ב

יום ראשון, שבוע ויום אחרי השבת השחורה, יריב וולק התעורר בבוקר והלך לעבוד. הוא לא יכול אחרת. הוא לא התעורר בביתו שבנתיב העשרה, המושב שבו הוא חי מגיל 11; הוא התעורר בשדות ים. והוא לא הלך לטפל בפרחים שלו, "מזון לנפש" כמו שהוא קורא להם; הוא הלך לקטוף בננות. אבל הוא הלך לעבוד. הוא לא יכול אחרת.

"כל מה שאני מכיר זה עבודה. אני איש עבודה, עובד מ־4 בבוקר עד 7 בערב כמעט בלי חופשות", אומר וולק (58). "ביום שני שעבר תפסתי את עצמי יושב על הדשא כאן בשדות ים ב־7 בבוקר. איך אני יכול סתם לשבת?! בסוף אני פלאח, זה מה שאני. בנתיב העשרה אני אחראי ל־45 עובדים, מנהל משק עם צרכים עצומים. פה אני על תקן פועל. ביקשתי שייתנו לי לעבוד. אני אוהב עבודת כפיים, ואני שמח לתת את חלקי. זה מובן מאליו".

זה לא מובן מאליו.

"זה כן. אשתי עובדת במכבסה, אני בבננות, ארבע־חמש שעות ביום, בהתנדבות. כדי לא לטפס על הקירות, וכי אני לא יכול לשבת בטל כשהקיבוץ פה מסביב עושה עבורנו דברים שאי אפשר לתאר. לא להשתתף בפרנסה זה לא בחינוך שלי. קיבוץ שדות ים נותן לנו, זה חייב להיות הדדי. וזה מאוד מאוד עוזר לי. אני רגיל להיות עסוק, לא בנוי להעסיק את עצמי במהלך היום. אז בבוקר אני עובד, ואחר כך אני עם המשפחה. זה סדר היום הנכון, ואני חושש מסדר יום שיקשה עליי לחזור לעבוד".

בשבע השנים האחרונות וולק מנהל, כשכיר, את משק החרציות רגולסקי ובניו במושב נתיב העשרה. "משק החרציות הכי גדול בארץ", הוא מתגאה. "70 דונם, בבתי רשת בקיץ ובחממות בחורף, בכל מחזור 40 דונם. שותלים בכל שבוע 120 אלף חרציות, קוטפים בכל שבוע 130 אלף חרציות, בחגים זה פי שניים או פי שלושה. המשק עובד 365 ימים בשנה. יש לנו גם חמניות וליזיאנטות, סך הכל 7-6 מיליון פרחים בשנה, הכל הולך לשוק המקומי, ואנחנו מגלגלים כ־10-7 מיליון שקל בשנה. המשק כל כך גדול שאנחנו גם מייצרים את שתילי החרציות של עצמנו, מייחורים במשתלה שלנו, משרישים, ואז שותלים — כמעט 7 מיליון שתילים בשנה. מספקים את כל התצרוכת של עצמנו".

ועכשיו מה?

"הכל יירד לטמיון. לא תהיה תוחלת לכל העבודה שנעשתה. בזמן שאנחנו פה החממות שלנו הולכות קיבינימט. עוד כמה ימים כאלה ותלך לנו עונת הסתיו, עוד שבועיים כאלה וילך גם החורף. זה מוות של מפעל חיים".

אין איך להציל את החממות?

"לא. נתיב העשרה נמצא בשטח הצבאי הסגור. במבצע מורכב הוצאנו משם את כל העובדים הזרים, מתאילנד ונפאל, כמובן גם את העובדות מרהט, אין שם יותר נפש חיה מלבד כיתת כוננות והרבש"ץ, שהוא אחי. כל השאר זה צבא. בלי פועלים, אין מי שיטפל בפרחים ובשתילים".

עד כדי כך? הכל אבוד?

"זה לא יכול לחיות. צריך לעבוד שם כל הזמן, לרסס, להדליק ולהחשיך תאורה וכן הלאה. גידול של חרצית הוא מאוד מדעי. וזה לא רק החרציות — גם לגידולים אחרים אין סיכוי. אז אני בחרדה על העבודה שלי והפרנסה שלי ושל העובדים שלי וגם של הסיטונאים שהענף הזה מפרנס. כלכלית, לא תהיה תקומה מזה. אבל זה לא רק כלכלית. זה בנפשנו, וזה קשה. ואם לא תהיה חקלאות באזור הזה, לא יהיו בו תושבים. זה ייגמר. החקלאות היא הבסיס".

"המשפחה שלי ניצלה במזל - אנחנו גרים בצפון היישוב, והמחבלים הלכו דרומה. בשבת בבוקר הייתי בסיבוב בחממות, כשהכל התחיל עסקתי בלהרגיע את הפועלים, ולמשפחה הצלחתי להגיע רק בצהריים"

"לא רק מפעל חיים, גם דרך חיים"

נתיב העשרה המקורי הוקם בחבל ימית ב־1973. וולק חי בו עוד כילד, במשך שש שנים, עד פינוי סיני והמעבר למיקום הנוכחי, ממש צמוד לגבול הצפוני של רצועת עזה, ב־1982. כ־900 בני אדם חיו במושב עד 7 באוקטובר, ורבים מהם מתפרנסים מחקלאות — גידול ירקות לזרעים לשתילה מסחרית, עגבניות שרי, מנגו, אננס, עופות, משתלה. נכון לתחילת השבוע, 20 מתושבי המושב נהרגו, ולא ידוע על חטופים. "אני מכיר את כל ההרוגים, כולל חברים אישיים טובים. הצער כל כך עמוק, כאב נורא על החברים שנהרגו בהגנה עלינו ועל אלה שנרצחו בבית בדם קר. גם הבנות שלנו, בת 20 שסיימה שנת שירות ובת בי"ב, איבדו לא מעט חברים. שני חברים של הבת הקטנה, למשל, הלכו בבוקר לחוף זיקים, אחד הלך לגלוש ואחד הלך לדוג. הם לא חזרו. פשוט הרגו אותם. היא לא מצליחה לישון, רק בוכה", אומר וולק.

איפה אתם הייתם בשבת?

"המשפחה שלי ניצלה במזל — אנחנו גרים בצפון היישוב, והמחבלים הלכו דרומה. בשבת בבוקר הייתי בסיבוב בחממות. אני עושה סיבוב של כשעתיים — עובר בכולן, בודק שהעובדים בסדר, שאין תקלות. זה יום רגוע יותר. וכשהכל התחיל הייתי במשתלה שלנו. לא יכולתי לחזור ליישוב ולהיות עם המשפחה שלי, ההוראה היתה להישאר במרחב מוגן. לא הבנו אז שזה יימשך עוד הרבה זמן. עסקתי בלהרגיע את הפועלים — הם מכירים קסאמים, אבל הם הבינו שהאירוע גדול מהרגיל, שמשהו אחר קורה. היה צריך לוודא שהם נשארים במרחב מוגן ולא יוצאים ממנו. למשפחה הגעתי רק בצהריים. אחר הצהריים כבר רוב תושבי המושב עזבו, בשיירת מילוט מהשער האחורי, בליווי הצבא. אנחנו יצאנו רק בראשון בערב".

למה רק בראשון?

"לא היתה הוראה לעזוב, וחשבתי לשלוח את המשפחה ולהישאר בבית, לטפל במשק, אבל בראשון הבנתי שהולכים למבצע רחב, היה ברור שגם העובדים במשק יפונו, ולא היתה כבר ברירה".

יש לכם בית לחזור אליו?

"אני בנתיב העשרה 47 שנים מתוך 58 השנים שאני חי. אני לא מכיר כמעט משהו אחר. בכל המבצעים הקודמים מעולם לא עזבתי את היישוב, שלחתי את אשתי והבנות החוצה אבל תמיד נשארתי, ולכן כעת זה שבר אישי. לי זה ברור שאני חוזר, והבית שלנו שלם. אבל כרגע תשומת הלב שלי היא למשפחה. אני רוצה לראות את הבנות מתחילות להירגע ולהשתקם".

גם בנות המשפחה רוצות לחזור?

"אשתי אמרה אתמול, לראשונה אי פעם, שהיא לא רוצה לחזור. 23 שנה יורים עלינו קסאמים. אתה לומד את כל הקולות, כל היציאות, המפגשים עם כיפת ברזל, לומד איך להתמגן, ללכת למרחב המוגן או לרוץ או לשכב עם ידיים על הראש, אבל כשעוברים מחבלים מבית לבית ורוצחים אנשים בדם קר — זה סיפור אחר. תחזור ליישוב ותתחיל לבדוק כל הזמן מאחורי כל שיח? חדרו לכל כך הרבה יישובים, במשך שעות לא הגיעו כוחות, ומי שעמד בינינו לבין אסון גדול הרבה יותר הם רק רבש"צים וכיתות כוננות שגילו גבורת נפש".

מה תעשו?

"אני רוצה לתת לנושא לשקוע. אני לא רואה אפשרות אחרת חוץ מלחזור, אבל יש לי אחריות למשפחה שלי, אני לא לבד. מה אם זה יקרה שוב? מצד שני, בנינו פה בית, חיים שלמים. עכשיו למכור? למי? מי יבוא? החיים שלי שם. אז אני מדחיק את מה שקרה בשבת, את החברים שלי שאינם, את העבודה שלי, את החממות. אני לא רוצה שזה ימות, זה לא רק מפעל חיים, זו דרך חיים, לגדל פרחים או מזון".

"צריך לקחת את הכסף מהמגזרים הלא יצרניים ולהעביר לאן שצריך. אין לי שום דבר נגד אף אחד, אבל אם יש במדינה הזאת אנשים שלא רוצים לשרת ולא לייצר - שינהלו את הכלכלה שלהם לבד. לא יכול להיות שאליי יתייחסו כאל פרזיט שלא מייצר"

"גידול פרחים זה יופי מרהיב. עכשיו הכל ינבול"

וולק לא רואה הבדל בין גידול פרחים לגידול מזון. חקלאות היא חקלאות היא חקלאות. "פרחים בשבילי זה מזון לנפש. זה אותו דבר. עגבניות, פרחים, חלב, בשר — זה לא משנה. פרחים זה הבשביל מה לחיות. רק מי שעוסק בזה מבין את ההתמכרות לגידול פרחים, מבין למה קל לי לקום לפנות בוקר לעבוד. אתה עובד בתוך יופי. זה לא קל, אבל זה לטפח משהו, כמו לגדל ילד".

איך הגעת לגידול פרחים?

"גדלתי במשפחה חקלאית, להורים שלי היה משק עם ירקות, מלונים, פרחים. כל השנים נגעתי בזה, וכשהם היו בשליחות של משרד החוץ החזקתי להם את המשק. היתה תקופה שעבדתי במכירות, לי ולאחי היה במושב עסק למכירת מכשירי GPS. ובסוף, עם כל הניסיון בחקלאות, הגעתי לפרחים".

נשמע שאתה אוהב את זה מאוד.

"מאוד. זו גם האסתטיקה, גם הידיעה שהפרח לא יכול להסתדר בלעדיך, הוא תלוי בך לחלוטין. צריך זמן, תשומת לב, ידע, מקצועיות, דיוק. אי אפשר לפספס בגידול חרציות. יש מספר מדויק של שעות אור שהן צריכות בשלבים שונים של הגדילה שלהן, לפעמים צריך בלילה לתת בדיוק שש שעות תאורה, בשעות אחרות צריך לכסות בניילון שחור — הן צריכות יום קצר, 13 שעות חשכה. וצריך להתאים את זה לעונות המתחלפות, הכל מדויק מאוד. אתה חי את מחזור החיים של הצמח, את השעון הביולוגי שלו. זה סיזיפי מאוד, בישראל זה גם מזוכיסטי, אבל הפיצוי על זה מגיע כשאתה רואה את הפרחים פורחים, מתפעל מהאיכות ומהכמות, זה אינטנסיבי, מרבדים של פרחים, ואחר כך המוצר הסופי שלך הוא חבילות גדולות של פרחים — זה מרהיב. אני עושה את זה שנים, בכמויות ענקיות, וזה לא נמאס עליי. ואני תמיד מביא פרחים הביתה, אני לא מבין איך אפשר בלי. ועכשיו הכל ינבול".

"שיקלו עלינו בכל דבר שאפשר"

החרדה הזאת מלווה בחשש אמיתי מהטיפול של המדינה בכל האזור ("אני גר בפריפריה של הפריפריה"), ביישובים שנפגעו ובחקלאות באופן ספציפי. והחשש הזה מבוסס על ניסיון ממושך.

"זה סיפור שנמשך שנים", מסביר וולק. "המיסוי, יבוא המזון, חוקים דרקוניים, פערי תיווך לא הגיוניים, הנחיתות של החקלאים מול רשתות המזון. ברפורמת היבוא המקביל, למשל, למי נתנו את הכוח ביבוא מזון? לבעלי הרשתות. הם יכולים לבחור בין תוצרת מקומית ליבוא מטורקיה או איפה שזה לא יהיה. וכך החקלאים לא מצליחים אפילו לכסות את העלויות. איך שמן זית ישראלי נמכר בזול יותר בגרמניה? התשובה היא מיסוי, חסמים, ביורוקרטיה. ידעת שחקלאי משלם מס על כל עובד זר עוד לפני שהתחיל החודש? תכפילי ב־40 עובדים במשק שלנו, תכפילי ב־12 חודשים, תגיעי לעשרות ומאות אלפי שקלים, וזו ההוצאה עוד לפני שעשינו משהו. ישראלים לא רוצים לעבוד בחקלאות, אז אתה מעניש את החקלאים במיסוי הזה? מדינה לא יכולה להתייחס ככה לאנשים שמגדלים את המזון שלה".

מה המשמעות של כל זה לענפי החקלאות?

"החקלאות חווה כבר 50 שנה מגמה של ייבוש טוטלי. בסוף האבל יעבור, ואחרי הדבר הנורא הזה שלא ייתפס לעולם — אנשים יצטרכו לחזור. אבל הילדים כבר לא לוקחים משקים, עבורם זה מזוכיזם לשמו. אני בן 60 בעוד שנתיים, אבל יש אנשים בני 75 שלאט לאט המשקים שלהם הולכים ונסגרים. זה פשוט לא יישאר. התחושה היא שהחקלאות מפריעה למדינה, שמעדיפים לייבא, וזו שגיאה חמורה למדינה שקמה עם חקלאות על הגבולות וחקלאים שסופגים את כל האירועים. מדינה שמתייחסת כך לאנשים שמגדלים לה את המזון זו לא מדינה חפצת חיים. ראינו בקורונה, ובמלחמה הזאת, כמה חשובה חקלאות מקומית. תחשבי כמה אירועים יכולים לגרום למדינה להיות מבודדת, שיעצרו את הטיסות ולא יהיה שום דבר, על מה היא תחיה? על איזה מזון?".

מה צריך לעשות?

"צריך ממשלה עם עמוד שדרה, ומדינה שקמים בה בבוקר כדי לטפל בצרכים האלה. בכל פעם התחושה היא שזורקים אותנו מתחת לגלגלי האוטובוס. אנחנו לא רוצים מתנות או תרומות, רק שייתנו לנו את הביטחון ואת היחס המתאים למי שמגדלים את המזון עבור תושבי המדינה. בקורונה הבאנו תוצרת לאנשים הביתה, פתחנו שווקים ברחוב. כולם התחילו לדבר על איך לרומם את החקלאות — ואז שכחו את זה".

ובאופן קונקרטי יותר?

"צריך לקחת את הכסף ולהתחיל לשים אותו במקומות הנכונים. קודם היה פה ליקוי מאורות מוחלט. צריך לקחת את הכסף מהמגזרים הלא יצרניים ולהעביר לאן שצריך. אין לי שום דבר נגד אף אחד, אבל אם יש במדינה הזאת אנשים שלא רוצים לשרת ולא לייצר — שינהלו את הכלכלה שלהם לבד. לא יכול להיות שאליי יתייחסו כאל פרזיט שלא מייצר. הגיע הזמן שבמדינה הזאת יהיה סדר נכון לגבי תמיכה באנשים שמייצרים, בונים ומשלמים מסים".

זה נוגע לו במקומות רגישים מאוד. כחקלאים, הוא אומר, "הוצגנו כשודדי עיירות הפיתוח. אבל אמא שלי באה ממרוקו — היא הכירה את אבא שלי, יליד ליטא, באולפן ללימוד עברית, הוריו ברחו מזוועות השואה — והנושא העדתי לא עלה אצלנו מעולם, ולא היתה תחושה של קיפוח. בצד הזה של המשפחה עד היום חשים בושה כשמשתמשים בנושא הזה, וביתר שאת בתקופה האחרונה. הוריי עדיין בחיים, אמא בת 85, אבא בן 83, ועד היום הוא עובד, ביד מרדכי".

תאר לי מה היית רוצה שיקרה עכשיו.

"שהשרים ייצאו מהבונקרים, יירדו לשטח עם המנכ"לים שלהם — ויעשו את זה אתמול. עברנו את זמן הפציעות. עזבי את הכסף, יש אנשים שאיבדו את כל מה שהיה להם, הם זקוקים לתמיכה נפשית, שמישהו יחבוש להם את הפצע הזה. אני לא רוצה להסתכל על עצמי בתור קורבן, אבל אני פליט בארצי, באינסוף דרכים. אין לי בית לחזור אליו, לא לי ולא לחבריי. מן הראוי שבכל מה שאפשר להקל עלינו — שיקלו. שיישבו איתנו, שירימו טלפון, שיקבעו פגישה. האמירה שעכשיו נלחמים היא תירוץ קלוש, אל תחכו".

ומעבר לכך, איך אפשר לשקם את החיים שלכם?

"זה ברמה הלאומית, צריך שיקום רחב מטעם המדינה. הרי אין משרד כמעט שלא נוגע בצרכים שלנו. מה, כל החיים נעמוד בתור? צריך לשים את הדברים בידיים של אנשים שיודעים לעשות ולדחוף. אני לא חלמתי שאגיד את זה אבל אני הכי מתגעגע לאריק שרון — הוא מעולם לא היה כוס התה שלי, אבל הוא ידע לדחוף דברים. גם נפתלי בנט לא בצד הפוליטי שלי, אבל הערכתי אותו כראש ממשלה. ועכשיו, יש שר בממשלה שהכישורים שלו מתאימים לכישורים שנחוצים למשרד שלו? אבי דיכטר בחקלאות? בצלאל סמוטריץ' באוצר?".

את הקושי בהתמודדות עם המדינה הוא מכיר היטב. "אני לא מדבר בשם עצמי, אני מדבר בשם האנשים, האזור והתושבים הציוניים שלו. אנחנו עדיין בהתדיינות עם מס רכוש על סכום כסף מאוד גדול בעקבות הפגיעה במבצע שומר החומות. סגרו לנו אז את החממות, לא טיפלנו בפרחים, היו הפסדי עתק, ומס רכוש סובבו אותנו עם מסמכים, חוסר תשובות, התעלמות. דחו את התביעה לחלוטין, ועד היום, שנתיים וחצי אחרי, התביעה אפילו לא הגיעה לדיון. לקחנו משרד עורכי דין, לראשונה בתולדות המשק, כי מדובר ב־3 מיליון שקל, כסף שחסר לנו בקופה על פרחים שהושמדו במלחמה ועל הנזק מווירוס שפגע בפרחים כי לא יכולנו לרסס".

ועכשיו, מישהו כבר יצר איתכם קשר?

"שכחי מזה. גם לשדות ים הגענו, בראשון שעבר בערב, באופן עצמאי — אשתי מורה לימאות במרכז הימי באשדוד, במרכז יש חנות לציוד דיג וספורט, ולבעלת החנות יש אחות בשדות ים. זהו, כך נוצר הקשר. אנחנו כאן רק שתי משפחות מנתיב העשרה, רוב אנשי המושב נמצאים במלון במעלה החמישה, אבל כפר הנופש של שדות ים קלט גם 30 משפחות מקיבוץ זיקים והוא מטפל בהן. הכל נוהל באמצעות פתרונות של אזרחים, קשרים ביישובים, חמ"לים ולב רחב של יישובים, אנשים פרטיים, קבלנים. זה בלתי ניתן לתיאור. אין תוכנית שבה המדינה אומרת 'עצרו את הכל, נדאג לכם' — מדינת ישראל החליפה את הטיפול באזרחים שלה בפילנתרופיה ונדבנות. זה נוח לה מאוד.

"ואגב, זה שנים ככה. זוכרת את ארקדי גאידמק שפינה את תושבי שדרות (ב־2006)? לאט לאט המדינה נטשה את כל זה, ויתרה על זה. כך גם כל הנושא של עוטף עזה — מרוממים את האנשים בעוטף, כמה שהם יקרים, ובזה זה נגמר. אז לא, מתחילת המבצע לא ראינו מנכ"ל או שר. הפתרון הנוכחי שלנו הוא תוצאה של הלב הרחב של שדות ים, אנחנו בקהילה של מלאכים שמארחת אותנו, שהקימה ביום אחד עוד ענף בקיבוץ לקליטת מפונים. זו באמת שעתם היפה של אזרחי ישראל, אבל לא של הממשלה שלה".