מ

רתפים נתפסים כמקום אפל, מחבוא לכל מה שהנפש מבקשת להסתיר, מבוך של סטיות קשות או לפחות ביוב מסריח. המחוז של הסיוטים. המרתף של יובל רכבי, לעומת זאת, הוא הצד המואר של הנפש: מרחב שמתפוצץ מיצירתיות, עשייה, כישרון. הבית של החלומות הצבעוניים. והוא חי את כולם שם, חלום אחרי חלום, ואפילו הוא מודה: "כל בוקר אני צובט את עצמי ולא מאמין שאלה החיים שלי".

הוא בן 59, אבל כשהוא מוביל אורחים במרתף ובבית כולו הוא נלהב כמו ילד, עובר מחדר לחדר, מציג בגאווה את הדברים. כבר כשנכנסים לסלון אי אפשר שלא להיעצר מול כיסא שמעוצב כאשה פסוקת רגליים. "זה פסל מאיטליה. שמנו עליו תינוק, בין הרגליים, שלא ישבו עליו, ועכשיו אנחנו אומרים: 'זה פסל של איך באים תינוקות לעולם'". גם על הספה אי אפשר לשבת, יש עליה בובת עץ בת 130 שנה. "וכאן בוורוד זה הרב עובדיה כבובת הלו קיטי, עבודה של זויה צ'רקסקי, והכרוב הוורוד זה של סיגלית לנדאו", הוא ממשיך וממשיך, בין עבודות האמנות והעתיקות שאשתו מיכל מלקטת שנים, לצד שלל אוספים, למשל של מחזיקי מפיות, כלי נגינה מיניאטוריים, נעליים מיניאטוריות, כדים, מצלמות עתיקות וגרמופונים. אי אפשר להכיל את השפע.

אבל קומת הכניסה של הווילה הגדולה בבית זית היא כאמור כלום לעומת המרתף. "אם עד עכשיו חשבת שאני נורמלי, כשתראי אותו זה יעבור לך", הוא מבהיר — ואנחנו יורדים. זה מתחיל כמעט הגיוני: הנה חדר כושר פרטי ("אני שונא לעשות כושר, לא מרגיש את האנדורפינים. אבל אין ברירה"). הנה ג'ימבורי שמח לילדי אורחים. הנה הנגרייה שבה הוא בונה רהיטים. הנה אולפן הקלטות משוכלל. הנה טרקלין שבמרכזו אקווריום ענקי שקשה להתיק ממנו את העיניים, וסביבו פסנתר כנף, מכונת פינבול, ג'וק בוקס, כדורגל שולחן בעיצוב ייחודי. הנה חדר מדפסות מרווח, "מדפסת לתמונות ומדפסת תלת־ממד מטורפת לגמרי". ואז מגיעים אל השיא.

בחדר הרכבות, ארונות גדולים על צירים, כמו בספריות או ארכיונים, מכילים אינספור קרונות וקטרים. על הרצפה מסילה ענקית — ואז היא מתחילה לטפס בספירלות, עוד ועוד לגובה, כמעט נושקת לתקרה. היא אינסופית, עובדת כולה, ורכבי לא מפסיק לבנות אותה, במו ידיו. פיזית, היא גדולה מכל מה שהוא בנה אי פעם, והיא הולכת לפרוץ גבולות. "כל הבית תוכנן כדי להתאים למסילה הזאת, כדי שהיא תצא מהחדר אל החצר, הרכבת תביא לי סושי לבריכה", הוא צוחק. "אבל לא ברור מה יהיה גמור קודם, היא או פרויקט המטרו".

יזמים סדרתיים אוהבים לספר שלעולם לא יפרשו, כי הם מכורים לעשייה, לחיפוש אחרי הרעיון הבא, ליצירתיות. גם רכבי מכור לכל אלה, רק שאת העסקים הוא שונא. אז הוא יזם שעושה לביתו, ולא כמטבע לשון. הוא ממציא ומפתח כל הזמן. מי שהוגדר גאון מחשבים עוד בנעוריו מעולם לא הפסיק לתכנת, אבל לאחרונה מתכנת בעיקר את כל הפונקציות של הבית החכם שלו. אחרי שהיה מממציאי האנטי־וירוס ועשה הון כאחד מראשוני המשקיעים בצ'ק פוינט (במסגרת BRM, עם ניר ואלי ברקת ועומרי מן), בגיל 37 הוא יצא מהמשחק. וכך, ב־20 השנה האחרונות, הסטארט־אפ האמיתי של אחד מאנשי ההייטק המבריקים שהיו כאן הוא פשוט הוא עצמו, והמודל העסקי היחיד הוא לחיות טוב.

היתה עוד סיבה לפרישה שלך מהעסקים.

"כן. ב־1999, בגיל 36, קיבלתי שני אירועי לב. גיל קצת צעיר בשביל חוכמות כאלה; דמייני כמה הרופאים היו מאוכזבים כששאלו אם אני מעשן ואמרתי שלא".

הלב הגיב לחיים העסקיים?

"אמרתי לעצמי שאני רוצה לשמור על חיים שקטים, אחרי שהבנתי את המחיר של חיי סטארט־אפ. אומרים שלומדים דרך הראש ומבינים דרך התחת — אני הבנתי את זה דרך הלב".

אתה זוכר את הרגע?

"את ההתקף הראשון חטפתי בבית, הכאב החד ביד ובחזה הציל אותי. כשלאמא שלי היה אירוע לב הכאב היה עמום, ועד שהיא כבר הבינה והגיעה למיון נגרם נזק נוראי. אני הבנתי, לא חשבתי שנתפס לי הגב".

זה רגע מפחיד מאוד, ודאי בגיל 36, אבל רכבי מצליח להתלוצץ גם עליו. "בזמן הצנתור, אני עם הצנתר בפנים, והרופא אומר לי: 'יש לי רעיון לסטארט־אפ'. אמרתי: 'אין בעיה, מה שתרצה. רק תוציא את הצנתר מהלב שלי ונדבר'. מצא לעצמו לקוח שבוי...".

חשבת שגמרת עם זה, ואז בא עוד התקף?

"כן, אחרי שלושה־ארבעה חודשים היתה סתימה חוזרת. שוב צנתור. צריך לנקות את הביוב מדי פעם".

יש אנשים שגם אחרי ארבעה התקפי לב ממשיכים לרוץ קדימה עם העסקים.

"נכון, אבל אני כאמור לא ממש נהניתי. BRM כבר היתה יותר בהשקעות ופחות בפיתוח, והבנתי שזה עולה לי בבריאות. כשאתה מקבל אירוע בגיל 36 אתה מבין שהחיים סופיים, ואם לא תתחיל ליהנות מהם עכשיו...".

מי שהיה מכור לקצב של עסקים יכול באמת להיגמל? או שהמרת את זה בהתמכרויות אחרות?

"בהתמכרות יש הנאה. את יכולה למצוא אותי כותב קוד גם באמצע הלילה, אני יכול לכתוב ימים ברציפות. אבל למדתי לנתק את עצמי מהמחשב, גם לצאת החוצה — צלילות, טיולי צילום — וגם בבית, כל פעם פרויקט אחר, ואת זה אני כבר יודע לווסת הרבה יותר".

מה זה כל פעם פרויקט אחר?

"את כל הרהיטים בבית למשל אני עיצבתי. או — אשתי רצתה דירה בתל אביב. הסברתי שזה לא הגיוני, 'קחי סוויטה בכל בית מלון שאת רוצה, זה יותר זול'. אז היא אמרה: 'יש לי רעיון, נקנה דירה ואתה תעצב אותה'. כמו זמר אופרה שמשלם שיבואו לשמוע אותו. מאז כבר עשיתי את עיצוב הפנים והרהיטים לא רק לדירה שלנו ברחוב הירקון, אלא גם לאמא שלה ולבת שלנו".

ברור שאתה נהנה, אבל זה לא קצת חבל שעם היכולות והאפשרויות שיש לך אתה מתמקד בהנאה שלך, ולא בפיתוח טכנולוגיות שאולי יכולות לשנות את העולם? אנשים יכולים להגיד שאתה מבזבז את הזמן ואת הכסף על רכבות ועיצוב פנים.

"כשיש לי רעיונות טכנולוגיים אני מספר אותם לכל מיני יזמים, כדי שאולי יהיה מישהו שיממש אותם. אבל אני עצמי כבר עברתי את זה. וכבר הבנתי את המחירים: אירועי הלב, גירושים שעברתי. אני חושב שללהיות סטארטאפיסט אמיתי יש מחירים מטורפים. אנשים לא מבינים את זה. טוב לי בחיים, מה, אני מחפש צרות?".

ואין שום געגוע לריגוש שבעסקים, להיכשל, להצליח, לזהות השקעה נכונה, לפגוש יזמים צעירים?

"כמו שאמרו לי בצבא, כשאתה קצין אתה עוסק בהכל חוץ ממה שמעניין. כשנסעתי לירח דבש בסין עם אשתי הראשונה עמדתי על החומה הסינית, מול אחד הנופים המרהיבים בעולם, ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על באג בתוכנה שפיתחנו באותו זמן. ואז הבנתי שיש לי בעיה של התמכרות. שאני לא מסוגל להתנתק. שמשהו אצלי לא בסדר. אז לא רציתי יותר.

"מאז עשיתי את זה עם ההשקעה במיי הריטג', אבל מעבר לזה אני לא רוצה. באים אליי לא מעט אנשים להתייעץ, ואני נותן להם את העצות הכי טובות שאני יכול, וזהו. חוץ מזה כיף לי מה שאני עושה.

"יש את הבדיחה על ההוא שדג דגים, אומרים לו: 'אתה טוב בזה, תפתח איזה דוכן למכור'. הוא שואל: 'ואז מה?'. 'תפתח סניפים'. 'ואז מה?'. 'תהיה עשיר. תוכל לבנות ארמון'. 'ואז מה?'. 'יהיה לך אגם!'. 'ואז מה?'. 'תוכל לדוג דגים'. אבל זה מה שהוא עושה היום!".

בקיצור, הכסף לא מעניין.

"תמיד אפשר לשאוף ליותר, אבל אני מסתכל על אנשים ולא מבין מה הדרייב. הרי בסופו של עניין מדרגה מסוימת של עושר אין לכסף משמעות חוץ ממדד להצלחה. ב־BRM מה גרם לי לקום בבוקר? שאני אחראי ל־60 משפחות של העובדים, זאת מחויבות עמוקה. גם היום יש למעשה מאות אנשים שאני מפרנס בחברות שהשקעתי בהן. מה רע?".

אתה לא טיפוס של "שופוני", אבל אתה מוציא הרבה מאוד כסף.

"חיים פרוטסטנטיים זה לא טוב. להיות חסכן זה הורג את המשק. חשוב להיות צנוע ברמה הערכית, אבל ברמה הכלכלית? לא בטוח".

נדמה שכשנוגעים בנושאים מורכבים, רכבי נזרק במיוחד לחשיבה אסוציאטיבית. כמו עם התקף הלב קודם, גם עם הכסף כעת, פתאום יש שטף: "היו לי כמה חוויות משנות חיים. כששרתי בצבא הייתי נוסע באוטובוס מירושלים לתל נוף. יום אחד פספסתי אותו ולקחתי מונית ספיישל. אמרתי לנהג שזה נראה לי מושחת, והנהג אמר: 'לתכריכים אין כיסים'. אני חושב על סבתא שלי כנערה בפולין... עד היום כשאני מרים טלפון אני חושב כמה שיחה עלתה. ככה חונכתי. זה לא רציונלי, אבל זה ככה. והמשפט של הנהג נכון, גורם לך לחשוב איזה אידיוט אתה. אני לפעמים נלחם בעצמי על הנטייה שלי, מהחינוך שלי, להיות חסכן".

ובמקביל אתם מוכרים כפילנתרופים.

"מיכל (שהיתה בעבר מנהלת תיכון) אחראית לפילנתרופיה בתרבות, ברמה שהיא גם מגיעה לחזרות עם כיבוד לשחקנים. היא בוועד המנהל של הקאמרי (כעת בני הזוג תומכים, למשל, בהפקה מחודשת של 'מלאכים באמריקה'), וייסדנו גם תוכנית לג'ז בקונסרבטוריון של תל אביב, ואנחנו תומכים בתזמורת ירושלים מזרח ומערב.

"אבל זה לא רק תרבות, גם הרבה מאוד רפואה, בעיקר עם מיקוד בגיל השלישי, שלא מקבל מספיק תשומת לב. אני גם אגיע לגיל השלישי, אז יש לי אינטרס מובנה. אנחנו תורמים לכל מיני מסגרות כאלה, למשל למחלקה הגריאטרית בשיבא".

יש הרבה טענות על ההייטק הנוכחי, אחת מהן נוגעת לזה שהם תורמים הרבה פחות משהם יכולים. ובאופן כללי אלה חברות שהתנהלו בשנים האחרונות אחרת מכפי שאתם, מחלוצי ההייטק כאן, התנהלתם.

"יש שתי תרבויות עסקיות: יש חברות שהתרבות שלהן לגייס כסף, ויש חברות שהתרבות שלהן היא להרוויח כסף. חברות מהקבוצה השנייה פחות מגיעות למשקיעים, ובימיי כמשקיע השתדלתי פחות להגיע לחברות מהקבוצה הראשונה".

למה?

"כי אלה חברות הרסניות. וכשיש בועה זה מעודד את התרבות של לגייס, וזה מחייב גישה אחרת, מנכ"לים אחרים. אני מאוד מאמין במודל עסקי אמיתי, של להרוויח. כל הקריפטו למשל — לא הבנתי את זה".

"ראיתי מחשב, שאלתי את אבא 'איך עובדים על זה?', והוא אמר: 'לא יודע, יש ספרים'. אמרתי: 'הם באנגלית!', והוא ענה: 'תפתור את הבעיה'. בגיל 10 הייתי הולך לבד למעבדה, מבין מה לעשות וממציא פרויקטים. זה עזר לי בחיים, הגישה של לא רק לפתור בעיות אלא גם להמציא אותן"

"כדי להצליח בחיים צריך יתרון לא הוגן. שלי היה אבא פרופסור"

גם אם שמו כמעט שלא מוכר, רכבי הוא אכן דוגמה מובהקת להייטק הישראלי ה"קלאסי". אביו היה פרופ' גדעון רכבי, פיזיקאי בעל שם עולמי שבין השאר עשה דוקטורט אצל חתן פרס נובל נילס בוהר. אמו מיקה (מרים שמעוני) היתה מורה עד שהחליטה גם היא ללמוד פיזיקה והגיעה לדוקטורט בעצמה, ואחר כך עשתה תארים גם במדעי המחשב, היסטוריה וספרות. ההורים התגרשו כשהיה בן 8, יש לו אחות, והם גדלו בבית הכרם.

"את אבא ביקרנו מדי פעם, אבל אמא גידלה אותנו", הוא מספר. "לקח לי שנים להבין כמה היא היתה מיוחדת, איזו שאקלית. גידלה אותנו לבד וגם היתה אשת אשכולות, נורא אהבה ללמוד. כשהיא נפטרה וראיתי את הצוואה, את הרכוש שהשאירה — העברתי מיד את כולו לאחותי — הבנתי כמה סגפנית היא היתה. היא כל החיים פחדה להיות סיעודית, חסכה וחסכה — ולא נהנתה מהחיים. אולי זה אחד הלקחים שלי ממנה".

זה, והיכולת להבין שאתה עובר אירוע לב.

"כן, אבל אצלה באמת לא היו סימפטומים אופייניים, ולא הבנתי את חומרת המצב. היתה לי נסיעה לארצות הברית, שאלתי אותה אם אני יכול לנסוע והיא אמרה כן. כשהגעתי לשם הבנתי שמצבה הידרדר, עליתי מיד על טיסה בחזרה, אבל היא כבר נפטרה.

"בסופו של דבר מאוד צר לי עליה ועל איך שהיא חיה. אם הייתי מבין בזמן אמת, הייתי תקיף בדרישה ממנה גם ליהנות מהחיים. לא הייתי מאפשר לה לחיות בכזו סגפנות. זו אחת החרטות שלי".

איזה ילד היית?

"עוף מוזר. ביסודי הייתי חולה המון, לא ידעתי להביע את זה שמשעמם לי. בתיכון נהיה לי יותר מעניין".

הלכת לתיכון מקצועי.

"אמא שלי אמרה שבית ספר עיוני זה בזבוז זמן, וידעה שאני אוהב מחשבים. אבל תיכון אורט, שנתן גם בגרות וגם מקצוע, התחיל רק מכיתה י', ואני סיימתי כיתה ח', אז בין לבין שלחו אותי לאורט נביאים, בית ספר מקצועי שכל החבר'ה סביבי זלזלו בו, אבל זו היתה השנה הכי נפלאה בחיים שלי".

למה?

"כי היתה תערוכת לגו במוזיאון ישראל. כל יום אחרי בית ספר הלכתי לבנות בלגו בלי הגבלה. וגם כי בבית הספר הזה נחשפתי להמון תחומים שלא הכרתי, עיבוד שבבים, למשל. הבנתי אז שאדם צריך לזכות לחינוך עם שתי מגמות: תיאטרון, כמגמת־על שממנה אפשר לגשת לכל תחומי האמנות ולהומניים, ורובוטיקה, שפותחת פתח מקביל לכל התחומים הטכנולוגיים. כך אתה יכול להבין את אוצר המילים. איכות של בן אדם קשורה בעיניי למספר הדיסציפלינות שהוא שולט בהן — ככל שלאדם יש רגליים ביותר מקומות, הסיכוי שהוא יצליח לעשות חיבורים מעניינים גדול יותר".

ואיך למדת לתכנת?

"אבא שלי תמיד אמר שכדי להצליח בחיים אתה צריך יתרון לא הוגן. היתרון הלא הוגן שלי היה שאבא שלי היה פיזיקאי שעבד על המחשב הראשון בארץ, ויצק (WEIZAC, שפעל במכון ויצמן בשנות החמישים והשישים). כך שבעצם נחשפתי למחשבים מגיל 4, וזה נורא עניין אותי. רציתי לעבוד על מיני־מחשב בעבודה שלו, והוא אמר שאני יכול בסופי שבוע. שאלתי 'איך עובדים על זה?', והוא אמר: 'לא יודע, יש ספרים על המדף'. אמרתי: 'הם באנגלית!', והוא ענה: 'תפתור את הבעיה'. אז בגיל 10 כבר הייתי הולך לבד בשבת בבוקר למעבדה ומבין מה לעשות ומתחיל להמציא לעצמי פרויקטים. זה מאוד עזר לי בחיים, המתודולוגיה הזאת של לא רק לפתור את הבעיות אלא גם להמציא אותן".

וזה גם חיבר אותך לשותפים העתידיים שלך.

"כן. גיליתי שיש באוניברסיטה מחלקה למדעי המחשב, ופגשתי עוד ילד שהסתובב שם, עומרי מן, גם הוא בן של פרופסור. נעשינו חברים. היה עוד ילד שהסתובב במחלקה שנה־שנתיים אחרינו, גיל שויד. גם דפנה קולר (קורסרה) הסתובבה שם, הרבה תעשייה יצאה מהחבר'ה האלה. את אלי וניר ברקת הכרתי עוד קודם, בתור הבנים של פרופ' זלמן ברקת, שעבד עם אבא שלי. אלי ואני למדנו בתיכון יחד, בצבא התפצלנו — אלי הלך לצנחנים ואני לחיל האוויר — ובאוניברסיטה שוב היינו יחד, למדנו מדעי המחשב. הוא עזר לי במתמטיקה, אני עזרתי לו במחשבים, וניר בכלל למד מינהל עסקים".

"ב־BRM הרעיון שנמצא משקיעים לא עלה על דעתנו. רק וידאנו שאנחנו לא מסתבכים יותר מדי. לימים גיליתי ששותפיי לקחו הלוואה של 15 אלף שקל או דולר בבנק ולא סיפרו לי כדי שאישן טוב בלילה. אם הייתי יודע שאנחנו חייבים משהו הייתי נכנס לחרדות עמוקות"

"את האנטי־וירוס הראשון חילקנו בחינם, לא היה בזה כסף"

איך מכל הקשרים האלה צמחה BRM?

"כסטודנט היתה לי חברה שפיתחה תוכנת וידיאו, וניר התגרה בי שאני בכלל לא מרוויח כסף על מה שאני עושה, ואמר: 'בוא נקים חברה יחד'. בהתחלה היינו מין חוג בית כזה, ולא ממש ידענו בדיוק מה נעשה. עד שיום אחד עומרי התקשר אליי ואמר: 'יש לי בעיה במחשב'. הוא הראה לי שבכל פעם שהוא מריץ קובץ, הוא גדל. הבנו שאולי אנחנו רואים לנגד עינינו קוריוז שרק שמענו עליו, מישהו סיפר לנו על איזה מאמר על וירוס מחשבים. אחר כך ידענו להסביר שזה וירוס שהיה מדביק את הקובץ עוד פעם ועוד פעם, עד שנגמר המקום בדיסק. באותה תקופה היה לי תרגיל בלימודים, לכתוב תוכנה שתסרוק קבצים. אמרתי: 'ניקח את התרגיל ונשנה אותו קצת — שלא רק יסרוק את הקבצים אלא גם יוריד את הווירוס מהקובץ'. חילקנו את התוכנה הזאת בחינם באוניברסיטה, וככה זה התחיל".

המצאת את האנטי־וירוס ואז חילקת אותו בחינם?

"לא הסכמנו למכור את זה, כדי שלא יגידו שאנחנו כותבים גם את הווירוס כדי למכור את התרופה".

ובשלב הזה היא היתה מכוונת לווירוס אחד בלבד.

"כן. והרי אי אפשר להרוויח מלמכור אנטי־וירוסים נקודתיים, כך שידענו שאי אפשר לבסס על זה חברה. אבל אחרי כמה חודשים עומרי בא כולו נרגש, ואמר: 'יש לי רעיון לתוכנה שמגלה כל וירוס, ותדע להוריד כל וירוס'. הוא בעצם בנה אלגוריתם שמזהה שינויים לא צפויים במערכת, ואז הוא יכול לחפש לא רק וירוסים ידועים אלא גם כאלה שאת לא יודעת שאת מחפשת. הוא מגלה כל חריגה מהנורמה. זה היה ב־1989, ואחרי שנה וחצי זה כבר היה המוצר של BRM".

איך קראו לו?

"וירמזהיר".

מ־1988 החבורה כבר סוקרה בעיתונים, כולל התארים של "גאוני מחשבים" שהודבקו לסטודנטים הצעירים, שהיו בערך היחידים בארץ שידעו לא רק להסביר מהו וירוס מחשבים, אלא גם איך להילחם בו. הם עשו להם שם, אבל עוד לא עשו כסף.

מתי הצלחתם למכור?

"ניר הסתובב בחנויות תוכנה בירושלים כדי למכור את התוכנה שלנו, ואז קרה לנו הפוקס הראשון. אלי הגיע איכשהו לעורך הדין הבכיר חנינא ברנדס, והוא וניר הלכו להתייעץ איתו — סיפרו לו שאנחנו עובדים עם עורך דין שגובה מאיתנו שכר טרחה גבוה, ואולי יש לו רעיון למישהו שיכול להתאים לנו יותר. ברנדס אמר להם: 'אמרתם שיש לכם את האנטי־וירוס הכי טוב בעולם? אני אטפל בכם בחינם, וכשתוכלו תשלמו'. הוא טיפל בנו, כולל נסיעות לחו"ל וניהול מו"מ, ואחר כך קיבל מאיתנו 6% ממניות צ'ק פוינט. פראייר הוא לא יצא. וזו היתה עסקת ווין־ווין לכולם — הוא חיבר אותנו ליועץ שיווק שסייע לנו, ואז באה הפריצה".

ניר היה המנכ"ל, אלי "התחיל כמהנדס אבל גילה את הצד העסקי", מן היה "הגאון של החברה, גאון בסקאלה אחרת, פרס ביטחון ישראל, זיכרון מושלם, העביר את כל התואר עם מחברת שהיה כתוב בה רק חצי דף. טיפוס". ורכבי דבק כל הזמן בפיתוח הטכנולוגי הפרטני. "זה מה שאני אוהב. טכנולוגיה. לא עסקים".

אתה נשמע כמעט תמים, אבל תמיד אומרים שכדי לספק את ההגנה המושלמת צריך לחשוב כמו פורצים. ואתה המצאת אנטי־וירוס.

"כן, זה מצחיק. זה שעשינו את רוב כספנו מאנטי־וירוס נוגד את האופי שלי, כי אני באמת מאמין שאנשים הם טובים. ואני לא האקר טוב. אני יודע שאני תמים, ואם הייתי יכול לבחור כנראה לא הייתי הולך לאזורים כאלה. לכן היום כש־BRM משקיעה במדעי החיים זה הרבה יותר מרגש אותי מתוכנה, במובן האידאולוגי".

איך היה המפגש הראשון עם הכסף הגדול אז?

"עומרי וניר נסעו לכבוש את ארצות הברית, ומכל המקומות העסקה הראשונה היתה בלואיזיאנה, בדרום העמוק. הם חזרו עם צ'ק של חצי מיליון דולר מקדמה. תחשבי מה זה לסטארט־אפ ישראלי מסכן".

וזה בלי משקיעים. רק אתם.

"הרעיון שנמצא משקיעים לא עלה על דעתנו בשום שלב. רק וידאנו שאנחנו לא מסתבכים יותר מדי. לימים גיליתי שהם לקחו הלוואה של 15 אלף שקל או דולר בבנק דיסקונט ולא סיפרו לי כדי שאישן טוב בלילה. אם הייתי יודע שאנחנו חייבים משהו הייתי נכנס לחרדות עמוקות".

הקשר עם החברה האמריקאית ההיא, שפשטה את הרגל מאז, העמיק כשניר ברקת הבטיח לה שהחבר'ה שלו ישכללו מוצר ישן שלה, לגיבוי קבצים, בתוך שלושה חודשים. "הוא חזר ושאל: 'אפשר לעשות את זה?'. אמרנו: 'כבר הבטחת, ניאלץ לקיים'".

ועשיתם את זה?

"המוצר היה מוכן רק בשש שעות איחור. פרויקט מטורף. התאבדנו עליו. אז כבר החברה שלנו צברה הכנסות של כמה מיליוני דולרים, אז זה היה המון".

וגם הרווחת כבר המון.

"רק השכר היה כ־40 אלף שקל בחודש. אני זוכר שנסעתי עם אבא שלי בירידה מירושלים, סיפרתי לו כמה אני מרוויח והוא כמעט עף לוואדי. ואז גיל בא והתחיל פרק צ'ק פוינט".

"בפגישה אחת שאלו אותי על פיצ'ר מסוים במוצר שלנו. לא יכולתי להגיד שאין לנו אותו, אז הסברתי איך עושים את זה, חשבתי על הכל תוך כדי הדיבור. מנהלת הפיתוח הבינה שאני ממציא ונהפכה לחיוורת. אמרתי: 'אני מקווה שרשמת מה אמרתי כי נראה לי שזה יכול לעבוד'"

"אחרי צ'ק פוינט הבנתי שאני לא צריך לעבוד יותר"

שוב שיחק להם כאן יתרון לא הוגן: "כשהאינטרנט רק התחיל לעומרי ולי כבר היה חיבור באוניברסיטה, והבנו איך הרשת עובדת. כשגיל ניסה לגייס כסף רוב האנשים לא הבינו על מה הוא מדבר, אבל אנחנו הבנו, וידענו שהוא פתר בעיה. הרי כשאתה מתחבר לאינטרנט, האינטרנט גם מתחבר אליך. וגיל הציע מראה חצי שקופה: אתה רואה החוצה, והרשת לא רואה פנימה, מה קורה אצלך. זה המוצר הבסיסי של צ'ק פוינט".

מה היה החיבור העסקי לצ'ק פוינט?

"כתבתי חלק לא קטן מהמוצר לווינדואוז — גיל לא ידע שזו היתה הפעם הראשונה שכתבתי לווינדואוז — ובעיקר הלווינו להם 400-300 אלף דולר תמורת מחצית מהחברה. הם החזירו את ההלוואה, ואנחנו עשינו בעצם תשואה של אינסוף".

הבנת מה המשמעות של זה?

"היה לנו מנהל כספים נורא מוכשר שהרס לי את החינוך. הוא אמר: 'עשינו מהמניה כך וכך', אז אמרתי: 'אז בעצם אני לא צריך לעבוד?', והוא אמר: 'כן. העבודה היא דבר שולי'. אני, החינוך שלי מהבית הוא 'צריך רבוטה'. אז אמרתי לו: 'אל תספר לי יותר מה המניה עושה, כדי שאוכל לעבוד בשקט'. כשהסתכלתי כל הזמן על המניה זה לא השפיע עליה, רק עשה לי התקף לב. עד היום זו הגישה שלי לחדשות וגם לספורט. בשביל מה להסתכל? זה לא משנה את התוצאה".

צ'ק פוינט לא הצליחה מיד.

"בהתחלה אמרו להם 'זה מוצר נורא מעניין אבל לא רלבנטי, כי לא נתחבר לאינטרנט אף פעם'. זה היה שוק בתולי לגמרי. כשמדברים על יותר מזל משכל — היה פה המון מזל. האינטרנט בא כמו צונאמי, ורוב החברות הגדולות עמדו עם הגב אל הצונאמי, לא ראו אותו מתקרב, אבל גיל ראה — וצ'ק פוינט עשתה גלישת גלים מטורפת על הצונאמי, כמעט בלי מתחרות. זו לא סיטואציה נפוצה בתעשייה. ובזכות זה צ'ק פוינט כל כך גדלה שלא היה אפשר לקנות אותה".

איך אתה מסביר את היכולת הכמעט נבואית הזאת של כולכם?

"זה קשור לכך שנחשפנו למחשבים בגיל צעיר, שנחשפנו לאינטרנט מאוד מאוד מוקדם".

וזה שינה את BRM.

"אחרי צ'ק פוינט עשינו שינוי במודל העסקי: קודם היינו חברה שמפתחת מוצר, ואז אמרנו: 'בואו נעלה מדרגה, נהיה חברה שבונה חברות'".

מה זה אומר?

"היום היו קוראים לזה חממה, אז עוד לא היה המונח הזה. יצאו מאצלנו כמה חברות, למשל Backweb (שפיתחה טכנולוגיה לדחיפת מידע), שהונפקה אחר כך. והיה לי נורא מעניין, כי הייתי טכנולוג של כמה חברות".

ומה עשית כשהחברה הפסיקה להיות חממה והתמקדה בהשקעות.

"זה היה תהליך, להפוך מחברה טכנולוגית לחברת השקעות, ותהליך טוב, אבל אותי זה פחות עניין. בחברת השקעות רוב העיסוק שלך זה להגיד 'לא' ליזמים ולהיות יועץ. ואני עוד קודם הבנתי שאני לא רוצה להיות מנהל, אלא להיות עם החבר'ה בשוחות".

למה לא רצית להיות מנהל?

"כי אז לא יכולתי להיות חבר של העובדים. אני גם לא בטוח שאני מוכשר בזה".

אבל לא עסקת רק בפיתוח.

"לא, הייתי טוב גם בשיווק הטכני. למשל סביב בקווב ותחרות שהתחילה לצמוח לה שאלו אותי על פיצ'ר מסוים במוצר שלנו. לא יכולתי להגיד להם שאין לנו אותו, אז הסברתי איך עושים את זה, חשבתי על הכל תוך כדי הדיבור. כשיצאנו מהפגישה מנהלת הפיתוח, שהבינה שאני ממציא על המקום מהראש, נהפכה לחיוורת. 'יובל, אבל אין לנו את זה!'. אמרתי: 'נכון, אני מקווה שרשמת מה אמרתי כי נראה לי שזה יעבוד'".

זו הגאונות. עוד יתרון לא הוגן.

"בהרצאות שאלו אותי: תפקיד ה־CTO (המנהל הטכנולוגי) הוא לשקר? אמרתי: 'לא, רק לוודא שאתה חוזר (מהציד) עם הדוב'. CTO צריך להכיר שני ספרים: האחד הוא 'אמנות האובר קומיטמנט', למשל לפתח את הפיצ'ר אחרי שהבטחת אותו, אבל צריך לקרוא גם את הכרך השני, שהוא יותר משעמם אבל יותר חשוב, 'דה ארט אוף דה קומיטמנט', איך לרדת מהעץ שעלית עליו".

יש מי שאומרים שצ'ק פוינט היתה עסקה חלומית שכיפרה על לא מעט עסקאות לא מוצלחות שלכם.

"זה לא נכון. היו לנו עוד הצלחות — מוביט (למשתמשי תחבורה ציבורית), eToro (פלטפורמה למסחר בשוק ההון), Whale (תקשורת מאובטחת) ועוד. אבל היו גם עסקאות מפסידות, והיו טעויות. את המניות של בקווב למשל לא מימשנו בזמן. וכן, מעל הכל היתה צ'ק פוינט. וגיל בחור מבריק. פחות התחברתי אליו פרסונלית, אבל הכיף שלי הוא היכולת לעזור לאנשים טובים כמוהו. גיל שויד, גלעד יפת (מיי הריטג') ותום כהן (תזמורת מזרח ומערב) הם השלושה שהיה לי העונג להיות חלק מהסיפור שלהם".

"לא הייתי מתחלף עם ניר ברקת גם עבור מיליון שקל ליום"

צ'ק פוינט אפשרה לכל אחד מאנשי BRM להתפנות למה שמרגש אותו באמת. נדמה שכל אחד מהם מצא את מקומו — רכבי בפנאי, מן במחקר, ניר ברקת בזירה הציבורית, אלי ברקת בעסקים. "הוא היה מהנדס מצוין והתגלה כאיש עסקים עוד יותר מדהים, אנליטי, המון לוגיקה וניסיון. הוא מאנשי העסקים הטובים בארץ כיום. יש לי מזל שיש סביבי אנשים נורא חכמים, ואני יכול להתפנות לתחביבים שלי".

ניר היה ראש עיריית ירושלים, היום הוא שר הכלכלה. אתה מתפעל מהקריירה שלו או מרחם עליו?

"כל התשובות נכונות. אני מעריך את מה שהוא עושה, הוא עושה בשביל שקל לשנה מה שלא הייתי עושה בשביל מיליון שקל ליום. זה עניין של אופי. הוא נכנס לפוליטיקה מהסיבות הנכונות, לא מתאוות כוח אלא מרצון לשנות. האם הוא יצליח או לא אני לא יודע. נדע כשיהיה בעמדה שבה הוא יכול לשנות".

הרפורמה המשפטית שהממשלה שבה הוא חבר מקדמת מדאיגה אותך?

"מי שלא מודאג זה כבר מדאיג. היסטורית אימפריות קרסו בגלל שחיתות. גם אם הן הפסידו צבאית, זה כי הן קרסו מבפנים עוד קודם".

אתה עצמך לא חף גם מאיזו תחושת שליחות — בתרומות לרפואה ולתרבות, אפילו בהשקעה במיי הריטג'. איך בחרת דווקא בה להשקעה היחידה שלך?

"גלעד יפת הגניב אותי, עם כושר עבודה מטורף, חריצות יוצאת דופן. הוא הקים את החברה בעקבות פרויקט אישי על שורשי המשפחה שלו, שכמו כל דבר הוא עשה נורא ברצינות. אז הוא בנה את עץ המשפחה, הראה לי תוכנה שכתב, ואז אמר: 'אני לא יודע אם אתה יודע, אבל גניאולגיה זה התחביב השני הפופולרי ביותר בארצות הברית אחרי איסוף בולים, ואין לזה כלים'".

היא גייסה 50 מיליון דולר ונמכרה לפני שנתיים ב־600 מיליון. אקזיט נחמד.

"כשהיא נמכרה לא רציתי למכור, אז קניתי עוד חלק ממנה יחד עם הקונים. כלומר יצא שמימשתי רק חלק, ואני עדיין מחזיק ב־3%-4% ממנה".

"כמה שאני משוגע לרכבות, לכל משוגע יש משוגע גדול ממנו"

ליובל ומיכל יגור־רכבי יש תוכי אחד ("אני לא שם אותו עכשיו על הכתף, החולצה יפה מדי"), שלושה כלבים וארבעה ילדים, שניים מנישואיו ושניים מנישואיה, כולם בשנות העשרים לחייהם — מדריך כושר, סטודנטית לאמנות, שחקנית ומוזיקאית. והוא לא יודע לומר כמה קרונות רכבת יש לו. כן, חייבים לחזור לרכבות.

איך הג'וק הזה נולד?

"כבר כילד הסתכלתי על קטלוגים של רכבות בעינים כמהות. שנים אחר כך הייתי עם אשתי הראשונה במינכן, ובקומה הרביעית של חנות צעצועים ענקית מצאתי גן עדן. קניתי את המודל הכי גדול של הרכבת הכי קטנה, והרכבתי במשרד שלי. כשהבן שלי נולד חשבתי: בן? אז חייבים עוד רכבת. נסעתי לארצות הברית לראות אוסף של רכבות, ונגנבתי. ישר דמיינתי רכבת שתיסע בגינה. שאלתי כמה הם רוצים, אמרו 30 אלף דולר, ואמרתי: 'אני אקח את זה'. התוצאה היתה 2.5 טונות שהגיעו לישראל ב־58 ארגזים. משוגע. המגרש של הבית כאן היה עדיין רק קוצים, התקשרתי לאדריכל ואמרתי: 'זוכר את הווילה שאתה מתכנן לנו? שינוי קטן — צריך גם תחנת רכבת'. כל הבית תוכנן בשבילה. מובן שכתבתי גם תוכנה שתשלוט במודל, הכל דיגיטלי, ושתלתי גם סנסורים. לא תאמיני כמה לומדים על מערכות הפעלה כשכותבים מערכות להפעלת רכבות".

והיא באמת תביא סושי לבריכה?

"היא כרגע בנויה כך שתעלה, בספירלה, מהמרתף למטבח, ואחר כך, כן, היא תצא לגינה, הכל על מסילות שאני בונה. זה אמור להיות חצי קילומטר סך הכל, בעיקר בחוץ, אז הסושי לא יגיע טרי".

מתי זה יקרה?

"זה פרויקט שייקח שנים כי אני מתפצל מזה להמון דברים אחרים. והדרך היא המטרה. גם אם בסוף הקטר ייסע רק מסביב לבית זה נחמד נורא, והדרך הרבה יותר מעניינת מהסוף — הבנייה, המחקר, האנשים שפוגשים, כל התהליך עצמו שווה. גם את מיכל הכרתי דרך חבר מעסקי הרכבות, שהיה הספר שלה".

אתה משקיע המון בתחביבים.

"כן. נגיד מכונת הנגרות שלי: היו לי מכונות קטנות שהיו מתסכלות, רציתי מכונה אמיתית, לא צעצוע, קניתי את ההכי משוכללת שיש, ומאז אני מאושר".

והשיגעון הכי גדול הוא הרכבות?

"תסתכלי על הקטרים כאמנות. יש כאלה שנוסעים על קיטור, על כוהל, לא פחם. יש קטרים של 200 דולר אבל יש גם של 40 אלף שקל. נורא יקר, כי זה מיוצר עם המון עבודה, וזה תחום שמכוון למשוגעים רציניים. כמה שאני משוגע, לכל משוגע יש משוגע גדול ממנו".

תן דוגמה.

"יש כאן עיתון של רכבות גינה. אחד שלח לעיתון תמונה של קרון מזהב, וכתב שבצוואה שלו ציווה שישרפו את גופתו, ישימו את האפר על הקרון ושהקרון ייסע. הוא כתב: 'לא ייקח עוד הרבה זמן, כי בשבוע שעבר אבחנו אצלי לוקמיה'. זה לא משוגע?".

מה יקרה עם הרכבות שלך, ועם שאר האוספים?

"אין לי מושג. מישהו כנראה יקלל אותי מאוד".