נוסף על הסיוע האמריקאי השוטף). לפני המלחמה הגירעון היה 1.5% מהתוצר, 27 מיליארד שקל. אם הוא יגדל ל־5%, נגיע ל־90 מיליארד. אולי אפילו נגיע ל־100. זה סכום אדיר שהממשלה תצטרך ללוות, אבל היא יכולה לעשות את זה. בזמן הקורונה הממשלה לוותה 200 מיליארד שקל (ובסוף לא השתמשה בכל הסכום). העניין הוא ש־2023 היא לא 2020. אז הריבית היתה סביב 0%, היום היא קרובה ל־5%. זה אומר שאפשר לגייס 100 מיליארד שקל, אבל זה לא יהיה זול.

6

כשכל זה ייגמר, תהיה לנו כאן ההזדמנות לריסטארט ענקי. לנקות את המגזר הציבורי מכל הרעות החולות שפשו בו, מכל היוסישלים של העולם (והם לא מעטים, לצערי), ולהביא דם חדש. אנשים צעירים, חדורי שליחות, שרוצים לשקם את ישראל ולהפוך אותה למקום טוב יותר. לא חייבים לבוא לכל החיים, אפשר להסתפק בחמש־שש שנים ולהמשיך לשוק הפרטי. העיקר שבשירות הציבורי יהיו האנשים הטובים ביותר. כולנו מרגישים על בשרנו בימים אלה את מחיר ההשחתה, הריסוק והסירוס של המגזר הזה. אין מישהו שהיה עושה את העבודה הזו באופן מושלם, זה באמת אירוע בקנה מידה שאי אפשר להתכונן אליו, אבל כשם שאף אחד לא היה שם דחליל להטיס F-35, כך גם על כיסא מנכ"ל משרד ראש הממשלה צריך לשבת מישהו עם הכישורים המתאימים לתפקיד. כרגע זה לא המצב.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות