הרבה אנשים יצאו נגד זוהר, מאזרחים מן השורה עד בעלי תפקידים רלבנטיים. אחד מהם היה חיים ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי. הוא מיהר לשלוח לזוהר מכתב שבו נימק היטב את התנגדותו. החלק הרלבנטי לנו כרגע נמצא ממש בסוף המכתב. "כל ראש רשות בכל עיר ובכל יישוב יודע אם נכון להפעיל תרבות ומופעים בשבת או לא. אל לך ולמדינה להפעיל סמכויות שלטוניות המנוגדות למה שבחרו התושבים", כתב ביבס.

כל ראש רשות יודע, אבל לא נותנים לו לפעול. השלטון בישראל ריכוזי מאוד. ישראל היא מדינה קטנה יחסית, גם בשטחה וגם במספר תושביה, אבל הנימוק הרשמי הזה הוא סתם תירוץ — ישראל ריכוזית יותר גם ממדינות עם מאפיינים דומים.

לפי מחקר של אריאל פינקלשטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בדצמבר 2020, ישראל נמצאת במקום 109 מתוך 182 מדינות במדדי ריכוזיות של הבנק העולמי. בדירוג דומה של ה־OECD, ישראל אחרונה מבין מדינות הארגון.

איך מודדים את הריכוזיות הזו? למשל, בהיבט הפיננסי. לרשויות המקומיות בישראל פשוט אין די הכנסות כדי לנהל את עצמן בעצמן. בנתוני ה־OECD רואים זאת מיד. בצמרת הדירוג נמצאות כמובן המדינות המרגיזות האלה שתמיד עושות הכל נכון — דנמרק, שבדיה ופינלנד. בכל אחת מהן יותר מ־40% מכלל ההוצאות הציבוריות הן של השלטון המקומי, וחלקו הכולל בכלכלה גבוה בהתאם — 25%-35% מהתוצר מגיע ממנו. כלומר במדינות הללו לשלטון המקומי יש תפקיד כמעט שווה לזה של הממשלה בניהול חיי היומיום של הציבור. בישראל, לעומת זאת, הרשויות מממנות רק 14% מההוצאות הציבוריות, וחלקו של השלטון המקומי בכלכלה הוא 5.5% בלבד, חצי מהממוצע ב־OECD.

הפער נובע מכך שבישראל הממשלה לוקחת לעצמה כמעט את כל עוגת ההכנסות, ומשאירה לשלטון המקומי פירורים. הרוב המוחלט של המסים שלנו הולך לממשלה, רק חלק קטן מאוד, הארנונה, מגיע לשלטון המקומי. בארצות הברית המצב הפוך. גם במדינות הנורדיות כמובן — אם אצלנו זה 15%, בדנמרק זה 67%. וכשיש הכנסות, יש משאבים להשקיע בתושבים. זה באמת פשוט: ככל שלרשויות המקומיות יש יותר מקורות הכנסה משל עצמן, כך הן גמישות יותר במה שהן יכולות לעשות עם הכסף. אבל כשהכנסותיהן תלויות בשלטון המרכזי, הן תלויות בחסדיו של מיקי זוהר ושות'.

זה לא נגמר רק בכסף, הבעיה היא גם בסמכויות ובהיעדרן.

הנה כמה דוגמאות: אם רשות מקומית רוצה לפתוח חשבון בנק — סתם חשבון בנק, כל בן 16 יכול לעשות את זה — היא צריכה לקבל אישור מיוחד ממשרד הפנים. אם תאגיד המים והביוב של רשות מסוימת צבר עודף, יש לו כסף שהוא רוצה להשתמש בו, גם הוא נדרש לאישור של משרד הפנים, ויכול להשתמש בכסף רק למטרות שהמשרד אישר מראש בנוהל מסודר. הרשויות המקומיות גם לא קובעות את גובה הארנונה שלהן, לא מגדירות מה תחום השטח המוניציפלי שלהן, לא קובעות כמה כיתות לימוד חדשות לבנות, לא יכולות לבנות מחלפים או תחנות רכבת, לא קובעות איפה להציב תמרורים או באילו רחובות יעברו קווי אוטובוסים. כל הסמכויות הללו, ועוד רבות אחרות, נמצאות בידי השלטון המרכזי.

חלק מהסיבות לכך מובנות. לממשלה יש את יתרון הגודל, בטח בכל מה שנוגע לרכש, בינוי, תכנון וכו'. היא זו שאמורה לראות את התמונה הרחבה ולא לתת לרשויות מקומיות מסוימות לעשות מה שהן רוצות, באופן שיפגע באינטרס הציבורי הכולל, למשל בפרויקטים של תשתיות חוצי רשויות.

אבל האמת היא שיש גם המון סיבות לשנות את המצב. קודם כל, כבר היום רשויות מקומיות יכולות לתקוע פרויקטים ממשלתיים רחבים. בממשלה אולי רואים את התמונה הרחבה, אבל מתקשים לראות את הצרכים הקונקרטיים של תושבים בכל רשות, בעוד העיריות הן אלה שעוסקות בפועל, בשטח, בחינוך, ברווחה, בבריאות, בזיהום האוויר, בתחבורה, בתרבות.

והממשלות שלנו, מה לעשות, לא יציבות. הן מתחלפות תכופות, והן קפריזיות, בטח כשמיקי זוהר יושב בהן. לעומתן, השלטון המקומי יציב למדי. רוב מוחלט של ראשי הרשויות משלימים קדנציות מלאות של חמש שנים רצופות (אלא אם כן זה נגמר בפלילים, מה שבהחלט קורה יותר מדי).

בממשלת בנט ניסו לשנות את זה, ושרת הפנים איילת שקד התבקשה להביא הצעה איך לבזר חלק מסמכויות השלטון המרכזי. היא הטילה את המשימה על מנכ"ל משרדה יאיר הירש, שעמד בראש ועדה שבחנה את הנושא לעומק וחזרה עם המלצות אילו סמכויות להשאיר בידי השלטון המרכזי, אילו יינתנו לכל הרשויות ואילו יימסרו רק לאלה שמסוגלות לנהל את עצמן כמו שצריך, מתוך מחשבה שרשויות חלשות יותר בכל זאת צריכות יותר סיוע ותמיכה.

ההמלצות נמסרו באוקטובר, ואז הגיעה ממשלה שמבטלת את כל מה שעשתה קודמתה, ומורכבת מאנשים שלא ממהרים לוותר על הכוח, הכסף והכבוד.

עוד לפני השבוע, כבר בהסכמים הקואליציוניים, הובטח כי הרשויות המקומיות יחויבו לממן מתקציביהן גני ילדים ותיכונים של החברה החרדית שאינם מוכרים רשמית בידי משרד החינוך והממשלה, ושסגן השר אבי מעוז יהיה אחראי לאישור תוכניות הלימוד שהרשויות המקומיות יכולות לבחור מתוכן.

עשרות רבות של רשויות התקוממו נגד הצעדים האלה, חתמו על עצומות, שלחו מכתבים לממשלה, פנו לתקשורת. חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין־מכבים־רעות, נוסע בתקופה האחרונה לירושלים יותר מאי פעם, בניסיון להדוף את מאמצי הממשלה להכתיב לרשויות את סדר היום. והוא יודע שהשבתות של זוהר הן לא הסיפור, ואם המגמה תימשך, כולנו נפסיד.

בזמן הקורונה זה נראה אחרת.

סביב אמצע 2020, כשהממשלה הלכה לאיבוד בתוך הנגיף המתפשט, הרשויות המקומיות לקחו את ההנהגה לידיים. משרד החינוך, למשל, התעקש לנסות לנהל את הלמידה מרחוק באופן ריכוזי וכשל, אז הרשויות ניהלו את הדברים בעצמן — הן ידעו לאילו מסגרות צריך מענה מיוחד, באילו חללי למידה חיצוניים ילדים וילדות יכולים ללמוד, למי חייבים לשמר את ההסעות ולמי לא.

זו היתה תקופה איומה של מוות וחולי וקשיים נפשיים וסגרים ואבטלה, אבל השעיטה קדימה של השלטון המקומי היתה נקודת אור. רבות מהעיריות הוכיחו שהן יודעות לעבוד, אפילו בימי משבר קשה. רשויות חלשות לא נשארו מאחור — רשויות חזקות חברו לעזור להן. ראינו את זה, לדוגמה, בחיבור בין מינהלי החינוך של תל אביב ובני ברק. ואז הקורונה דעכה והכל חזר לקדמותו, כאילו לא למדנו דבר. שוב הורידו להן את הראש.

כי כשהשלטון המקומי קובע הכל, ראשי הרשויות נושאים באחריות — אבל אין להם סמכות. קחו דוגמה הכי קטנה, ברמת הרחוב: התושבים ירוצו לעירייה לבכות על כל צומת מסוכן, אבל הפתרונות נמצאים בידי משרד התחבורה. הקורקינטים דוהרים על המדרכות? יכולות האכיפה של העירייה מוגבלות מאוד.

זה מסרס, ושולח את ראשי הרשויות לחזר על הפתחים, ללקק כמה שיותר לשרים כדי לקבל תקציבים ולספק לתושבים את השירותים שלשמם נבחרו. גם בימים רגילים זה לא בריא, אבל במצב הפוליטי הנוכחי זה כבר מטורלל. אנחנו לא צריכים מגפה של פעם במאה שנה כדי לתקן זאת, רק התקוממות ציבורית.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות