*

אחרי ששיחק ארבע עונות אדירות באורלנדו מג'יק, שאקיל אוניל סומן כשחקן הגדול של הקבוצה בכל הזמנים. כשהחוזה שלו עלה על השולחן, שאק דרש חוזה של יותר מ־100 מיליון דולר, סדר גודל סביר לכוכבים בני גילו. אלא שבעלי הקבוצה, משפחת דה־ווס עמוסת המיליארדים, לא השתגעו על הרעיון לשלם סכום כזה לצעיר בן 24. ההצעה הנגדית שלהם עמדה על 54 מיליון דולר — סכום עצום לכל הדעות, אבל קטן על סופרסטאר בסדר הגודל של שאק.

שאקיל רצה להישאר באורלנדו, אבל היחס שהדה־ווס'ים הפגינו כלפיו היה מגוחך. זה הגיע לשיא כשסבתו של שאק, שגידלה אותו, הלכה לעולמה: בקבוצה ציפו שהוא יגיע למשחק שנערך שלושה ימים אחרי שהסבתא נקברה. כששאק לא תיאם את הגעתו בחזרה, אנשי ההנהלה החליטו "להציב את הילד במקומו הראוי" ואמרו שהוא "לא אמין" ו"ילדותי". שאק נשבר. "אחרי זה, כבר לא היה לי חשק לשחק במג'יק", הוא גילה שנים מאוחר יותר.

אחרי משא ומתן של יותר מארבעה חודשים, הצדדים הגיעו למו"מ על חוזה של 115 מיליון דולר לשבע שנים — אבל אז הגיע הקש ששבר את גב הגמל. בקיץ 1996 העיתון "אורלנדו סנטינל" ערך בקרב קוראיו סקר: "האם שאקיל שווה 115 מיליון דולר לשבע שנים?" 5,111 קוראים התקשרו לעיתון (כך זה התנהל פעם) כדי לענות. 91.3% מהם אמרו "לא".

אוניל ראה את הכותרת בזמן שהתאמן עם נבחרת ארצות הברית לאולימפיאדת אטלנטה 1996, וזעם. צ'ארלס בארקלי, חברו לנבחרת, חימם את האווירה: "אתה מביא תהילה לעיירת הרד־נקס הזאת, וזה מה שהם חושבים עליך? צא משם כמה שיותר מהר". שאקיל עזב לחוזה שובר שיאים (120 מיליון דולר) בלייקרס, שם עשה קריירה עמוסת תארים ושיאים.

כמה שנים אחרי סאגת החוזה, קוראי "הסנטינל" נשאלו אם הם שמחים עבור שאקיל. חלק אמרו שהמעבר שלו מוכיח שההנהלה היתה גרועה. רבים אחרים טענו שהוא בוגד.

זה לא שונה בהרבה מהיחס לאיגודי עובדים, שסובלים מתדמית ירודה אף שרבים מהם השיגו למאוגדיהם זכויות שעובדים בודדים לא הצליחו להשיג. סקר שנערך בארצות הברית ב־2018 גילה ש־53% מהנשאלים רואים באופן חיובי את תאגידי הענק, ו־55% רואים באופן חיובי את איגודי העובדים — אף שהיחלשות האיגודים מביאה להיחלשות מעמד הביניים, ושהנס הכלכלי האמריקאי בשנות החמישים והשישים התרחש כשהאיגודים האמריקאיים היו בשיאם. למה גופי תקשורת מייצרים לאיגודים תדמית ירודה? אולי מפני שהאיגודים עושים חיים קשים לבעליהם של אותם גופי תקשורת, בין שמדובר בתאגידים או במדינות.

זה לא שאיגודי עובדים חפים מבעיות, אבל העובדה היא שכמה מהכלכלות החזקות ביותר הן אלו שבהן שיעור העובדים המאוגדים גבוה והאיגודים הם בעלי כוח. כך למשל במדינות סקנדינביה, שבכולן יותר ממחצית האוכלוסייה מאוגדת. אלו גם המדינות שמדי שנה ניצבות בראש מדדי האושר, השוויון ואיכות החיים.

איגודים חזקים יכולים להשיג תנאים טובים יותר לכל העובדים, בכל משק. תנאים טובים בעבודה קשורים באופן ישיר לאושר, לחופש ולנוחות של אזרחים. זה כמעט בלתי נתפס שבכמעט כל סכסוך עבודה, איגודי העובדים הם “הרעים". כמעט בלתי נתפס כמו אוהדים שמזדהים עם קבוצה שמתנהלת באופן עקום, ולא עם הכוכב שרוצה יחס אנושי.