מה תהיה העלות של חיסון העולם השלישי?

"לספק חיסונים למדינות בעלות הכנסה נמוכה יעלה 25 מיליארד דולר. לעומת זאת, אם זה לא יקרה, ארצות הברית, בריטניה, האיחוד האירופי ומדינות אחרות עם הכנסה גבוהה עלולות לאבד כ־119 מיליארד דולר בשנה.

"אם המדינות בעלות ההכנסה הגבוהה ישלמו עבור אספקת החיסונים למדינות עניות, יחס התועלת־עלות יהיה של 4.8 ל־1: עבור כל דולר שיושקע בחיסונים, המדינות בעלות ההכנסה גבוהה יקבלו כ־4.8 דולר".

במכון ראנד הצבעתם על שלושה נימוקים להפצת חיסונים. שני הראשונים הם הנימוק המוסרי של הצלת חיי אדם, והנימוק הבריאותי של מניעת התפתחות מוטציות במדינות עניות.

"כן, כי להתפרצות מוטציה שאין נגדה חיסון יש עלות: כל עוד אין חיסון אפקטיבי, העלות הגלובלית הקשורה לקורונה ולהשפעתה הכלכלית עלולה להיות 3.4 טריליון דולר בשנה. עבור האיחוד האירופי זה יהיה כ־5.6% מהתוצר השנתי, כ־983 מיליארד דולר. ארצות הברית תאבד כ־2.2% מהתוצר השנתי, כ־480 מיליארד דולר".

לנימוק השלישי, הכלכלי, יש סיכוי לשכנע אף יותר, כיוון שהוא מראה לצד הנותן כיצד הנתינה משרתת אותו.

"כן. כמעט כל מדינה מקיימת קשר כלכלי עם מדינות עניות — מיצור שמפוזר במדינות שונות, דרך תיירות שמגיעה לכל העולם, ועד הובלות ואחסון. לכן, אפילו אם כל המדינות יתחסנו נגד הנגיף, ורק המדינות העניות ביותר לא יתחסנו, תהיה לכך עלות כלכלית עולמית ניכרת: העולם עדיין יאבד כ־153 מיליארד דולר בשנה מהתמ"ג. האיחוד האירופי יפסיד כ־40 מיליארד דולר בשנה; ארצות הברית עלולה להפסיד 16 מיליארד דולר".

אפשר היה לצפות שנוכח הטיעון המשכנע הזה, המדינות המפותחות כבר היו מכריזות על מבצע חיסון גלובלי. בפועל, הצעד היחיד שראינו בכיוון זה הוא החלטה של מנהיגי מדינות ה־G7 להגדיל את תרומתן ל־COVAX, יוזמה בינלאומית להגברת השוויון באבחון, טיפול וחיסון בקורונה, ל־7.5 מיליארד דולר. מצד אחד זה סכום לא מבוטל. מצד שני, הוא לא מגיע לרף הנדרש — מה שרק מחדד את אוזלת היד במאמץ להניע תוכנית גלובלית. למה זה כך?

"כיוון שמנהיגים עומדים בפני לחצים גדולים מבית, בגלל הביקוש הגבוה לחיסון ויכולת הייצור המוגבלת. אנשים רוצים להיות בטוחים שלפני שהם נותנים למדינות אחרות, יש להם מספיק חיסונים בשביל כל האוכלוסייה, כולל למנות הבאות. הלחצים האלו משפיעים: למשל, קנדה חזרה בה מחלק מההתחייבויות לספק חיסונים למדינות עניות. המנהיגים צריכים להתמודד כעת מול 'לאומנות חיסונים' ולפעול בצורה גלובלית".

זה לא רק עניין של חיסונים. הגלובליזציה איבדה את קסמה, אחרי שמ־2008 המדינות העשירות באיחוד האירופי סוחבות על גבן את המדינות העניות.

"זה נכון, גלובליזציה הפכה להיות קצת מילת גנאי. אבל כשמדובר במחלות עולמיות, אי אפשר לדכא אותן שלא באמצעות שיתוף פעולה. קחי לדוגמה את הפוליו: בכל התפרצות של המחלה — באפריקה, בסוריה, באפגניסטן — יש מאמץ בינלאומי אינטנסיבי להכחיד אותה, כי מדובר בנגיף שמפתח מוטציות במהירות".

דיברנו על שיקולים כלכליים ועל כאלה שמונעים מרצון לשתף פעולה, אבל מאחורי הפצת החיסונים פועלים המון שיקולים גיאו־פוליטיים — ניסיון להשיג שליטה וכוח באמצעות "נדיבות של עשירים". השבוע, למשל, דווח שישראל מעבירה חיסונים להונדורס, צ'כיה וגואטמלה. קשה שלא לתהות אם יש קו שמחבר בין המהלך הזה, דרך השאיפה הישראלית שהונדורס תעביר את השגרירות שלה לירושלים, ועד לבחירות המתקרבות.

"שיקולים מעין אלה קיימים במקומות שונים, כמובן. סין ורוסיה מנסחות הסכמים פרטניים להעברת חיסונים. אבל כשמדובר באספקת חיסונים במסגרת הסכמים בין מדינות, הבעיה היא לא רק הכוח הפוליטי שצוברת המדינה הנותנת: החשש הוא שהחיסונים יגיעו למקורבים במקום לאוכלוסיות בסיכון. ארגונים בינלאומיים מקצועיים ידעו לטרגט אוכלוסיות שצריכות לקבל עדיפות, ויש להם הרבה פחות אג'נדה מאשר לגורמים פוליטיים".

הדאגה לאנשים שמצויים בסוף התהליך הזה היא כמובן עליונה, אבל קשה להפריד בין רמת המיקרו הזאת ובין המאקרו, שבו תרופות הופכות לכלי קולוניאליסטי: סין, למשל, שסללה כבישים באפריקה, מספקת לה עכשיו חיסונים.

"אנחנו במכון לא מחבבים את הרעיון שאספקת חיסונים תתבסס על הסכמים בין מדינות. לדעתנו, עדיף שזה ינוהל בצורה מרוכזת על ידי גופים בינלאומיים כמו COVAX או ארגון הבריאות העולמי. כשמדינות מתגייסות למיזמים בינלאומיים, זו התחייבות לטווח ארוך שגוברת על שיקולים פוליטיים זמניים. ואל תשכחי שהפצת החיסונים תארך זמן רב".