*

ג'ון ריינר איבד את חוש הטעם עוד לפני שהקורונה הפכה את זה לפופולרי. לפני 12 שנה הוא עמד במטבח שלו בניו יורק, נגס במשמש מיובש והתמוטט. הוא סובל מקרוהן, ואחרי חודשים של זלזול בהנחיות הרופאים המעי הדק שלו נקרע. כשהתעורר מהניתוח הוא התבשר שחייו ניצלו ושיוכל לשוב אליהם, אבל בלי המעי. מעיו הוכנסו ל"תרדמת" עד שיחלימו, ועד להודעה חדשה הוא יוזן דרך צינורית שהוחדרה לבטנו. נאסר עליו להפעיל את מערכת העיכול. נאסר עליו לאכול מהפה.

ספרו מ־2011 "The Man Who Couldn't Eat" מתאר את תופעת הלוואי הנוראה ביותר של תקופת ההחלמה: לשונו התנוונה מחוסר שימוש. האף דווקא עבד היטב. ריחות אוכל חרפנו אותו. אבל כשאחרי חודשיים הוא נשבר, וניסה ללקק צ'יפס — לא לעכל, רק להרגיש — הוא לא חש כלום. כאילו פיו הורדם. במראה ראה לזוועתו שלשונו נעשתה חלקה לגמרי, "כאילו בלוטות הטעם התאדו", כתב. בשלושה חודשים הוא רזה מאוד, שקע בדיכאון וכמעט התגרש.

עד כדי כך הטעם מהותי לאדם. אובדנו פוגע בשמחת החיים ובבריאות הנפש. בעיקר כשלא יודעים מתי, אם בכלל, יחזור.

הקורונה הפכה את התופעה המבהילה הזו לנפוצה, אז עכשיו לחדשות הטובות: זה יחזור, בקרוב. בינתיים כ־75% מחולי הקורונה שדיווחו על פגיעה בחוש הטעם חזרו לעצמם בתוך חודש, וכמעט כל הנותרים בתוך חצי שנה. וזה הגיוני, כי טעם הוא העמיד והמוגן שבחושים, עם יכולת נדירה וייחודית לריפוי עצמי. גם אם יסירו לנו את האֶפּיתֶל, הרקמות הריריות של בלוטות הטעם בלשון ושל קולטני הריח באף, כולו יצמח מחדש. זה אחד האיברים היחידים בגופנו שעושים זאת.

אבל יש טעמים שמנותקים ממערכת הלשון וההרחה: החריפויות. טכנית, חריף איננו טעם. בלשון אין קולטני חריף. זו תחושה גופנית של צריבה קלה, שדר מחוש המישוש. קפסאיצין ופיפרין — ה"חריף" של צ'ילי ופלפל שחור — יצרבו גם פיות שלא חשים מתוק וחמוץ.

סצ'ואן הוא המחוז הכי חריף, מתובל וצורב בסין. וְמַאלָה, ה"קארי" שלו שגרסאותיו ונגזרותיו זוכות לפעמים לכינוי הכללי רוטב סצ'ואן, הוא סמלו. בגרסה המסורתית מערבבים כ־25 מרכיבים, בראשם פרי הסצ'ואן עצמו. אבל החריף של הסצ'ואן, המולקולה הידְרוֹקְסי־אלפא־סנשוּל, לא בדיוק צורב אלא יוצר בפה תחושה נדירה של נמלול, בין דגדוג לעקצוץ חשמלי, וכן רגישות יתר.

רַאוֹ תיארה את השילוב בין צ'ילי לסצ'ואן כ"גל חמימות מהצ'ילי, שאליו מצטרף גרגור הסצ'ואן, ויחד הם גורמים לך להרגיש את הדם בפנים ולהיזכר שאתה חי. זה מספק כמה ממדים של חוויית הטעם. זה מרגיש כאילו טועמים". וכשאי אפשר לטעום, זה כנראה המון.

גם מסיפורו של ריינר עולה שתחושות מישוש בפה הן צעד לקראת ההחלמה. ככל שריינר "התאמן" בטעימה בלשונו המנוונת, הוא התחיל לחוש מרקמים. בתום שלושה חודשים נטולי ביסים רופאיו שלחו אותו לאכול משהו קטן ולחזור לבדיקות. הוא ניגש לדיינר סמוך, התיישב על הבר והזמין כריך עם ביצה עין, ולעס בזהירות. ואז, הוא לפתע חש הד רחוק של משהו. של טעם. החוש שאבד החל להתעורר. ריינר דמע. בספרו הוא כותב איך פנה בהתרגשות לזר מוחלט שישב לידו על הבר ואמר: "סליחה, אני חייב לספר לך: הכריך הזה הוא הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיים".

האיש חייך והשיב: "כן, אה?", וחזר למסך הטלפון.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"