חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// ההתנגדות לחיסונים חורגת מכבוד האדם וחירותו /// הממונה על שוק ההון פועל בזמן אמת /// פייסבוק נחשפת בחולשתה /// הזיהום בחופים התקבל באדישות מטרידה
ההתנגדות לחיסונים
אנחנו מול אני
ההתנגדות לחיסונים היא נגזרת של "כבוד האדם וחירותו". האוטונומיה של אדם על גופו, זכותו להתנגד לטיפול רפואי, בחירת "מה אני מכניס לגוף שלי" — כל אלה צמחו כאן על רקע המעבר מקידוש הקולקטיב לקידוש האינדיבידואל. ה"הפרטה" הזו מתקיימת בכל תחומי חיינו: בחינוך, בשירות הצבאי, בתרבות, בשירים, הכל עבר מ"אנחנו" ל"אני". זה תהליך שרוב משמעויותיו מבורכות, אבל ההתנגדות לחיסונים אינה אחת מהן. כי הדיון הוא לא רק על הכרעת הפרט, אלא על סיכון הכלל. זה אותו עיקרון מקובל בשיח על זכויות, שלפיו החופש שלך להניף את זרועך מסתיים במקום שבו מתחיל חוטמו של שכנך. כשמדובר בבריאות הציבור, חייבים לקבל את הכרעת אנשי המקצוע, שגם נושאים באחריות (אף אם יש מעטים שחושבים אחרת). וחוץ מזה, סיפור החיסונים מאפשר לנו לחזור קצת אחורה, לימי הערבות ההדדית והאחריות המשותפת. לא הכל היה גרוע בעידן המשמעת הקולקטיבית.
/// משה גורלי
ברקת
כך צריך לפקח
הממונה על שוק ההון משה ברקת מריח שיש תקלה בתמחור הסיכון של המשקיעים המוסדיים, הנמצאים תחת פיקוחו. הוא רואה את חברות ההייטק מגיעות לבורסה בצרורות, מבחין בהערות העסק החי שמקשטות את התשקיפים שלהן, ומזהה את התלהבות היתר שמפגינים מנהלי הפנסיות של כולנו. אז הוא פועל: השבוע התברר כי הוא דרש מכל המוסדיים לדווח לו על הערכות השווי שעשו לפני שהחליטו להשקיע בכל אחת מהחברות המונפקות, ביקש לראות מיילים, לחשוף בפניו את הפרוטוקולים של הדיונים בוועדת ההשקעות שלהם.
זו בשורה טובה. קודם כל, בכל הנוגע לרגולטור; להבדיל ממפקחים אחרים שנוהגים לבדוק תקלות רק אחרי שהתרחשו והתגלו (לעתים קרובות בעקבות הנזק שגרמו), ברקת פועל בזמן אמת. וזו בעיקר בשורה טובה לחוסכים. ברקת מבהיר למוסדיים שהוא לא מתכוון להעלים עין מריצה להשקעות מוזרות, ושכל אחת מהן צריכה להיות שקולה ומנומקת היטב. המסר הזה אמור לקרר במעט את ההתלהבות להשקיע את הפנסיות שלנו בכל סחורה ובכל מחיר: הוא מחזיר את הצורך לבחון את יחסי הסיכון־סיכוי, מה שמחייב התעמקות בתשקיף. הוא דורש מהמוסדיים להתייחס בכבוד לחסכונות של הציבור. זה מעודד מאוד, וזה ראוי לשבח.
/// גולן פרידנפלד
פייסבוק
קטנה ומפוחדת
פייסבוק סיימה השבוע בקול ענות חלושה את הסכסוך המיותר ביותר שאליו נכנסה עד היום. פחות משבוע אחרי שחסמה למשתמשיה האוסטרלים את הגישה לחדשות כדי לא לשלם עבור התוכן, כפי שדורשת החקיקה החדשה במדינה — הרשת החברתית פשוט התקפלה.
פייסבוק יוצאת מהקרב הזה מובסת; לא משום שמעתה היא תשלם לאתרי החדשות, אלא משום שהיא מתגלה כמו הדמות קטנת הקומה והמפוחדת שנחשפת מאחורי החזות הכל־יכולה של הקוסם מארץ עוץ. הכוח של פייסבוק עד כה נבנה גם על הכוחנות שבה התנהלה. היא אמנם נכשלה שוב ושוב בהתמודדות עם משברים תדמיתיים, אבל הצליחה לשמר את מסר הבריונות. עכשיו האשליה קרסה. מארק צוקרברג טעה בהערכת כוחו מול המחוקקים באוסטרליה, וטעה כשחשב שהפגנת השרירים בחזית הזאת תרתיע רגולטורים במדינות אחרות. אם כבר, רגולטורים אחרים צריכים כעת למהר ולקדם חקיקה דומה, לא רק לגבי תשלום על תכנים אלא גם בסוגיות כמו פרטיות משתמשים.
/// הגר רבט
זיהום החופים
למי יש כוח
הציבור הישראלי נתפס כחובב טבע. הסתכלו על סופי השבוע האחרונים: הנהירה לשמורות הטבע, אינספור הצילומים מפריחת הכלניות, הפקקים הארוכים בדרך לשלג.
ואז בא אחד האסונות האקולוגיים הקשים שידעה ישראל, כשכל חופי הים התיכון הוכו בזפת, וראינו בעיקר אדישות. כן, הפעילים הירוקים נסערו, ומתנדבים הגיעו לסייע בניקוי, אבל בקרב הציבור הכללי זה נגמר בכמה מלמולי "פשוט נורא" לנוכח תמונות של חולות שחורים וצבים מתים, או לשמע הדיווחים המעטים על האסון שתפסו אותם ברדיו בדרך לחרמון.
האדישות אף החמירה כשבשלב השני של הסיקור התחילו לדבר על מחדלים, ולרגע הוטל צו איסור פרסום. כי עייפנו. הכישלון הניהולי המתמשך בקורונה, שהתווסף לשנים של חידלון ממשלתי, גרם לכך שאוזני הציבור כבר אינן מסוגלות לקלוט עוד מחדלים. התרגלנו שדברים לא פועלים, התרגלנו שמסתירים מאיתנו מידע, התרגלנו להתייאש. זה מה שיש. המחיר של השחיקה הזאת בשנים הבאות יהיה כבד הרבה יותר מחופים מזוהמים.
/// ענת רואה
צילום: אי.פי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
פורים השנה פחות שמח, אבל הפור רלבנטי במיוחד
פורים נראה השנה תלוש במיוחד. מה יש לחגוג במצב החינוך, הבריאות והכלכלה הנוכחי, בכאוס פוליטי ועם זיהום הים? העולם מתהפך, העתיד לא ברור, איבדנו שליטה, זה לא זמן לתחפושות וקריאת מגילה.
אבל דווקא השנה הגרעין שהעניק לחג את שמו רלבנטי במיוחד, רעיון הטלת הפור. בסיפור ההוא, המן הטיל פור כדי לקבוע מה יהיה התאריך שבו יוצאו היהודים להורג. בסוף זה הסתדר, אבל יש כאן שיקוף לתפיסה עמוקה בעולם העתיק: יש כוח בהטלת הגורל. כשמטילים פור, בעצם מודים שאין לנו שליטה. החג הזה מציין הכרה בכך. ולא רק בכך: בכל מגילת אסתר אין אזכור של אלוהים. זו אותה התפיסה, זו שלפיה אין סדר וארגון בחיים, דמות אב שתלווה אותנו. רק אדם מופקר לגורלו.
האם בהכרה הזאת יש ייאוש, ויתור על הציפייה שמישהו ייקח אחריות, ינהל את העניינים באופן רציונלי, ישליט סדר? האם יש כאן בריחה למחוזות אלטרנטיביים ולטקסים משונים? או שמא זו יכולה להיות הזדמנות להבנה של גבולות האפשרי, מה מחוץ להישג ידינו ומה בכל זאת נוכל לעשות? אחרי הכל, מרדכי ואסתר לא הותירו את גורלם וגורל העם לפור של המן.
