פ

ורום המרצות והמרצים למשפטים למען דמוקרטיה הוקם לפני כשבועיים בתגובה לרפורמה שמוביל שר המשפטים יריב לוין. בשבועות האחרונים ניסחו חברי הפורום נייר עמדה, שבו הם מנתחים את הצעת החוק של הקואליציה סעיף אחר סעיף, ומסבירים בפירוט ובגובה העיניים מדוע הוצאתם לפועל תהיה סופה של הדמוקרטיה. "כרגע אין בנמצא ניירות עמדה שהם כל כך מפורטים, כל כך מעמיקים, כמו שלנו", מסביר ד"ר אדם שנער, מרצה בכיר בבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן. "אנחנו מנתחים כל היבט אפשרי ברפורמה, סעיף־סעיף, כדי לתת כלים גם לציבור וגם לפוליטיקאים להבין מה עומד על הפרק ולמה צריך להתנגד. זאת מאחר שחלק מהאינפורמציה שמופצת מבוססת על שקרים וחצאי אמיתות. לנו יש אסמכתא אקדמית בניירות העמדה שלנו, הפניות למאמרים ושיטות משפט אחרות והפניות לפסיקה הישראלית. אלו מסמכים שמעוגנים היטב".  

הפורום החל לפעול עוד ב־2019, מסביר פרופ' אליאב ליבליך מהסגל האקדמי הבכיר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "ב־2019 פסקת ההתגברות כבר היתה על הפרק, והקמנו את הפורום כדי להתמודד עם הדבר הזה, שכולנו זיהינו כמשהו מסוכן מאוד. אחר כך זה קצת ירד מהאג'נדה בגלל הקורונה ומערכות הבחירות. ועכשיו חזרנו בעקבות הרפורמה. חלק מחברי הפורום גם מעבירים הרצאות וחוגי בית".

בפורום חברים כ־70 מרצים פעילים והוא נתמך ומגובה בידי 130 מרצים. הריאיון נערך עם כשמונה מהם. "אין לנו היררכיה, מנכ"ל או יו"ר", מסביר ד"ר שנער. "אנו פועלים בצורה פלורליסטית. יש אצלנו מרצים מכל הקשת הפוליטית, ולכל ההסכמות הגענו במשותף".

הטענה העיקרית נגד אקטיביזם שיפוטי היא שהוא יוצא נגד רצון העם. למה שכמה שופטים יחליטו נגד מה שהעם בחר בקלפי?

ליבליך: "הטענה שביטול החלטות ממשלה בידי בית המשפט מנוגדת לדמוקרטיה מבוססת על הבנה לוקה בחסר של דמוקרטיה. דמוקרטיה היא לא רק 'הרוב קובע', היא מחייבת גם הגנה על זכויות המיעוט ושמירה על חוקי המשחק. אם הממשלה או הכנסת פוגעות באופן פסול בערכים האלה, התערבות מצד בית המשפט היא דווקא הגנה על הדמוקרטיה".

פרופ' יניב רוזנאי, סגן דקאן בבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן: "הטענה כאילו במצב הקיים לבית המשפט הקיים יש כוח מוחלט מופרכת. בית המשפט מוגבל בהרבה מאוד דרכים, וההיסטוריה מלמדת שאין עוד דמוקרטיה שהפכה למשטר שאינו דמוקרטי בגלל בית משפט שהיה אקטיביסטי מדי בהגנה על זכויות (והוא לא. אם כבר, הוא לא מתערב מספיק), אבל יש לא מעט דמוקרטיות שקרסו בגלל רשות מבצעת חזקה מדי — ולשם בדיוק המהפכה מובילה אותנו".

ד"ר תמר הוסטובסקי ברנדס, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו: "כל הביקורת על עילת הסבירות נסבה סביב 'למי השופטים האלה חושבים את עצמם'. אבל השאלה אם השופטים מתנשאים או לא היא לא הסיפור. הסיפור הוא הגנות על הפרט מפני השלטון. עילת הסבירות, שמאפשרת לשופטים לבטל החלטות ממשלה, נועדה להגן עליי ועליך מפני שרירות לבו של השלטון. מפני החלטות של רשויות, של פקידים, שפוגעות בנו ופשוט אין בהן היגיון".  

אבל הטענה היא שהמניעים לכאלה מהלכים הם לא ברורים במקרה הטוב, ופוליטיים במקרה הרע.

ד"ר מיטל פינטו, מרצה בכירה במכללה האקדמית צפת והקריה האקדמית אונו: "עילת הסבירות קשה להסברה גם לנו, כי אין קריטריונים מספיק ברורים בשאלה מתי החלטה של רשות מינהלית היא לא סבירה באופן קיצוני. אבל המשמעות היא לא שצריך לבטל את עילת הסבירות, כפי שמבקשים לוין ושמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט. אם ההצעות שלהם היו רציניות, הם היו מציעים קריטריונים ברורים להכרעה בנושא של חוסר סבירות קיצונית, ולא הצעות פופוליסטיות לביטולה כדי 'להיכנס' בבית המשפט העליון".

פרופ' אליאב ליבליך: "יש הרבה אי־דיוקים במסרים של פורום קהלת. הם, למשל, מציינים שבקנדה יש פסקת התגברות, אבל לא מזכירים שיש בה גם חוקה, זכויות שהפסקה לא חלה עליהן, ומשטר פדרלי שמבזר את הכוח השלטוני, בניגוד לממשלה שלנו, ששולטת בכנסת בפועל"

"גרוע יותר מאלף אבי מעוזים"

לדברי ד"ר רונית לוין־שנור, מרצה בכירה באוניברסיטת רייכמן, הקושי הגדול במאבק ברפורמה הוא ש"אנחנו מתמודדים כאן עם תופעה בעלת שלושה מאפיינים ממש ברורים: האחד, נעשתה הכנה מוקדמת מאוד מקיפה למהפכה המשפטית הזאת במשך שנים. הכל מוכן וערוך, עם צוותים ששוחים בכסף, ומפתיעים אותנו חדשות לבקרים, כל פעם עם משהו אחר. המאפיין השני הוא שיש להם מערכת של הטיה וניצול כוח לרעה. הדיון ביום ראשון בכנסת בוועדת החוקה ממש הראה את זה, הוא התנהל ללא כללים פרוצדורליים, בלי שהאופוזיציה היא חלק ממנו, בלי להביא אנשים רלבנטים. והמאפיין השלישי הוא שזה בדיוק מה שקרה במדינות אחרות שסבלו מקריסת הדמוקרטיה. יש כאן את אותם מאפיינים. וזה גם מסביר למה הציבור לא מצליח להבין עד הסוף את מה שקורה".

אז הבעיה היא בורות? אנשים שומעים בהפגנות ובחדשות מושגים משפטיים כמו "פסקת ההתגברות" או "עילת הסבירות", ואין להם מושג מה הם.

"אני לא הייתי משתמשת במילה 'בורות'. ההורים שלי, למשל, הם אנשים חכמים שמתעניינים במצב, אבל הם לא משפטנים, והנושא הזה מורכב. וכדי להבין צריך מומחים שיודעים לפרש ולהנגיש הצעות חוק".

ד"ר נורית צימרמן מבית הספר למשפטים במכללת ספיר: "יש הרבה הטיות בשיח, אני רואה את זה בחוגי בית. הדה־לגיטימציה למערכת המשפט נזרעה בשיח במשך שנים ועכשיו קוצרים את הפירות שלה".

הוסטובסקי ברנדס: "הרבה אנשים בציבור מרגישים באינטואיציה שמה שקורה לא בסדר, אך אין להם את התשובות, כי הם לא יודעים לפרק את כל הרפורמה הזאת למרכיבים. זה התפקיד שלנו — לתת את התשובות. זאת בדיוק המטרה של חוגי הבית. אנחנו מכירים את כל הטענות: 'אבל בארצות הברית', 'אבל בבריטניה', 'אבל בניו זילנד'. אנחנו נותנים לאנשים את התשובות ומקווים שהם יעבירו אותן גם לאחרים.

"חלק מהקושי בלהסביר לאנשים את הסכנה שבפסקת ההתגברות, למשל, נובע מהעובדה שהיא אמצעי, לא מטרה כשלעצמה. ביום שאחרי שיחוקקו אותה לא יקרה כלום, לא נרגיש שום פגיעה. הפגיעות יגיעו אחר כך, כשיתחילו להשתמש בה כדי לחוקק חוקים שפוגעים בנשים, בערבים, בלהט"בים, ולא תהיה אפשרות ללכת לבית המשפט כדי לבטל את הפגיעות האלו.

"כשיצאה ההודעה על המינוי של אבי מעוז למשרד החינוך אנשים התקוממו כי הם ראו את הלהט"בפוביה מול העיניים, אבל פסקת ההתגברות היא יותר גרועה מאלף אבי מעוזים כאלו שבאים והולכים. כי היא לוקחת לנו את הכלים להתמודד איתם".

אתם לא המשפטנים היחידים בסיפור. גם בימין חמושים במשפטנים, שטוענים הפוך מכם.

ד"ר נדיב מרדכי, חוקר בתוכנית להגנה על ערכים ומוסדות במכון הישראלי לדמוקרטיה: "יש בפורום שלנו כ־130 מרצים שמזהים את הסכנה העצומה והנוראית שיש ברפורמה. זאת לעומת פורום קהלת, שבו ישנם שניים־שלושה משפטנים שמתעסקים בהשוואות חובבניות, לפי הסטנדרטים שלנו. מדובר בקונצנזוס שלא קורה בעולם האקדמי הרווי במחלוקות".

חברי הפורום גם ניסחו ניירות עמדה המפרקים את דף המסרים של פורום קהלת, מכון המחקר המשפיע, שמקדם תפיסות ימניות שמרניות במימון מיליארדרים אמריקאים, והיה שותף לניסוח הרפורמה.

מה הבעיה עם פורום קהלת?

ליבליך: "יש אי־דיוק רב באופן שבו חברי פורום קהלת מציגים את מידת ההתערבות של בג"ץ. בניגוד להצגת הדברים שהם קיבעו בשיח הציבורי, בג"ץ הוא בית משפט יחסית מרוסן בשאלות חוקתיות, ובטח בכל מה שקשור לצמצום מרחב הפעולה של הממשלה כדי להגן על זכויות הפרט. למשל, בג"ץ איפשר במשך השנים כמעט כל מה שהמדינה רצתה לעשות בשטחים. ההתערבויות של בג"ץ הן במקרי קיצון נדירים, כמו הסדרת מאחזים לא חוקיים על קרקע פרטית".

רוזנאי: "רובן המוחלט של אלפי העתירות שהוגשו בשנים האחרונות נגד המדינה נדחו, ופסילת חוקים נדירה עוד יותר. מ־1992, השנה שבה נקבעו חוקי היסוד של זכויות האדם, נחקקו כמעט 4,000 חוקים, ובית המשפט התערב רק ב־22 הוראות חוק — אפילו לא חוקים שלמים. על זה עושים מהפכה משטרית?".

פינטו: "חוץ מזה, כל ניתוח המשפט ההשוואתי שקהלת מציגים מוטעה מיסודו. אין אף מדינה שאפשר להשוות אותה אחת לאחת לשיטת המשפט בישראל או לשיטת המשטר בישראל. ההטעיה היסודית ביותר היא שהם לא מספרים שמדינת ישראל היא מדינת לאום (או דמוקרטיה אתנית), שחשיבות ההגנה בה על קבוצות מיעוט לא־יהודיות היא כפולה ומכופלת. זה שונה לגמרי מארצות הברית, שבה יש הפרדה בין דת למדינה, או קנדה, שמוגדרת בחוקה מדינה רב־תרבותית, ששייכת לכל האזרחים והאזרחיות בה באותה מידה".

אז מה עונים למי שאומר לך "אבל קנדה", למשל?

ליבליך: "היינו מסבירים שנכון, בקנדה יש פסקת התגברות, אבל יש בה גם חוקה שלמה ומגילת זכויות מקיפה, ויש זכויות שפסקת ההתגברות לא חלה לגביהן. האנשים של קהלת לא מספרים לנו שבקנדה יש משטר פדרלי שמבזר את הכוח השלטוני, בעוד אצלנו הממשלה שולטת בפועל בכנסת, וכך יכולה לרכז אצלה כוח עצום. הם גם לא מדגישים את העובדה שבקנדה קיימת הפרדה בין דת למדינה שאין כאן, על כל המשמעות של הדבר לעניין הגנה על זכויות. בישראל, לעומת זאת, במקום לחזק את האיזונים והבלמים השונים, השינויים המוצעים מבקשים לייבא בדיוק את אותם רכיבים שמחלישים את הפיקוח והביקורת על הממשלה, במקום לייבא את הרכיבים שמחזקים את זכויות האדם".

פרופ' יניב רוזנאי: "ההיסטוריה מלמדת שאין עוד דמוקרטיה שהפכה למשטר שאינו דמוקרטי בגלל בית משפט שהיה אקטיביסטי מדי בהגנה על זכויות, אבל יש לא מעט דמוקרטיות שקרסו בגלל רשות מבצעת חזקה מדי - ולשם בדיוק המהפכה מובילה אותנו"

"ההתנגשות בלתי נמנעת"

אתם מאמינים שתצליחו לשכנע את הציבור להתנגד לרפורמה?

ליבליך: "אני חושב שהמחיר הכלכלי הקשה שהציבור יצטרך לשלם יוכל אולי לעצור את הרפורמה. ככל שהמגזר העסקי וכלכלנים בכירים יסבירו את זה לציבור, זה יכול ליצור לחץ. כי אין למעשה מדינה עם כלכלה מפותחת שאין בה איזונים ובלמים".

הוסטובסקי ברנדס: "הלחץ הציבורי יוביל בסופו של דבר למסלול של הסכמות והתפשרות ולא למסלול של הורדת ידיים שיוביל לפיצוץ".

מרדכי: "אני חושב שהאסקלציה בלתי נמנעת. אנחנו הולכים לעולם של התנגשות בין מוסדות הדמוקרטיה שלנו. אם הרפורמה תימשך בגרסה הנוכחית, בית המשפט העליון יפסול אותה. אני נורא חושש שיקרה כאן מה שקרה בפולין, שם השופטים נחלקו לשניים: אלה שנגררו אחרי הממשלה ונקראו בפיה 'הלגיטימיים', ו'הלא־לגיטימיים' שלא הסכימו לזה. חצו שם את הרוביקון והחליטו לבצע שוד חוקתי".

ואז מה קרה?

נדיב: "הממשלה הפולנית הובילה שורה של שינויים בטריבונל החוקתי באופן ששחק את העצמאות השיפוטית שלו לחלוטין, והוביל למלחמות בין הרשויות בטענה שהשופטים ממונים באופן לא לגיטימי".

מרדכי: "מי שרוצה לדעת לאן זה יוביל כדאי שיתחיל לצפות בסרטים תיעודיים על ברזיל, הונגריה או טורקיה. זה עלול להיות הסרט שאליו ניקלע השנה".

עד כדי כך?

רוזנאי: "אנשים צריכים להבין שמה שעומד פה על הפרק הוא סוף הדמוקרטיה. ברגע שהרפורמה תעבור, תיכתב חוקה והסיפור נגמר, ולא יהיה אפשר לשנות אותה גם אם ישתנה השלטון. אנשים צריכים לשאול את עצמם אם הם באמת רוצים להיות דמוקרטיה מתקדמת כמו ההשוואות לקנדה או ארצות הברית שמנסים למכור לנו, או שהם מוותרים על הדמוקרטיה, נקודה. עד כדי כך המצב חמור".