כ

בר קרוב לעשור מתחוללת בקרב הציבור החרדי מהפכה חינוכית שקטה: בתי ספר מלמדים לימודי ליבה מלאים — אנגלית, מתמטיקה, מדעים, מחשבים ומקצועות הומניים — בפיקוח מלא של משרד החינוך, לצד לימודי קודש ברמה גבוהה. זהו זרם חינוך חדש ששמו ממלכתי־חרדי, ובקיצור ממ"ח, שצובר עוד ועוד תאוצה: במוסדות הממ"ח לומדים כיום כ־15 אלף תלמידים בכ־200 גנים, 72 בתי ספר יסודיים וארבע חטיבות ביניים, ואליהם מצטרפים מדי שנה עוד מאות תלמידים. ברוב המקומות פועלים הממ"חים, כך הם מכונים, מתחת לרדאר, עם הסכמה שקטה מהמיינסטרים החרדי.

אחד מההורים שבחרו במסגרת כזו הוא יעקב גפני (36) מירושלים, ששלח את שני בניו לבית הספר הממ"ח בית רבן. "אני יודע כמה זה קשה ללמוד לבד, דווקא מפני שלמדתי במסגרת החינוך הליטאי מהגרעין הקשה, ובישיבה קטנה שמקבילה לתיכון, ובישיבה אחר כך — ואז יצאתי ללמוד והשלמתי תואר במינהל עסקים. התעניינתי בלימודי אנגלית בגיל צעיר, כבר בישיבה, אבל כשהגעתי לאקדמיה הקזתי דם ולמדתי צעד צעד, לאט לאט. כך למדתי גם מתמטיקה. לא רציתי שהילדים שלי יעברו את זה".

גם איתמר קהא לוי (40), איש הייטק חרדי מירושלים, מספר שהבחירה בממ"ח נבעה מהקשיים שבהם הוא עצמו נתקל כשהחליט להיכנס לעולם המעשה. "נאלצתי ללמוד ולהשלים פערים", הוא אומר, ומספר שהיה רוצה להקל על ילדיו את ההתמודדות הזו. מלבד זאת, הוא מוסיף, רוב בתי הספר החרדיים פועלים תחת פיקוח רופף: "בשנים האחרונות מתפוצצים סיפורים על אלימות מצד מורים וגננות, וחשוב שלהורים יהיה למי להתלונן, או למי לפנות אם לילד יש בעיות, הפרעות קשב וריכוז. שיהיה מורה שיראה את הילדים, מפקח שישגיח על הכל. בבתי ספר חרדיים אין כלים כאלה, ולהורים שם אין כל השפעה שיוכלו להפעיל על בתי הספר: לרוב יתייחסו אליך כילד בעצמך".

דברים דומים מתארת טלי פרקש (41), עיתונאית ynet ודוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן, שהיתה חברה בצוות שגיבש את מסגרת הממ"חים. "כשבן זוגי למד בתלמוד תורה, האנגלית היתה אנגלית והמתמטיקה היתה מתמטיקה. מאז העולם התקדם, אבל הרמה בתלמודי תורה אפילו לא דרכה במקום, אלא הידרדרה. רמת המורים ירדה, הלמידה נעלמה, הפיקוח קיים רק לכאורה. אפילו מבקר המדינה קובע שאין באמת פיקוח: הם יכולים ללמד סמבה כל היום אם ירצו. הם מחויבים לעשות מבחני מדידה והערכה של משרד החינוך, אבל בפועל הם לא עושים אותם".

שלמה טייטלבאום (32), כתב "כלכליסט", שלח את בנו לגן של חינוך חרדי ליטאי קונבנציונלי, ואחרי שנה העביר אותו לגן ממ"ח. "השנה הזאת גרמה לאשתי ולי להבין כמה חשוב הפיקוח של משרד החינוך", הוא מסביר. "הרגשנו שאין שום גורם מלמעלה שאומר לגן החרדי מה לעשות, ושאין מי שידווח לנו, ההורים. גם האבטחה מאוד ירודה, והמקום נראה לא טוב, והוא מתנהל כמו שטעטל: פתאום גובים ממך תשלומים, אתה מנסה להבין מדוע ולא מקבל תשובה. בחינוך ממ"ח יש שקיפות: אתה מקבל פירוט ורואים כל סכום".

ויש עוד סיבה, הוא מודה: "זה נשמע אגואיסטי, אבל ידענו שהמדינה רוצה לטפח ממ"חים ומוכנה להשקיע שם תקציבים, וגם בזה ראינו יתרון. פתאום הגענו למקום מרווח ומטופח, עם דברים כמו מערך ייעוץ, פסיכולוגית של בית הספר. לאדם חילוני זה נראה רגיל, אבל אצל החרדים דברים כאלה פשוט לא קיימים".

טלי פרקש: "כשבן זוגי למד בתלמוד תורה, האנגלית היתה אנגלית והמתמטיקה היתה מתמטיקה. מאז העולם התקדם, אבל הרמה בתלמודי תורה רק הידרדרה: רמת המורים ירדה, הלמידה נעלמה, והפיקוח קיים רק לכאורה"

"מי שרוצה חינוך כזה נאלץ להיאבק. או לעבור יישוב"

סיפורו של החינוך הממ"חי הוא במידה רבה סיפור של מאמץ ליצור תווך בין שני הקטבים השולטים בחינוך בישראל: החינוך החרדי שמחובר למסורת היהודית, והחינוך החילוני על עולם הידע המודרני שהוא מביא. נדמה שהקטבים הללו דוחים זה את זה באופן גורף, שמקשה את האפשרות לגשר ביניהם: בחוגים חרדיים רבים מתנגדים לחינוך ממ"חי, שכולל תכנים שנתפסים כחילוניים — ובחברה החילונית מתקשים להבין את הצורך של חרדים, שלכאורה יש להם מערכת חינוך משלהם. "לכל מגזר יש בית ספר שעונה לצרכיו, חוץ מלחרדים", אומרת פרקש; הורים חרדיים שמבקשים להעניק לילדיהם חינוך ממ"ח צריכים "ליזום ולהיאבק, או לחלופין לעבור יישוב. זה מה שאני נאלצתי לעשות", היא אומרת, אבל נזהרת שלא לציין את שמות היישובים, כדי שלא להסתכסך עם הקהילה.

הממ"ח צמח מלמטה, מהורים שרצו לימודי ליבה ופיקוח על תלמידים. מי שבעיקר דחפו היו מהשכבה שמכונה "חרדים מודרניים" או "חרדים חדשים" — כאלה המבקשים להשתלב בחיי עשייה, ולא רק לימוד. אלה לא היו מרוצים מהמערכת הקיימת, ועם זאת לא רצו לנטוש את לימודי הקודש. בתחילת העשור הקודם, בעת שגדעון סער כיהן כשר החינוך, הם החלו לדרוש מערכת שתשלב את הטוב שבשני העולמות. יורשו של סער במשרד החינוך, שי פירון, אימץ את המגמה בשתי ידיים. "הוא זה שייסד את המסגרת הזו, ב־2013", מספרת פרקש. "היו לו יועצים שהיו מעורים במגזר החרדי ועבדו עם הציבור שם; אחד מהם הביא אותי והכניס אותי בסוד העניינים, וכך הכרתי את השאר.

"היו שם מנהלי בתי ספר, וחרדים אמריקאים ובריטים שהגיעו עם תפיסות אחרות. הם לא הכירו את הקונפליקטים המקומיים לגבי פיקוח וליבה. אחד מהם אמר לי, 'עליתי כי אני ציוני, אני רוצה לגדל את הילדים שלי בישראל, ואני רוצה לחגוג את יום העצמאות בלי שמישהו יאמר לי שזה יום לא שמח, או שאם אבוא עם עניבה בכחול־לבן יסתכלו עליי מוזר'. היו עוד המון זרזים לתהליך הזה: אקדמיזציה, שילוב של חרדים בצבא. אנשים התחילו להבין שיש אופציה אחרת".

פריצת הדרך הרשמית של החינוך הממ"חי נרשמה באוקטובר האחרון, כשמשרד החינוך, אז תחת השרה יפעת שאשא־ביטון, פרסם חוזר מנכ"ל שמסדיר נהלים למוסדות חינוך חדשים, וקובע שרשויות מקומיות מחויבות לספק שירותי חינוך ממלכתי־חרדי לתושבים שמעוניינים בכך. עד אז ההורים היו תלויים בחסדיהם של ראשי המועצות, שלעתים סונדלו על ידי התנגדותם של חברי מועצות חרדים. כך קרה למשל במבשרת ציון, שם הניסיון של תושבים להקים בית ספר ממ"ח נתקל בסירוב. התושבים ניגשו לבית המשפט, שפסק נגדם, ואף ערערו לבג"ץ — וגם הוא פסק לטובת המועצה, בנימוק שהזרם אינו מעוגן בחוק חינוך חובה. בפסק הדין קבעו השופטים כי ראוי שמשרד החינוך יגבש נוהל הנוגע לבתי ספר ממ"חים.

כעת, הורים רבים חוששים שהשר חיים ביטון מש"ס, שמונה כשר במשרד החינוך המופקד על החינוך החרדי, יטרפד את המהלך שקידמה שאשא־ביטון.

מי שמכירה מקרוב את הלחצים נגד זרם הממ"ח היא ראשת עיריית בית שמש, עליזה בלוך, שבתקופת כהונתה נפתחו שישה ממ"חים בעיר, ארבעה של בנים ושניים של בנות. "כל הממ"חים נוצרו מלמטה, מביקוש של התושבים", היא מדווחת. "פשוט הגיעו אליי קבוצות הורים שביקשו שנפתח להם בתי ספר. אני חסידה גדולה של גיוון, ואני מאמינה שאם לקהילה יש צרכים, צריך לסייע לה. יש לנו בית ספר שמלמד ביידיש, ובית ספר לחרדים קיצוניים, וגם ממ"חים".

נתקלת בהתנגדות של חלק מחברי המועצה?

"זה לא עבר בקלות, היו לחצים, אבל הדפתי אותם. יש כאן בשורה גדולה. ללמוד בממ"ח מבחינתי זה להגשים את תורתו של הרמב"ם, שהיה גם גדול בתורה וגם מדען ורופא. אני מאוד גאה בהישגים שלנו".

איתמר קהא לוי: "רציתי לספק לילדים שלי חינוך שיאפשר להם לבחור גם בעולם המעשה, עם מורה שיראה אותם ואת האתגרים שלהם, מפקח שפוקח עין על בית הספר, מערך ייעוץ. בבתי ספר חרדיים פרטיים אין כלים כאלה"

"במקום לכפות לימודי ליבה, תראו לציבור הזה הצלחות"

עם כל הכבוד לבית שמש, בירת החינוך הממ"חי היא ירושלים, שם פועלים 20 מוסדות חינוך מזרם זה. מי שהשיק את המגמה היה ראש העירייה לשעבר ניר ברקת, כיום שר הכלכלה. הורים ומנהלים מספרים שהמגמה ממשיכה גם תחת ראש העירייה הנוכחי, משה ליאון, אך זה מעדיף להצניע את הפעילות, אולי כדי שלא לעורר מתחים מול שותפיו החרדים לקואליציה. בעירייה, מכל מקום, סירבו להתראיין לכתבה זו.

הרוח הנושבת מהעירייה מורגשת היטב גם בבתי הספר: מנהל אחד הממ"חים בירושלים העדיף לשוחח איתנו בעילום שם. "הכל התחיל כיוזמה של הורים, בלי אופי פוליטי, אבל כיוון שמי שקידם את זה היה שי פירון, שהיה מספר 2 של יאיר לפיד, הציבור החרדי חטף רגליים קרות", הוא מסביר את ההתנגדויות.

מה היו החסמים בדרך להקמת בית הספר שלכם?

"האתגר הגדול היה להשיג את הסכמת משרד החינוך, ולהכשיר מורים חרדים למתמטיקה ואנגלית. לקח זמן עד שמשרד החינוך הקצה לכך משאבים".

בית הספר שהוא מנהל מחנך בנים בלבד (בכל הממ"חים ישנה הפרדה בין בנים לבנות). יום הלימודים, הוא מספר, נמשך עד ארבע אחר הצהריים: קודם לומדים לימודי קודש, ומאוחר יותר לימודי ליבה. "היום אנחנו כבר מוציאים מחזור שלישי של תלמידים לישיבות תיכוניות. התלמידים שלנו משקיעים מאוד. בבגרויות הם מגיעים לציונים הכי גבוהים שאפשר".

אתה מכשיר אותם לאקדמיה ולשוק העבודה?

"אני מגיע ממקום ראשוני יותר: אני טוען שאדם צריך לקבל כמה שיותר כלים לחיים. מה שהוא יבחר לעשות איתם הוא עניינו. אני לא מעוניין לשנות איש ולא מנסה לשכנע. אני גם לא מאמין בכפייה של לימודי הליבה על הציבור החרדי, כמו שחלק מהמפלגות החילוניות רוצות. ברגע שתכפה עליהם זה יוביל להתנגדות. אבל אם תראה תוצאות, אנשים ירצו גם. מאז שקמנו כבר הכפלנו את עצמנו".

מבחינה ניהולית, מה ההבדל ביניכם לבין בתי ספר חרדיים?

"הם בבעלות פרטית ואנחנו בבעלות ציבורית מפוקחת. אין סתירה בין פיקוח ממשלתי לחרדיות".

עוד סיפור הצלחה הוא זה של בית הספר בני מנחם חב"ד לבנים בחולון, שקיים כ־14 שנה ובעבר השתייך ל"מעיין החינוך התורני". לפני עשר שנים הוא הפך לבית הספר הממ"חי הראשון. "היינו הראשונים שחתמו על ההסכם", גאה המנהל, יהושע שמעוני.

למה עברתם?

"בגלל התוספות והמקצועות שאנחנו מקבלים ממשרד החינוך, כולל שעות פרטניות וכל המעטפת וההדרכה, שהיא מקצועית יותר. אלה דברים שכבית ספר פרטי לא יכולנו לקיים. רצינו גם להעלות את שכר המורים בעזרת פרויקט 'אופק חדש'; המורים רצו לקבל משכורות מסודרות ממשרד החינוך, ולא מעמותה או מאיזו רשת. כל הכלים האלה אפשרו לי לגייס מורים יותר טובים למתמטיקה ואנגלית".

ומה לגבי התנגדויות?

"בהתחלה היו הרמות גבה והתקפות בעיתונות המקומית, וכמה נשמות טובות טענו שזה לא על טהרת הקדושה ולא מכובד. אבל יש לנו תמיכה של הרב הראשי של חולון, הרב גוּראַריֵה, שמפקח עלינו".

"מי שמניע את התהליך הן אמהות חרדיות אקטיביסטיות"

שי קציר, החוקר את התפתחות הממ"חים בעבודת הדוקטורט שלו בחוג למנהיגות ולמדיניות בחינוך באוניברסיטת חיפה, מסביר שעד כה הצטרפו לחינוך הממ"חי רק 4% מהציבור החרדי. "הבעיה המרכזית כרגע היא שלא עיגנו את הממ"חים בחוק", הוא מסביר. "אם זה היה קורה, להורים היה קל יותר לבקש מהרשויות המקומיות לפתוח ממ"חים". לראיה הוא מביא מקרה של הורים שתבעו את עיריית צפת, שסירבה לפתוח ממ"ח: אחרי שהתקבל חוזר המנכ"ל העירייה נעתרה לבקשה, אך לאחרונה היא חזרה בה, לאחר שמצאה אפשרות משפטית להתנגד לבקשה. "אם זה היה מעוגן בחוק, זה לא היה קורה", אומר קציר.

אז למה הממשלה היוצאת לא עיגנה זאת בחוק?

"אני מניח שראשיה קיוו לשתף פעולה עם המפלגות החרדיות בעתיד. הם לא רצו להרגיז אותן עד כדי כך".

סוגיה אחרת, מסביר קציר, היא זו של המנהיגות החרדית. "בעבר היו מנהיגים שהנהיגו את העדה, אבל כיום המנהיגות הולכת ומתפזרת. כיום העמדה הרשמית היא נגד הממ"ח, אבל במקרים רבים ההורים הביאו רבנים בעלי שיעור קומה שאישרו את הקמת הממ"ח ובירכו עליו. חלק מהם גם עמד בחזית ונתן לזה גושפנקה. לדעתי צריך להקים גוף של הנהגה של רבנים, כמו שיש בחינוך הממלכתי־דתי, שיתמוך בחינוך הממלכתי־חרדי וייעץ לו".

ובכל זאת, איך קרה שמספר כה גדול של הורים העזו ללכת נגד עמדתם הרשמית של גדולי התורה?

"בשנים האחרונות קמה קבוצה של חרדים שמאסה בהנהגה החרדית הקלאסית. אין להם הנהגה רשמית, אבל הם יודעים דבר אחד: שהם רוצים ממ"חים. לכן חלק גדול מהממ"חים הוקם כנגד החלטת הרבנים.

"קרה פה עוד דבר שלא אופייני לחברה החרדית: מי שהניע את התהליך היו בעיקר אקטיביסטיות חרדיות, אמהות שיש להן רצון ויכולת, חלק מהן אקדמאיות. הן אלה שקובעות את האג'נדה. הן לאו דווקא תמיד עומדות בחזית, אבל הן המנהיגות האמיתיות של המהלך".

אחת מאלה היא מיכל ליברמן, מנהלת "גנזי מלך", ממ"ח לבנים בצפת. "החינוך החרדי הקלאסי הוא נפלא למי שמתאים לו, אבל יש רבים שמתקשים בו וזקוקים למשהו אחר", היא מסבירה. "הם יודעים שאין ביכולתם ללמוד תורה יום שלם, ורוצים לעצמם לימודי ליבה ובגרות. בית הספר שלנו נותן להם מענה".

ליברמן ובעלה הקימו לפני 16 שנה תלמוד תורה פרטי. "שנינו בעלי תשובה, והרגשנו שאנחנו רוצים להעניק לילדינו את עולם הערכים שגדלנו עליהם, כולל הרבה אהבת העם והארץ וציונות — ומצד שני לא להתפשר על ערכי החרדיות והרוחניות. ממלכתי־דתי לא התאים לנו, אז הקמנו תלמוד תורה, ניהלנו אותו באופן פרטי במשך שבע שנים, ואז הפכנו לממ"ח".

מה היה השיקול שהנחה אתכם לעבור למסגרת הממ"ח?

"כבר מהתחלה פתחנו את בית הספר כדי ללמד לימודי ליבה. רצינו שבסוף כיתה ח' הילדים יוכלו לבחור אם ללכת לישיבה חרדית קלאסית או למקום שעושים בו גם בגרויות. חז"ל אומרים שרק אחד מאלף תלמידים יוצא תלמיד חכם, וכל תלמודי התורה עובדים בשביל תלמיד אחד כזה. אנחנו החלטנו לתת מענה ל־999 האחרים, שרוצים להיות יהודים ובמקביל גם להתפרנס ולהיות עורכי דין, רואי חשבון, רופאים.

"אחרי שבע שנים שבהן ניהלנו את בית הספר עצמאית, שמענו את שי פירון נואם על בית ספר החלומות שלו. אמרתי לבעלי, 'וואו, הוא מדבר על בית הספר שלנו, אני אזמין אותו אלינו, שיראה'. לא עמדנו אז בנטל הכלכלי של הפעלת בית הספר. הוצאנו מכיסנו מאות אלפי שקלים כדי להחזיק אותו".

אחרי שהצטרפו לחינוך הממ"חי, ליברמן ובעלה הפכו את המוסד גם לבית ספר מכיל, כלומר כזה שמערב תלמידים עם ובלי צרכים מיוחדים, ללא הפרדה. "כבר כשהיינו מוסד פרטי היו לנו ילדי חינוך מיוחד. בהמשך קראתי ב'כלכליסט' על בתי ספר מכילים שהקימה היזמית החברתית עדי אלטשולר יחד עם משרד החינוך, והבנו שאנחנו עושים את אותו הדבר.

"היום אנחנו עובדה קיימת. חשוב לנו שהילדים יהיו מעורבים בחברה הישראלית וילמדו לימודי ליבה. אנחנו לא מתנצלים, לא מתייפייפים, ומאמינים מאוד במה שאנחנו עושים. בבית הספר שלנו יש 250 תלמידים מגיל 3 עד גיל 14. זה בית ספר קטן מאוד, אין לנו אפילו חדר מורים. אנחנו מחזיקים ארבע דירות מסביב לבית הספר בשביל חדרי טיפול והוראה מתקנת, וגם כי אנחנו אוהבים את האינטימיות הזאת. אנחנו רוצים שכל תלמיד יהיה 'בן יחיד' ושנדע בדיוק איפה הוא עומד".

לאילו זרמים חרדיים משתייכים התלמידים?

"הרוב הם בנים של בעלי תשובה, דור שני או שלישי לתשובה. יש לנו 20% סרוגים שאוהבים את החינוך הזה ורוצים משהו יותר שמור, ו־10% חרדים שלילדים שלהם יש צרכים מיוחדים".

"המפלגות החרדיות יודעות שהציבור הזה שווה כמה מנדטים"

הצלחת הממ"חים עוררה, כאמור, לא מעט התנגדויות — אבל באופן מרתק, היא שכנעה אפילו חלק מהמתנגדים בנחיצותם של לימודי ליבה, גם אם במסגרת חרדית יותר. אחד מאלה הוא אבי גרינצייג, עיתונאי ויועץ תקשורת המשתייך ל"חרדים העובדים", תת־קבוצה בזרם הליטאי. "אצל החסידים תמיד היו רבים שעבדו, והם נשארו חלק מהחסידות", הוא מסביר. "אצל הליטאים נוצר נתק". הפתרון, הוא אומר, היה להקים קהילה אלטרנטיבית של מי שמבקשים להשתלב בחיי המעשה. בקהילה הזו ישנם הורים רבים שמבקשים עבור ילדיהם לימודי ליבה, אבל לא בממ"חים, אלא במוסד עם פיקוח חרדי מלא. "הממ"ח לא תפס אצלנו כזרם, אבל ישנה דרישה לפתרונות שיאפשרו ללמד את ילדינו אנגלית ומתמטיקה".

את הפתרונות מצאה השרה לשעבר שאשא־ביטון. "זיהינו הרבה ציבורים שרוצים ליבה אבל מתנגדים לשם 'ממלכתי'", היא מספרת. "לכן יצרנו מתווה מקביל, שמכיל את הליבה ומשלב פיקוח ובקרה בדיוק כמו במערכת הממלכתית, ואפילו באופן הדוק יותר. המתווה הזה קיבל את השם 'מתווה חסידות בעלז', כי הם אלה שרצו להכיל את המתווה על כל מוסדות החינוך שלהם, אבל הוא נועד לכל חרדי שירצה בו".

בעקבות אותו מהלך התפתח משבר פנימי ביהדות התורה, בין הזרם הליטאי (דגל התורה) לזה החסידי (אגודת ישראל), שביקש לאמץ את המתווה ואיים בפרישה מהסיעה. מי שפתר את הדילמה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבטיח שמוסדות החינוך החרדיים — שכיום חלק מהם מקבלים תקצוב של 55% ואחרים 75%, ולא תקציב מלא — יקבלו תקציב מלא גם ללא פיקוח ולימודי ליבה. למרות זאת, שאשא־ביטון מדווחת כי 14 מוסדות חרדיים מחסידות בעלז אימצו את המתווה. "קיבלנו הרבה יותר הצעות, אבל רק ה־14 האלה עמדו בתנאים שהצבנו", היא מגלה.

ד"ר לי כהנר, שחוקרת זה עשור את "החרדים החדשים", סבורה שהממ"חים הם תחנה חשובה בתהליך הפיכתם של אלה מאינדיבידואלים לקבוצה. "אחד החסמים המרכזיים של הממ"חים הוא בעיית האליטיזם בחברה החרדית, המתחלקת לקבוצות של ליטאים אשכנזים, ש"סניקים מזרחיים וחסידים", מסבירה כהנר, עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראשת החוג לגיאוגרפיה במכללת אורנים. "בממ"ח יוצרים שילוב, וזה קשה — בעיקר בפריפריה, שבה, בגלל מיעוט האוכלוסייה, כולם צריכים ללמוד יחד. זה חסם גדול. יש כאן קהילות שרוצות, במובהק, לתת לילדים שלהן לימודי ליבה, אבל חוששות לזהות החרדית שלהן, ולכן ממשיכות לשלוח את הילדים לבתי ספר מסורתיים. אבל אף שזו בעיה, הביקוש הרב לממ"חים ממשיך, כי הורים שהשתלבו באקדמיה ובעסקים לא רוצים שהילדים יעברו את הוויה דולורוזה שהם עברו".

ומה לדעתך יקרה תחת הממשלה הנוכחית, שבה כוחו של המיינסטרים החרדי התחזק מאוד?

"כלפי חוץ תוצג מעין נסיגה, אבל מאחורי הקלעים המגמה תימשך, גם אם תחת שם אחר. המפלגות החרדיות מבינות שמדובר בציבור גדול ששווה שניים־שלושה מנדטים, אם לא יותר".